"תפקידו העיקרי של בית-המשפט הוא 'להציל עשוק מיד עושק'", כך כתב שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע שלמה פרידלנדר וקבע כי קשישה ניצולת שואה לא תפונה מדירתה. המקרה שהגיע לבית המשפט המחוזי מגולל מעשה תרמית על קשישה שנפלה קורבן לתרמיתו של בן זוגה לשעבר, שביקש להסיר את המשכנתא שרבצה על דירת אשתו הנוכחית, על מנת שיוכל למכור אותה. לפיכך, ובהתאם לתכניתו, נענתה הקשישה לבקשתו כי תשעבד את הדירה שבבעלותה חלף דירת האישה, וחתמה על חוזה שערך למראית-עין, על פיו היא מוכרת את הדירה שלה לאשתו, וכן על אישור כי קיבלה את עיקר התמורה עבור הדירה והיא מתחייבת לשעבד אותה לטובת בנק מזרחי. מסמכים אלה אושרו בידי עורך דין ששכר אותו בן זוג.
קרא עוד:
[postim]
לאחר שהאישה לא עמדה בתשלומי ההלוואה, ונוכח ההתחייבות החתומה בידי הקשישה, הגיש נגדה הבנק תביעת פינוי, במטרה למכור את הדירה לכיסוי ההלוואה. הבנק טען, כי לא יכול היה לדעת כי מדובר בעסקה פיקטיבית, בעיקר משום שכל המסמכים- החוזה, ההתחייבות ואישור קבלת הכספים, אושרו על ידי עורך דין, ומשכך, הסתמך עליהם בתום לב, ולכן האינטרס שלו, גובר על זה של הקשישה.
בא כח הקשישה טען בבית המשפט, כי כלל לא ידעה על מה היא חותמת, שכן אינה יודעת קרוא וכתוב בעברית ואף אחד לא הסביר לה על מה היא חותמת ובכלל זה עורך הדין שבפניו חתמה. לחלופין טענה, כי הבנק נהג בחוסר תום לב בכך שאפשר את גרירת המשכנתא, מבלי שווידא כי אכן קיבלה תמורה עבור הדירה וכשלא יידע אותה כי בן זוגה לשעבר ואשתו הינם לווים בעייתיים. וכי מאחר שהיא שיעבדה את הדירה לטובת ההלוואה של האישה, היא נחשבת לערבה, ולפיכך הבנק מחויב כלפיה בחובות הגינות מוגברות.
השופט פסק כי כאשר הבנק הסכים לשנות ממנהגו ואישר את גרירת המשכנתא לדירת הקשישה, היה עליו, כמי שמי ש'שולט' בסיטואציה, לפעול ביתר זהירות ובשקידה ראויה, ולוודא כי הקשישה, שהוצגה בפניו כ'מוכרת', מוגנת, אלא שלא עשה כן.
במקרה זה, כך נקבע, נטל הבנק סיכון על גבה של הקשישה, ביודעו שקורת הגג שלה בסכנה, ולא פעל למזעור הסיכון, כפי שיכול היה לעשות בנקל- לו רק היה פונה אליה ישירות ומוודא כי אכן קיבלה את כספי המכר (הלכאורי), וכי הסכימה מדעת למשכן את דירתה והיא מודעת לסיכונים הגלומים בפעולה זו.
נפסק, כי הבנק לא יצא ידי חובתו המוגברת כשהסתמך על ההתחייבות ואישור קבלת הכספים רק משום שאושרו ע"י עו"ד, והיה עליו לוודא בעצמו שהקשישה הבינה את הטקסט עליו היא חתומה, בפרט כשמדובר בקשישה שאינה יודעת קרוא וכתוב בעברית והסיכוי שקראה את המסמכים המשפטיים המסובכים (אותם המליץ בית המשפט לשנות ל'שפת בני אדם') -קלוש, וכן מקום בו על גבי המסמכים עצמם אין כל אינדיקציה או אישור לכך שעוה"ד סיפק לה הסבר הולם.
עוד נקבע, כי הבנק היה גם חייב לגלות לקשישה את כל הסיכונים הגלומים בביצוע השעבוד, ובהם הסיכון המוגבר במתן ערבות בנכס לשני לווים בעייתים דוגמת בן זוגה לשעבר ואשתו.
"על רקע מחדלי הבנק, שלא גילה לבני הקשישה את שהיה חייב לגלות לה; ולא ווידא עמה את שהיה חייב לוודא עמה; וסמך על עורך-דין שבעצמו לא נחזה לוודא כאמור- אין לקבל את טענת הבנק כי הסתמך בתום-לב על חתימות אומללות אלה.",פסק השופט
