קשה להשתמש במונח "משבר" כלפי מה שהתחולל השבוע במשא ומתן הקואליציוני. ההתפתחויות המפתיעות הביאו לכך שהמגעים להרכבת ממשלה עומדים בפני שוקת שבורה, ואם לא יחול שינוי דרמטי – קשה לראות כיצד נתניהו מצליח להרכיב ממשלה.
מערכת הבחירות שהתחוללה בחצי השנה האחרונה סיפקה לנתניהו ולליכוד הרבה רגעים לא קלים של חשש ופחד מפני תרחיש בו הם יאבדו את השלטון. קשה היה לזלזל בכוחה של מפלגת כחול-לבן למרות העובדה שמדובר היה באוסף מפלגות מקרי ללא מכנה משותף ביניהן.
בפועל, מפלגת הליכוד ומפלגת כחול-לבן קיבלו את אותו מספר מנדטים וכמעט את אותו מספר מצביעים והניצחון נבע בעיקר מהעובדה שלנתניהו יש סיכוי גדול יותר להקים ממשלה מאשר לגנץ. על בסיס זה פרחה אופוריית הניצחון כאשר נתניהו התפאר בכך שלמרות המאבק המשפטי ומסע הרדיפה התקשורתי, העם נשאר נאמן לו והוא לא איבד מכוחו הפוליטי.
עלייה במפלס הלחץ
אולם ככל שנוקפים הימים ומתקרב המועד האחרון להקמת הממשלה, מתחיל מפלס הלחץ לעלות, תחושת האימה כבר מתחילה להעיק. אחרי מערכת בחירות הפכפכה ומלאת טלטלות מסתבר שהמערכת הפוליטית יודעת להיות מטלטלת ודרמטית לא פחות גם אחרי סגירת הקלפיות.
המשא ומתן הקואליציוני התחיל בדיוק כמו שמתחיל משא ומתן קואליציוני. כל מפלגה מהמפלגות המוגדרות כשותפות טבעיות, בנתה לעצמה רשימת דרישות שתהווה נקודת פתיחה למשא ומתן, משם ניתן יהיה להתגמש ולהסתדר עד לחתימה סופית. כמיטב מסורת משאים ומתנים, בנתה כל מפלגה גם את רשימת ההצהרות לתקשורת ואת הספינים שישמשו לאיומים ולכיפופי ידיים, כי כך דרכו של משא ומתן.
בכל תקופה מקבילה לאחר כל מערכת בחירות, מבשרות הכותרות על משבר כזה או אחר בשיחות ועל אי הסכמות שעלולות להוביל לפיצוץ במגעים. נבירה בכותרות העבר מכל תקופה של טרום הרכבת ממשלה מעלה כי הריטואל חוזר על עצמו וכך מתנהל משא ומתן קואליציוני, כשכל מפלגה מנסה להתבצר בעמדותיה, מוציאה הצהרות לתקשורת אך לבסוף הצדדים מתיישרים וההסכם נחתם.
גם הפעם זה התחיל כך. כשליברמן הציג רשימת דרישות מופרזת וכשסמוטריץ' דרש תיקים משמעותיים וכבדים, הכל היה נראה בסדר גמור. נתניהו שמר על שלוות נפש וחיכה שיעבור הזמן, הדד-ליין יתחיל ללחוץ ולבסוף יתרצו כל הצדדים. מבחינת כלל המפלגות זה אכן מה שקורה.
הדרישות הבסיסיות של כל מפלגה ברורות ואף יכולות לבוא לידי הסכמה, דוגמת דרישות המפלגות החרדיות בנושאים שבציפור הנפש כמו מעמד בני הישיבות וקדושת השבת. נתניהו לא צפה קשיים מיוחדים וכולם היו בטוחים שהדברים יגיעו לידי הסכמה לשביעות רצון כולם.
תפנית דרמטית בעלילה
אבל בצהרי יום שני השבוע, משהו אחר קרה. משהו שונה שעוד לא התרחש בעבר ושאינו שגרתי ולא מתאים למשא ומתן בריא של מפלגות החפצות בממשלה. אביגדור ליברמן כינס ישיבת סיעה בכנסת והכריז כי מבחינתו המשא ומתן תם ונשלם. רשימת הדרישות שהציג אינה מהווה נקודת פתיחה מבחינתו למשא ומתן אלא רשימה סופית שבלעדיה הוא לא מצטרף לממשלה.
ליברמן חזר על עיקרי דרישותיו לפיהן הוא דורש את תיק הביטחון, פנסיות לעולים חדשים בעלויות של מאות מיליארדים ובעיקר הדרישה לפגוע בצביונה היהודי של המדינה כאשר בראש ובראשונה התעקשות על חוק הדיחוי שיעבור ללא שינוי אפילו של פסיק אחד.
מקורביו של ליברמן הבהירו בשיחות סגורות אחרי ישיבת הסיעה, שליברמן התכוון ברצינות למה שאמר ואחד מהם את התבטא ואמר שמספריהם של נציגי המשא ומתן מטעם הליכוד כבר חסומים אצלם בטלפונים. הם לא מוכנים לדבר ולא לדון על כלום.
נתניהו הבין מהר מאוד שהוא נמצא כעת בסיטואציה אחרת לגמרי. הוא הפנים שברגע זה השתנו כללי המשחק. דווקא אחד השחקנים הקטנים במגרש המחזיק בכמות כלים קטנה, מחליט לקבוע כללי משחק חדשים ומתנהל כמו פיל בחנות חרסינה.
עוד באותו יום בוטלו כל פגישות המו"מ עם שאר המפלגות ונתניהו זימן אליו את ראשי הסיעות לפגישות דחופות. השר יריב לוין הממונה על המשא ומתן נעלם מהשטח ולפי העדויות הוא הסתגר בבית בבלפור כדי לקיים התייעצויות דחופות תחת הלחץ האטומי שנוצר.
בפגישות עם ראשי הסיעות ניסה נתניהו להשיג מהם הסכמה ללכת איתו לקואליציה מצומצמת של 60 מנדטים בלבד וזה רק כדי להתחיל לצאת לדרך. כלומר: להעביר כמה חוקים דחופים, לייצב איכשהו את הממשלה ומשם והלאה – לראות כיצד ממשיכים ואת מי מצרפים לקואליציה כדי להקל עליה את המשך דרכה.
הימור מסוכן
מבחינת נתניהו עצמו, יש כמה חוקים דחופים שהוא רוצה להעביר באופן מידי ולשם כך הוא זקוק לממשלה, כאשר בהצבעות עצמן, כדי להשיג רוב לאישור החוקים הוא יצטרך לעבוד קשה כדי להשיג עוד אצבע תומכת אחת מהאופוזיציה או לחילופין לדאוג להיעדרות אצבע מתנגדת אחת מהאופוזיציה. אם החוקים הללו יזכו ל-60 תומכים מול 60 מתנגדים, משמעות הדבר שהם נפלו ולא עברו. נתניהו נוטל כאן אם כך סיכון גדול מאוד והימור כמעט בלתי אפשרי.
החוקים המשמעותיים מבחינת נתניהו, זה קודם כל שינוי חוק יסוד: הממשלה. הוא מבקש לשנות את ההגבלה על מספר השרים כדי לקיים את ההתחייבות לכל מפלגה ולשם כך הוא זקוק לפחות ל-26 שרים ואילו החוק הקיים מגביל אותו ל-19 בלבד. סעיף נוסף בחוק זה הוא מה שמכונה החוק הנורבגי המורחב, אשר גם אותו מבקש נתניהו לאשר כדי לקיים את ההתחייבויות למפלגות השותפות.
אך החוקים החשובים יותר עבורו אלה החוקים שיסייעו לו במאבקו המשפטי בהמשך. זה אמור להתחיל באישור פסקת ההתגברות שתגביל את כוחו של בית המשפט העליון בהתערבות בחוקי הכנסת ולהמשיך בחוק החסינות או בשמו הידוע יותר החוק הצרפתי.
זאת תכנית החירום שגיבש נתניהו בשעות שחלפו מאז הצהרתו של ליברמן, והוא מיהר להציג זאת בפני ראשי המפלגות ודרש את תשובתם בהקדם. הוא הסביר להם את מהות הממשלה הצרה ואת הדחיפות שבאישור החוקים הללו כשבמקביל הוא מציע לכל מפלגה חלק מדרישותיה באופן מידי והשאר לאחר שהממשלה תתייצב. למעשה, נתניהו ביקש את עזרת ראשי המפלגות השותפות להיות נאמנים לו עכשיו כדי להמשיך את שיתוף הפעולה אחר כך.
לפני שייסגר השער
במבחן המעשה, נראה שגם תכנית זו נתקלת בקשיים. התנהלותו של ליברמן אמנם לא חדשה. כך בדיוק הוא עשה גם בקדנציה הקודמת כשהחליט להישאר באופוזיציה לפחות לתקופה הראשונה של כהונת הממשלה. אבל הפעם ההבדל הוא מהותי. בקדנציה הקודמת היתה לנתניהו ממשלה צרה שהקשתה אמנם על התפקוד, אבל איכשהו היה ניתן בכלל להתחיל ולצאת לדרך. הפעם גם את זה לא בטוח שיהיה לו.
בלי ישראל ביתנו, יש לנתניהו קואליציה של 60 מנדטים. קואליציה כאת לא יכולה לקום משום שעצם הקמת ממשלה כזאת דורשת רוב של 61 תומכים במליאת הכנסת והפעם הצהירו אנשי ליברמן כי הם לא מתכוונים להצביע בעד הקמת הממשלה. אבל גם אם הם היו מצביעים בעד, הרי שלא בטוח שהוא יצליח להשיג רוב לאשר את מקבץ החוקים הדחופים לו.
לשם המחשה, אם חוק החסינות יעלה לדיון, הרי שעל פי החוק יהיו חברי כנסת בקואליציה שייאסר עליהם להצביע עבורו, בעיקר חברי כנסת הנתונים בעצמם תחת חקירה. כך שגם במצב האופטימלי ביותר לא ניתן יהיה לאשר את החוק הזה.
נתניהו מבין שהוא נמצא עכשיו בקרב חייו. את הבחירות הוא הצליח לנצח בעור שיניו למרות כל הקשיים, אך אם ישראל תלך לבחירות חוזרות יתכן והתמונה כבר באמת תהיה שונה. נתניהו הבטיח לעצמו אחרי הניצחון הזה כי הוא עומד לנצל את הקדנציה הזאת עד תום ולגרור את ההליך המשפטי כמה שניתן וכמה שיותר רחוק. אם הוא לא יצליח לעשות זאת הרי שמצבו בכי רע.
עבור נתניהו זהו קרב של להיות או לחדול. אם הוא לא מצליח להקים ממשלה עכשיו, יתכן והנשיא יעביר את הסמכות לגנץ ואחר כך למישהו אחר בתוך הליכוד. אם שני הניסיונות לא יצליחו, ישראל תלך לבחירות חוזרות ואז כבר באמת אי אפשר יהיה לדעת כיצד הן יסתיימו.
בעוד פחות משבועיים תסתיים הארכה הנוספת שהעניק הנשיא להרכבת ממשלה ועד אז חייבת ליפול ההכרעה. השבוע הזה מסתיים עם תחושה חזקה של קונספירציה באוויר משום שקשה לראות כיצד ליברמן יורד מדרישותיו או כיצד נתניהו מצליח בצורה כזאת להקים ממשלה. משהו דרמטי ושונה חייב לקרות. אבל כך או כך, לנתניהו לא תהיה הזדמנות שניה להקמת ממשלה, זהו קרב המאסף שלו והוא יעשה הכל כדי לנצח בו.
הכל דיבורים
כמעט שבועיים חלפו מאז שההסלמה החריפה בדרום נבלמה בפתאומיות, וכמו גלים המגיעים בקביעות זה אחר זה, גם הגל הנוסף כבר כמעט הגיע השבוע וזה שאחריו כבר לא נראה רחוק כל כך.
עזה הייתה ועודנה חבית חומר נפץ הנמצאת בסכנת התלקחות תמידית. השבוע זה היה סביב יום הנכבה אותו ניסה חמאס להפוך ללא הצלחה לצעדת ענק של עשרות אלפי פלשתינים שיתעמתו עם כוחות הביטחון. ארגוני הטרור בעזה חיכו לתמונות של הרוגים ופצועים בעיקר של נשים וילדים בצד הפלשתיני כדי להשתמש בזה ולהסלים שוב את הגבול עם ישראל.
בחסדי שמים זה לא קרה וגם חמאס עצמו ניסה לשמור על איפוק נוכח העובדה שהוא עדיין מחכה לחלק השני של המענק הקטארי הנדיב. אחרי שזה יגיע, יימצא כבר התירוץ הבא לחמם את המצב ולסחוט עוד הטבות ועוד הקלות מישראל ומהעולם.
אבל משפט אחד מענין נשזר בהצהרות הרהב של הארגונים הפלשתינים ביום הנכבה. בין ההצהרות על ההקלות הדרושות לרצועה ועל המצב ההומניטרי הירוד בה, הם ביקשו להביע מחאה גם נגד עסקת המאה שמתכוונת ארה"ב להציג. אותה עסקה שהצגתה נדחית ונדחית וכעת המועד המובטח לפרסומה הוא ככל הנראה אחרי חג השבועות.
תוכן העסקה נשמר בסודיות אבל לפלשתינים זה מספיק כדי להתנגד לה עוד לפני שהכירו אותה. משום שעצם עסקת שלום מנוגדת לאינטרס הפלשתיני ובעיקר לאינטרס העזתי. על פי הדלפות או השערות של מומחים, טראמפ מבקש להחיל עסקה כוללת שתכלול גם את מעמדה של עזה, ככל הנראה עם שלטון באחריות אבו מאזן באופן שיבסס גם את מעמדו או אפילו מדינתו ביהודה ושומרון.
אם יש מילה שהפלשתינים כולם, גם בעזה וגם בגדה חוששים ממנה זוהי המילה הסכם. הם לא רוצים הסכם, לא רוצים מדינה, לא רוצים חיים מסודרים ולא רוצים שקט. לא רוצים מצב הומניטרי ראוי ולא רוצים כלכלה פורחת ופרנסה שקטה. הם ממש לא רוצים. את כל המילים הללו הם מכירים רק לצורך ההצהרות לתקשורת ורק לצורך הפוליטיקה. אבל אם זה חס ושלום יתממש הרי שהם איבדו את כל הבסיס לקיומם. הרחוב הערבי רוצה מאבק וזה מה שהפוליטיקאים שלו יספקו לו.
אחיזתו של אבו מאזן ביו"ש ואחיזתו של חמאס בעזה מבוססת רק על מדיניות הנפנוף בכיבוש הישראלי ובדיכוי המערבי. שניהם צריכים את האזרחים שלהם עניים, מובטלים ומתוסכלים כי רק ככה יש כסף מהעולם ויש צידוק למאבק קיומי. ולכן הם חוששים מעסקת המאה של טראמפ בגלל עצם קיומה של עסקה כזאת ולא בגלל התוכן היצוק בה. חמאס ואבו מאזן מדברים על זכויות הפלשתינים אבל לא באמת רוצים שיהיו להם זכויות. זאת פוליטיקה לצרכי פוליטיקה. זה מה שהעולם הערבי דורש וזה מה שהם יתנו.
רוממות העם בגרונם
סביר להניח שגם בארה"ב מבינים זאת. בקרבתו של טראמפ יש מספיק אנשי מקצוע שמכירים היטב את מורכבות המצב במזרח התיכון וגם הם מבינים שמה שלא עבד עשרות שנים לא יתחיל לעבוד פתאום עכשיו. הפלשתינים לא ישנו את עורם ואין באמת מתווה שיזיז מהלך מהותי או יביא לשיפור אמיתי במצב המסובך.
אבל מה, גם טראמפ הוא פוליטיקאי וגם הוא מכוון לכהונה שניה. כהונתו זו רצופה במהלכים פרו ישראליים מובהקים ובינתיים הוא הצליח להיות הנשיא האוהד והידידותי ביותר שהיה לעם היהודי בבית הלבן אי פעם. יחד עם זאת גם הוא רוצה להירשם בספרי ההיסטוריה כמי שהביא או לפחות ניסה להביא שלום בין ישראל לפלשתינים ולכן גם הוא יקדם את עסקת המאה, למרות שגם הוא עצמו כבר הפסיק להאמין באפקטיביות שלה. זאת פוליטיקה לצרכי פוליטיקה.
לצד כל זאת, גברו השבוע גם החריקות הצורמות בציר היחסים הדיפלומטיים שבין ישראל לפולין. היחסים בין המדינות הפכו רגישים מאז החוק שנחקק בפרלמנט הפולני בשנה שעברה המכחיש את חלקה של פולין בשואה. בשבוע שעבר ביטלה ממשלת פולין את הגעתה של משלחת ישראלית שהיתה אמורה לדון בנושא השבת רכוש יהודי שנגנב ע"י פולנים בשואה, פרשה סבוכה בפני עצמה שפולין מנסה להתנער ממנה בכל כוחה.
אבל השבוע הגיעה המתיחות לממדי אבסורד. שגריר פולין בתל אביב הגיש תלונה במשטרה נגד אזרח ישראלי שירק לעברו כשנסע ברכבו בפתח השגרירות. היריקה החמורה עוררה זעם כה רב עד שראש ממשלת פולין דרש לקיים חקירה דחופה וכינה את התקרית כ"גזענות מעוררת דאגה". שגרירת ישראל בפולין זומנה לשיחת בירור ובית המשפט בתל אביב נאלץ גם להתמודד עם הדרישה להארכת מעצרו של החשוד. בתור פשרה שחררו אותו השופטים למעצר בית.
גם בפולין יש בחירות
עורך דינו של החשוד טען להגנתו כי המאבטח בפתח השגרירות כינה אותו 'ז'יד' וכי מתוך זעם ובהלה הוא ירק לכיוון רכב השגריר מבלי שיידע שהשגריר עצמו נמצא שם. אף אחד לא עצר לרגע ושאל את עצמו מדוע יריקה – אף על פי שהיא יכולה אכן להתפרש לפי החוק כסוג של תקיפה, תגרור גינוי כה חריף וזועם של ראש הממשלה הפולני, הכולל זימון השגרירה לבירור. מישהו לא נסחף קצת?
התשובה היא לא. בפולין אמורות להתקיים בקרוב בחירות וגם שם יש פוליטיקאים המקשיבים לקולות העם. והעם בפולין לא אוהב מצד אחד את הימין הפאשיסטי אבל מצד שני לא אוהב את הרפיסות כלפי ישראל. רוב העם בפולין, במיוחד בצד הימני של המפה, לא רוצה להכיר באשמת מדינתם בשואה ובוודאי שלא יסכים לתביעות להשבת רכוש יהודי שעלול להסתיים בעלויות של מיליארדים. ההכחשה נוחה ורצויה לכולם שם.
וכך קבלנו רצף של משברים ותקריות דיפלומטיות מול ישראל. לא בטוח שפולין לא תסכים לבסוף לדון ברכוש היהודי, בטוח שפולין לא מתרגשת מיריקה של אזרח ישראלי. אבל בדיוק כמו שאבו מאזן משמיע קולות לפי הרוח הנושבת סביבו, בדיוק כפי שחמאס משמיע הצהרות התואמות את מה שאנשיו רוצים לשמוע, בדיוק כמו ש'עסקת המאה' נבנית לצורך עצם ההצהרה עליה ולא לצורך המהות שלה, כך גם הדיפלומטיה הפולנית מדברת לפי האינטרס הפנימי שלה.
העם הפולני יקבל מהפוליטיקאים שלו את מה שהוא רוצה לשמוע ולכן הוא לא יגחך אפילו לרגע אם הם יוצרים תקרית דיפלומטית מיריקה. המהות פחות חשובה בדיפלומטיה. יחסים בינלאומיים מתנהלים רק לפי המנגינה הפוליטית בין אם מדובר בפולין האירופאית, בוושינגטון האמריקנית או בחמאס העזתית.
הטור פורסם הבוקר ב'יתד נאמן'
מר לברמן השקרן הכרוני שכל המצע של שנאה ל ורה ולחרדים . אוכל שרצים ונבלות .. מתרכז בעיקר באוכלוסיה הרוסית הבוגרת שרובה גויים . לא פלא שהוא נלחם אםילו למכור את המדינה בעבור המצע הרדוד
נקראה אשכנזי
האם אליהו הנביא עומד להגיע ולתקוע בשופר גדול לפני כל העולם?
האם ממשלת ישראל תיפול לפני בוא הישועה?
אולי עוד השנה הזאת תשע'ט?
לפי הקורה והנאמר כעת הכל יכול להיות ולקרות.
כולנו למערכה על עתיד עם ישראל
בהנהגת מרן שליט"א חכם שלום הכהן