ד"ר רועי בבילה, רופא מגן דוד אדום הוא האיש שחתם על 39 תעודות פטירה מתוך 45 ההרוגים באסון הנוראי בהר מירון בעת הילולת הרשב"י. "שום דבר לא מכין אותך לאירוע כזה. נלחמנו".
בשיחה עם אולפן ynet סיפר כי מותם של מרבית ההרוגים נקבע בשטח. "המטופלים סבלו מדרגות פגיעה שונות. כשיש לך מטופל אחד, אפילו שהוא יהיה במצב הקשה ביותר, אתה תילחם עליו ותנסה לעשות את המאמץ המרבי – אבל כשיש הרבה מאוד מטופלים במצב מאוד קשה, אתה מטפל באלה שסיכויי ההצלחה בטיפול בהם ראשונים. לצערי, היו מטופלים בשטח עם פגיעות קשות ביותר וזה משהו שאנחנו לא נתקלים בו בשגרה".
"הפגיעות היו גם נדירות. כתוצאה ממעיכה, בשל ההמון שהיה במקום, הפגיעות היו קטלניות. בעצם נאלצנו לקבוע את מותם בשטח ולא ניתן להם שום טיפול רפואי. במקביל, עשינו את כל המאמצים להציל גם מטופלים אחרים. בסופו של דבר, במקרים מסוימים נאלצנו לקבוע גם את מותם".
ד"ר בבילה סיפר כי לאחר שכל הפצועים פונו לבתי החולים, הוא נקרא למלאכת זיהוי החללים. "רוכזו 39 גופות שנותרו בהר. כידוע, בישראל היחיד שיכול לקבוע מוות של בן אדם הוא רופא. בשלב מסוים הגופות רוכזו באחד האולמות פה במירון, ונקראתי יחד עם חוקרי משטרה ואנשי זק"א לבצע זיהוי. כל אחד עשה את עבודתו. בצער רב מילאתי 39 תעודות פטירה".
"זה היה קשה. המטרה הייתה לנסות לזהות כמה שיותר אנשים כבר בשטח, על בסיס תעודות מזהות, ולקבוע תעודת פטירה עם שם בעדיפות. רבים מההרוגים לא נשאו עליהם תעודות מזהות ולכן נאלצנו למלא תעודת פטירה על שם 'פלוני אלמוני'. גם את מי שכן נשא תעודה מזהה היה קשה לזהות, אם בגלל השנים שעברו ממועד הנפקת התעודה וצילום התמונה, ואם בגלל אופי הפגיעות. זאת אחריות מאוד גדולה".
"הייעוד והרצון שלי הוא להציל חיים, וכל מוות שנקבע הוא דבר מאוד קשה. עבדתי עם צוותי רפואה נוספים בשטח, היו המון צוותים שהתפרקו לי מול העיניים, קולגות שלי שפרצו בבכי, התקפלו. ודווקא אתה צריך להיות חזק למען אחרים ולחבק אותם, במקביל לאירוע כזה – לתת תמיכה נפשית. במלאכת קביעת מוות של 39 הרוגים אתה מתפרק מבפנים – אבל לא יכול לעצור את העבודה או לעכב אותה. בבוקר היה לי קשה. הקושי הוא בלתי יתואר".
בראיון לאולפן וויינט הוסיף כי ביום חמישי בבוקר נערך תרגיל במד"א, בשיתוף כוחות הביטחון, המדמה מצב חירום. עם זאת, שיתף, "כל תרגיל שלא תעשה לא יידמה למה שקורה בשטח. תרגיל הוא תרגיל, לא לוקחים ללב ואין השפעה רגשית. אתה מסיים אותו ובזה נגמר הסיפור. באסון שקרה מעורבות נפשות, אתה רואה גופות, רואה אנשים שאין להם סיכוי לחיות ואתה רוצה להילחם עליהם – אבל אתה יודע שאין פעולה רפואית שתציל אותם".
"ראיתי את הצוות נשבר, שום דבר בעולם לא יכול להכין אותך לזה. אפילו שטיפלתי באירועים עם כמה מטופלים במקביל, בשום שלב אתה לא מוכן לאירוע שבו אתה צריך לטפל בעשרות רבות של מטופלים ולתת הנחיות לצוותים, מי יטפל במי ומהי רמת הטיפול. אלה החלטות קשות מאוד לקבל, אבל אין מה לעשות. כראש צוות אני צריך להיות חזק, להחזיק מעמד, לתת מקסימום מקצועיות בשטח – ואת הרגשות להשאיר בצד, להמשך".
מצטרפים עכשיו לקרן למשפחות אסון מירון תשפ"א >>>
