ארבעים יום קודם החג נוהג ישראל-מאיֶיר מקרית-ספר לחרוש את הריכוזים החרדיים לאורכם ולרוחבם במסגרת מסע חיזור בלתי פוסק אחר בקבוק יין ראוי לשמו ולא למחירו, שבו יזכה להשתכר עד שלא יידע בין ארור לברוך, ובין חבילת חיתולי עודפים במבצע בסניף בר-כל לחבילת האגיס יקרה הנרכשת בחנות של בעלי הממון המתקראת אושר עדי-עד, ומתיימרת למכור את מרכולתה בלי שטיקים ובלי טריקים אך במחירים שאין אברכים כמותו יכולים להרשות לעצמם, שכך היא דרכה של תורה וכו'.
בר אוריין ובר אבהן ישראל-מאיֶיר מיודענו, אברך כמדרשו וכפשוטו, פלפלן גדול אך צנוע באורחות חייו. בשבת ישתמש בגנרטור ובחול יעַשֵר לשם חומרא כל דבר מאכל שמזדמן לפיו. מעולם לא קרא שבועון וכל דבר קריאה – לבד מחיבורים תורתיים נפלאים והיומון המפלגתי שעליו הוא מנוי, שהוריו משלמים עבורו מכספי מעשרותיהם. לישראל-מאיֶיר חמישה זאטוטים חינניים התלויים על צווארו, והוא מגדלם בדלות ובהסתפקות במועט באופן מופלא. וכיוון שפרנסתו דחוקה, ידוע-ייֵדע ישראל-מאיֶיר היכן להשיג את הזול ביותר והמהודר ביותר בכל זמן ועת – הדסים משולשים וקני במבוק מקוריים בהכשר הבד"ץ בערב סוכות, מצות שמורות משעת קצירה בערב הפסח ובקבוק יין נטור ונצור בערב הפורים לקיים בו מצוות עד דלא ידע.
דרכו של ישראל-מאיֶיר לדקדק אחר השילוב הזול ביותר והמהודר ביותר. וכידוע, שילוב זה הינו נדיר עד בלתי מצוי, ומשום כך מתייגע ישראל-מאיֶיר יגיעות הרבה עד אשר ימצא את הבקבוק המושלם. ימים הסמוכים לחג הפורים, ימי חגו של ישראל-מאיֶיר הם, שהרי כבר אמרנו כי מהדר הוא במצוות עד לאין תכלית. לכן, בכל בוקר מימי חודש אדר נוהג ישראל-מאיֶיר לפקוד את כל חנויות היין, שמא ימצא צלוחית יין נאה וזולה. מפשפש במדפים, נובר בחורים ובסדקים, בוחן בזכוכית מגדלת אחר ההכשרים (ללא חשש טבל, ערלה, שביעית, נסך וכלאי הכרם) ואחר המחירים (ללא חשש בקבוק שמחירו עולה על עשרים ותשעה שקלים וחמישים וחמש אגורות).
מסעו זה של ישראל-מאיֶיר, מפרך היה, ומעורר תסכול עד בלי די. משנכנס אדר, החליט להגביר את מאמציו, וגמר אומר להשיג לו את יינו אשר יחפוץ בו עד לשבוע ימים קודם הפורים, יהיה מה שיהיה.
היה זה בבוקרו של ראש חודש אדר. ישראל-מאיֶיר השכים קום, והלך להתפלל במניין אברכים הסמוך לביתו, וכיוון בברכת שמע קולנו, שיזכה בבקבוק יין הגון לקיים בו מצוות עד דלא ידע. בקבוק עם פיטם, שמור משעת כתישה, בהכשר הבד"ץ ולשיטת הבית יוסף.
ידיד-נפש היה לו לישראל-מאיֶיר, ויהודא-לייב שמו. והיו שניהם מתייעצים בדבר היינות הראויים לעלות בפורים על שולחן מלכים, מאן מלכי רבנן, מבלי להוזיל תמורתם ממון הרבה. באותו בוקר, ביקש יהודא-לייב להמתיק סוד עם חברו לחיפוש היינות. כבר בשעת הנחת תפילין קרץ לו בעינו כי דבר סוד לו אליו. משסיימו את תפילתם, אגב גלגול תפיליהם, נפגשו השניים בפאתי מניין האברכים.
"שמעתי אומרים", לאט לו, "כי בבני ברק מצוי בוטיק יין, שבו ניתן להשיג יין משובח למצווה במחיר זול. שמו של בוטיק זה יצא למרחוק, שכן בעליו מפרסמים אותו הן ב'תכל'ס', הן ב'לעניין', וגם ביתד של יום שלישי. וניכר על בעל החנות כי יהודי בר אוריין וירא שמים הוא, ואינו מן החרדים העובדים רח"ל, ואף לא מן המחזיקים אייפון ודומיו.
"מאי משמע 'בוטיק'?" הקשה ישראל-מאיֶיר, אולם יהודא-לייב לא ממש ידע כיצד להשיב. "נו… אִיך וֵויס?" אמר, "למעיישה מדובר בחנות שמוכרים בה רק יין. היום כולם מחפשים שמות מפוצצים לחנויותיהם. אז הם כותבים בוטיק. נו נו. בוטיק, שמוטיק, שיהיה. אבל אין נפקא-מינה, העיקר נמצא יין מהודר למצוות ההתבסמות ביום הפורים. ואולי נזכה למחיר זול".
"נו, מילֶא", הפטיר ישראל-מאיֶיר, ושניהם נתדברו לטפס מיד לאחר ה'סדר' בכולל על קו 210 היוצא בכל רבע שעה מרחוב מֶשֶך חכמה שבעיר האברכים אל בני ברק, עיר התורה ובוטיקי היין. ומכיוון שקו זה מרוקן את נוסעיו בסמוך למגדלי קונקורד – רמז נפלא מצאו בדבר כי רצויים מעשיהם, שהרי שניהם נתגדלו על יין קונקורד מתוק ומכאיב בטני בני אדם, שעליו קידשו אבותיהם והתבשמו עד שמעיהם חמרמרו ובטנם צבה כמכונת כביסה שנתקלקלה.
בשנים האחרונות אכשר דרא. הערים החרדיות זרועות ומנומרות בבוטיקי יין מהודרים, הנושאים שמות משבילי נהרדעא וסמטאות פומבדיתא. זה קורא לבוטיקו 'גפנא' וזה קורא לחנותו 'חמרא', עד שכל שום וחניכא דאית ליה לחמרא במסכתות התלמוד ובכתבי הראשונים – תפוסים בידי בעלי עסק מאנ"ש המתפרנסים ממכירת יין.
ולפי שאמרנו שיש בכך משום זכות לדור, נפרש שיחתנו: בני עשרים וחמש ומעלה מבני הציבור החרדי זוכרים מילדותם אך ורק יינות קונדיטון וקדמון ודומיהם, שתמונת המרגלים מתנוססת על בקבוקיהם וטעמם מתוק כתרכיז פטל ללא חשש דילול קל, וחוזקם דוקר בכל כרס מצויה כמדקרות חרב. ואילו בימינו אלה, כל בעל בית המכבד עצמו מעמיד על שולחנו יין יבש כולו או מחציתו לקידוש, כמנהג אניני טעם המשמרים בבתיהם מרתפי יין. והקונדיטונים הזולים מתביישים להם בתחתיות המדפים, מעלים אבק כיאה להם. וטוב שכך הם הדברים, שהרי במחילה – אין שם יין ראוי להיקרא עליהם.
סגרירי ומעונן היה אותו היום שבו חצו ישראל-מאיֶיר וחברו את מפתן חנות היין גפנא שבעיר התורה. תחילת אדר, זהו זמן שבו כבר צריך בקבוק היין הנבחר לעמוד בסלונם, ערוך ומוכשר לקיום המצווה. וכיוון שיצא א' באדר ועדיין לא רכשו את בקבוקם המוזל, שוב לא ימצאו מנוח. לא בחירות יעסיקו את מוחם ולא עניינים פוליטיים יטרידו את רעיונם. רק הצורך להשיג יין שמחירו אינו עולה על שלושים שקלים חדשים, ואם אפשר לקבל הנחה – מה טוב ומה נעים.
מאחורי הדלפק, בסבלנות אופיינית, קידמם ר' שרוּל המוכר. חד עין הוא ר' שרוּל, יודע להבחין בין לקוחות (קליינטים בלע"ז) המתכוונים לערוך קניית בזק שבסופה ייצאו עם ארגזים גדושים שתמורתם ישלמו אלפי שקלים, לטרדנים הבאים לבלות בבוטיקו במשך ארבעים וחמש דקות שבסופן ספק אם ייצאו כשבידם בקבוק בשווי עשרים וחמישה שקלים. טביעת עינו של ר' שרוּל – שבעבר היה מתפרנס ממשיכה בעט וכיום מוכר יינות משובחים לקידוש ולהבדלה ושאר משקאות המרחיבים דעתו של אדם – היא כשל הפולנים הממולחים שפוליניותם – אומנותם.
ישראל-מאייר ויהודא-לייב התקרבו אל הדלפק בהיסוס, תוך שהם ממוללים בזקניהם בתנועה המעידה על שרעפיהם המעמיקים. הם סקרו את החנות בעיניים בלשניות. משנשאלו על ידי רֶבּ שרוּל לרצונם, ענו לו כשהם מנופפים באצבעותיהם, קול אחד:
"שמא יש לך יין טוב לסעודת פורים?"
"בטח יש לי!" הגיב, "הרי לכך נוצרה חנותי. איזה יין תרצו – יקר או זול?" הקשה.
"אה… עדיף זול. אבל שיהיה הכי משובח. כן?" השיב ישראל-מאייר.
המוכרן הציג בפניהם שורת בקבוקים עממיים, דוגמת 'סמיון' חצי יבש, 'כרמל הוק' ו'שרדונה', הנמכרים בכשלושים שקלים הבקבוק. "ברחוב הרב שך זה עולה זול יותר", לחש ישראל-מאייר ליהודא-לייב.
"אפשר להתבשם בהם כהלכה?" הקשו אגב בחינה מדוקדקת של כל צדי הבקבוק שברחוב הרב שך עולה זול יותר.
"להתבשם אפשר. אבל אם אתם רוצים להדר, תצטרכו לשלם קצת יותר".
"נו, אז תראה לנו", היה תורו של יהודא-לייב להגיב. "רצוננו לקיים את המצווה בהידור".
ר' שרוּל, שכבר אמרנו כי יודע הוא לנפש לקוחותיו, ניסה לאתגר אותם ביין המשלב הידור כשרותי ואיכות תירושית. הוא הציג בפניהם בקבוק שהדפסים ארכאיים וארכניים מעטים את כל צדדיו, ובשם 'יין בארדיטשטוב' ייקרא, "אשר מבית היין דק"ק בארדיטשוב בעיה"ק צפת"ו".
המוכר הפולני הטיב את משקפיו, והחל מקריא מן התווית העוטפת את רוב חלקי הבקבוק: "יין אדום יבש, ללא תוספת צוקע"ר, עם ביסאלפעט כמחצית הכמות מהמקובל. ארבעה עשר אחוזים חוזק האלקהאלי. והכמות, אפס נקודה שבעים וחמש ליטטער. יין משובח זה נעשה בתכלית ההידור, על ידי אנ"ש החרדים לדבר ד', החל מדריכת הענבים ועד למילוי הבקבוקים ביקב שבגליל העליון, לכבוד אנ"ש בארה"ק ובתפוצות, המהדרין אחר יין טוב לקדש עליו ולהשתכר בו".
חושיהם של צמד צנתרי הזהב ממודיעין עילית, דרוכים היו כקפיץ למשמע התיאור הנלבב. ור' שרול המשיך:
"יין זה, משומר הוא אפילו מראייה, וכל מעשהו על טהרת הקודש, שמור לפסח בכל חומרי מתנייתא ודקדוקי האחרונים ז"ל. וההכשר בתוקף כל עוד מגופת הבקבוק שלמה. י"ג זה (ואני החתום מעלה יושב ותוהה אם ראשי תיבות אלו ל'יין גדול' ירמזון, או ל'יין גפנים', לאפוקי מיי"ש שהוא יין שרף) נעשה מענבים של קאבארנע-סאוועניאן, מגפנים מובחרות, והיין משתבח בחביות עץ עד שהגיע טעמו להיות חביב וערב לחיך".
ר' שרול לא שת לקריאות ההתפעלות היוצאות מפיות אברכי המשי, אלא הוסיף לקרוא בהתלהבות של מצווה:
"מראהו חכלילי, ריחו מבושם. היין מבשל המאכל באיצומקא, מבריא הגוף, משמח הלב ומרפא הנפש, גובר על כל ההיזקות ומתקן כל הקלקולים. ראוי לקידוש הבדלה וד' כוסות גם לדעת הרמב"ם. יהי רצון שנזכה לשתות היין בזהירות ובקדושה ובשמחה של מצווה, להמתיק הדינים וללמד זכות על כל אחד ואחד כדרך רבנו, סניגורן של ישראל, הרה"ק רבי לוי יצחק בן שרה סאסיא, לחיים, לחיים. מקום החותם דק"ק בארדיטשוב, בעיה"ק צפת"ו".
"נו, הפטיר ישראל מאיֶיר. "זה ממש נִפלוֹ. "ומה מחירו?"
"שבעים ותשעה שקלים חדשים", הגיב ר' שרוּל. קרעכץ גדול ומשבר גוו התמלט מפי שניהם. "אולי בשנה הבאה ירחיב ה' גבולנו ונוכל להתעדן על י"ג זה", השיבו השניים. לבסוף יצאו כשבידיהם שני בקבוקי יין לבן המכונה סובניון בלאן שעלותו זולה ותועלתו מרובה. ישראל-מאייר הפציר מאוד במוכר שיעשה לו הנחה, כמאמר המגילה – 'וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה', אולם ר' שרול, שכבר אמרנו שפולני הוא, הצביע על תמונת עני הלובש בלויי סחבות, שמתחתיו הכיתוב: "האיש הזה עשה את ההנחות הגדולות ביותר". צנתרי הזהב הבינו את הרמז, ומשום כך הוסיפו להתחבט ליד הקופה, כשמאחוריהם משתרך תור ארוך.
עד שריחם עליהם אחד מן העומדים בתור, שנשא בידיו ארגז ובו שנים עשר בקבוקי ברטנורא כבדים, בצירוף שני בקבוקי ויסקי לשמחת פורים. הוא ראה בעוניים של אברכי המשי, חס עליהם ובעיקר על עצמו, ופטרם לשלום כשהוא משלם את עשרים ותשעת שקליהם, זכר למחצית השקל.
בפורים דפרזים אותה שנה, יושב היה ישראל-מאיֶיר בביתו, וסביבו, כשתילי זיתים, ילדי החמד שלו. על שולחנו צרור משלוחי-מנות שזכו להחליף ביום זה לבד עשרות בעלים ושכנים, כמנהג הנהוג בערים חרדיות. רעייתו של ר' ישראל-מאייר הגישה בשר ודגים שנרכשו במכירה שעל ידי רשת הכוללים, יותר מרגילותם בשאר ימות השנה, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב – 'לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.
בין המנות גמע ישראל-מאייר לתוך גרונו כוסות הרבה מן הסובניון-בלאן הלבן, כדי לקיים מצווה מדברי סופרים בהידור. הבקבוק אזל, וישראל-מאייר חש סחרור קל ביותר. אחר ניגש אל הוויטרינה, נטל הימנה רבע בקבוק ליקר בננות, להשלמת האפקט.
קוקטייל הסובניון וליקר הבננות עשו שמות בבטנו של ישראל-מאייר. הוא ניגש הצידה, הקיא את נשמתו, אך ידי בישום לא יצא. הוא ניסה ללכת לאורך המרצפות – והנה הליכתו ישרה כחייל במצעד צבאי. ניסה לחשוב בסוגיא שבה עסק אתמול בכולל – והנה הדברים סדורים לפניו כנתינתם בסיני. קרא בשמותם של כל ילדיו – ולא התבלבל אף לא בשמו של אחד מהם. הוא מסוחרר מעט, בטנו סובבת כקרוסלה של ילדים, אך מחשבתו צלולה וחושיו בהירים. כשחישב להשיג לו בכל איזה יין קונדיטון להשלמת המצווה, כבר נצנצו שלושה כוכבים בשמים. תם לו הפורים, והינו מפוכח לחלוטין, ללא קמצוץ של שוֹכְרָה.
הלכתית, אמר לעצמו, מותר לי להתפלל מעריב, שהרי אני ראוי לעמוד בפני המלך. אבל ווי לי שלא זכיתי להתבשם בפורים וכל עמלי אחר בקבוק השרדונה היה לריק. אולי בשנה הבאה
