"השנה האחרונה הייתה הקשה בחיי – אבל גם השנה עם הכי הרבה תובנות. למדתי לראות את העולם בזווית שונה, להודות על דברים קטנים כגדולים. כאשר בני ואני הולכים לטיפולים, כחלק מהשיקום, יש לנו תמיד על שפתותינו תפילת הודיה על כך שאנחנו יכולים ללכת, ושברוך ה' יש עוד תקווה ואנחנו כאן", כותבת האלמנה בניטה בטור מיוחד במלאות שנה למות בעלה.
בליל הושענא רבה, לפני שנה בדיוק, התארח בעלה, אהרון בניטה, חסיד ברסלב אצל חמיו, מרבני קהילת שובו בנים. בשבת בצהריים, ירד עם אשתו ובנו בן השנתיים לתפילה ברחבת הכותל המערבי. לאחר צאת השבת, בליל הושענא רבה, כאשר עשה את דרכו חזרה לבית חמיו, נרצח אהרון על ידי מחבל ערבי.
סיפור מרגש של מסירות נפש ועזרה הדדית נרשמה כאשר הרב נחמיה לביא, רב בישיבת עטרת כהנים בירושלים המתגורר ברחוב הגיא בו התרחש הפיגוע, ירד מביתו על מנת לסייע לבניטה ונדקר אף הוא על ידי המחבל הנתעב צמא הדם. ה' ינקום דם עבדיו השפוך.
הגברת אדל בניטה, נדקרה אף היא על ידי המחבל ונפצעה באורח קשה. הבן בן השנתיים נפצע באורח קל. לא פחות מ-17 פעם היא נדקרה על ידי המחבל. כאשר שחזרה את שאירע ביום אחרי הפיגוע ממיטת חוליה בבית הרפואה סיפרה אדל:
"כשחזרנו מהכותל הרגשנו שמשהו לא בסדר. התחלנו ללכת מהר והמחבל דקר את בעלי. בעלי הוא איש חזק והוא נאבק מולו. בעלי נתן לו בוקס ונלחם איתו. ואז המחבל עזב את בעלי והתחיל לדקור אותי. אחר כך הוא חזר לבעלי ודקר אותו פעם אחר פעם. גם אני נאבקתי בו, ניסיתי לקחת לו את הסכין מהיד, ולא הצלחתי".
לדבריה, בעת פיגוע הדקירה היו בסמוך נערים ערבים שצחקו כל אותה עת. היא סיפרה כי הרגישה שהיא עומדת להתמוטט וברגע האחרון רצה לעבר כוחות הביטחון. "אמרתי להם: 'אני פצועה ושם בעלי שנדקר ושני התינוקות שלי שהם לבד'. אז התמוטטתי".
האלמנה אמרה כי בעת ריצתה שמעה קללות: "ירקו עליי ואחר החטיף סטירה – ובזמן שהסכין הייתה עליי. ניגשתי לאיזה ערבי אחד ואמרתי לו – "אני אשלם לך גם מיליון שקל, בוא תיקח את הילדים ותרוץ איתי". הוא התחיל לצחוק עליי ואמר לי 'תמותי'. הם ראו שהיינו עם שתי עגלות תינוק".
עכשיו, שנה אחרי הפיגוע, בטור שפרסמה באתר ווינט כתבה הגברת בניטה: "השנה האחרונה הייתה הקשה בחיי – אבל גם השנה עם הכי הרבה תובנות. למדתי לראות את העולם בזווית שונה, להודות על דברים קטנים כגדולים. כאשר בני ואני הולכים לטיפולים, כחלק מהשיקום, יש לנו תמיד על שפתותינו תפילת הודיה על כך שאנחנו יכולים ללכת, ושברוך ה' יש עוד תקווה ואנחנו כאן!
"אני מודה לה' שזכיתי לקבל את האמונה במתנה. תמיד האמנתי באמונה שלמה, אבל אף פעם לא הרגשתי שזו מתנה. אחרי הפיגוע, בכל מקום שאליו הלכתי – הכירו אותי, ובאופן טבעי הפכתי למעין "כותל". נחשפתי להמון כאב לצד גבורה של אנשים שהרגישו נוח לשתף אותי, ואז לאט-לאט הבנתי את האוצר שיש לי בידיים – האמונה.
"נחשפתי לסיפורים של אנשים שלא זכו לאמונה, והנסיונות העבירו אותם על דעתם. ולכן אני רוצה להודות לה' הטוב הגדול. על המתנה הגדולה שזכיתי בשנה זו, לאחר הפיגוע הנורא – והיא שנותנת את כל הכוח – אמונה!".
