להגנתו של אורי אריאל / חיים ולדר

1.
זיכרון ילדות ישן: לפני ארבעים שנה, באחד מביקוריה של הדודה פסיה מאמריקה, היא הביאה לנו משחק "טטריס", שהוא האח הקטן והמוגבל של ה"גיימבוי".

עליכם להבין כי עד אותו טטריס, המשחקים היחידים שהיו לנו הם מונופול, שחמט ודמקה (על שש-בש עדיין לא שמענו), אולי קצת "לגו". לא הכרנו אף משחק אלקטרוני, והטטריס הזה היה, איך לומר, כמו משהו שהגיע מאמריקה.
כמובן ששיחקנו בזה כל היום, וכמובן שההורים שלנו עשו לנו גבולות, וכמובן שזה הלך להם רק חלקית…

יום אחד הגיע לביתי חבר מהכיתה, א'. שיחקתי איתו בטטריס, הוא מאד מאד התלהב, ובסוף הביקור הוא אמר לי "הלוואי שהיה לי משחק כזה".

לא יודע מה נפל עליי. בהתקפה של לארג'יות אמרתי לו "קח אותו מתנה". (במלעיל)

ייאמר לזכותו של א', שהוא לא שיחק משחקי נימוס בסגנון "לא בא בחשבון" או "מה פתאום". הוא הכניס את המכשיר לכיסו ונעלם, אפילו בלי "לא היית צריך" המסורתי.

ואני נותרתי בבית, ועוד לפני שניסיתי לעכל את האובדן הנורא של הטטריס, הבנתי שיש לי בעיה עוד יותר חמורה: איך אני מ ע ב י ר את המידע הזה למשפחה שלי, ומה יישאר ממני לאחר מכן.

2.
את החלק הזה, אני חייב להודות, אני לא כל כך זוכר… כנראה המנגנון הפסיכולוגי של הכחשה… אני רק זוכר חקירה קטנה, שבסופה נאלצתי להודות שהטטריס לא נעלם אלא נמסר מרצוני. שברי מבטים, שנעו בין כעס, רחמים והשלמה עם הכלל שאחים לא בוחרים, (אני לא לגמרי בטוח מה יותר פוגע).

הטטריס חזר לבסוף לאחר כמה ימים, אני משער שזה קרה לאחר שיחות בין הוריי לבין הוריו של א'. המחיר שאני שילמתי הוא השעיה ארוכה ממשחקי טטריס, ועיניים בולשות בכל אימת שאני עם חפץ בעל ערך ליד חברים. אה, ועוד משהו. א' הסתכסך איתי. על פי הפרשנות שלו פשוט ג ז ל ת י ממנו את הטטריס שהיה שייך לו. קיבלתי שיעור על גבולות של נתינה ועל הלך רוחם האינטרסנטי של בני אדם, אך מכיוון שלהקשיב לשיעורים לא היה הצד החזק שלי, לא ממש הפנמתי את זה. עד היום.

3.
למה נזכרתי בכל זה דווקא עכשיו?

כי השבוע הגיע אדם, שעד כה לא ידעתי עליו הרבה, ומעולם לא כתבתי עליו, וברגע אחד הוא הפך להיות קרוב לליבי.
מדובר בשר החקלאות אורי אוריאל.

ביום חמישי שעבר הגיע ראש ממשלת רוסיה דימיטרי מדבדב לבחון חידושים בחקלאות במכון וולקני בבית דגן. במהלך הסיור נתקלו אריאל ומדבדב במסוק זעיר ללא טייס. ברגע שמדבדב ראה את המסוק הוא שכח את הסיבה בגללה הגיע והחל לשחק במסוק, המריא, הנחית, והפגין ביצועים מרשימים. בזמן ששיחק עם שלט המסוק, פנה אריאל למנכ"ל משרד החקלאות, שלמה בן אליהו, ושאל אם הם יכולים לתת לאורח את המזל"ט. המנכ"ל חש באי-נעימות ואמר "לא יודע, אולי". ברם, המתורגמן כבר תרגם למדבדב שהשר רוצה לתת לו את המסוק במתנה ומדבדב, ממש כמו א' חברי בן השמונה, לא השתמש בגינוני נימוס בסגנון "לא בא בחשבון" או "מה פתאום". הוא פנה לשניים מאנשיו שלקחו את המסוק אפילו מבלי לומר "לא היית צריך" המסורתי. (יש מצב, שאין משפט כזה ברוסית).

איפה הבעיה אתם שואלים?

המסוק הזה יקר מאד. הוא שווה 200,000 ש"ח. אבל זו, היתה עוד הבעיה הכי קטנה כאן.

4.

כמו הטטריס שמסרתי לפני ארבעים שנה, גם המסוק הזה לא היה שייך לאריאל. אבל בניגוד לטטריס, שהיה שייך לפחות למשפחה שלי, המסוק הזה לא היה שייך לא לאבא שלו ולא לאמא שלו ואפילו לא לאחים שלו. המזל"ט הזה היה שייך בכלל למכון וולקני, נקנה מכספי מחקר ונועד לקדם עבודה חקלאית מדויקת יותר דרך שימוש במצלמות מיוחדות שבוחנות את השדות במטרה להקטין את הוצאות החקלאים.

מדובר במזל"ט במשקל 16 ק"ג, עם כושר נשיאה של 2.5 ק"ג עבור מצלמות וציוד רגיש אחר. כלי הטיס הייחודי הזה מסוגל לשהות באוויר שעתיים עם טווח פעולה עצמאי של 150 ק"מ.

והבעיה הכי גדולה היא, שעל המסוק היו מותקנות מערכות רגישות וחדשניות שעצם קיומם הוא סוד מקצועי שיש לו משמעות כלכלית גדולה פי כמה מהמסוק עצמו.

ואת כל זה מסר אורי אריאל ברגע אחד של לארג'יות לראש ממשלת רוסיה. ברור שלקחת חזרה זו לא אופציה, כי עם כל הכבוד לחברי א', הוא לא היה רוסי ובטח שלא ראש ממשלת רוסיה וחבר הכי טוב של פוטין. להסתכסך עם דימיטרי מדבדב, יש משמעויות מורכבות.

כעת המסוק ברוסיה, ואוריאל כאן, מתמודד עם הרמת הגבות, הפרצופים והמילים שמטיחים בו.

לפחות שידע שיש מי שמבין אותו ואפילו מעריך את הלארג'יות שלו…

5.

מהסיפור הזה הייתי רוצה להמריא, (ראיתם? המסוק הזה משפיע גם עליי) לתובנה חזקה ומטלטלת.

תראו איזה סיפור עושים מאורי אריאל הלארג' שהעניק מסוק שלא שייך לו במתנה גמורה. כמה מבקרים אותו, כמה מבזים ומאשימים אותו, כאשר בסופו של יום מדובר רק ב-200,000 ש"ח ואולי קצת ידע מדעי, שעשויים להביא יחסים טובים עם רוסיה שכוחה מתעצם מיום ליום בעיקר באזורנו.

ולשיטתם של אותם מבקרים רעשניים, זה שראשי ממשלה נתנו כאן חבלי ארץ במתנה גמורה זה בסדר, אה?

זה שרבין מסר לערפאת שליטה על חלקים גדולי מיו"ש ברוב דחוק שנשען על ח"כ אלכס גולדפרב מהימין שערק לשמאל במחיר של מכונית המיצובישי שניתנה לו כסגן שר, זה בסדר? על זה לא מקבלים ביקורת אלא פרס נובל.

הסכמי אוסלו היו מתנת החינם הכי יקרה ששולמה כאן ב-67 שנות קיומה של המדינה. אני לא מדבר על המחיר הכספי שלא ניתן להעריכו, מדובר במיליארדים רבים שנגרמו בשל הפיגועים הרבים, אמצעי הביטחון החמורים שננקטים כדי למנעם וגדר הפרדה שרק היא לבדה עלתה מיליארדים. אני מדבר על מחיר הדמים, על היכולת של הפלשתינים לעבור מסכינים לרובים ולחומרי נפץ שניתנו להם במתנה, שוב מתנה, על ידי ישראלים למרות אזהרת הימין "אל תתנו להם רובים". זה לשיטתם של אותם מבקרי אורי אריאל, בסדר?

מלחמת הרחפנים • כך תוקפים רחפן עם רחפן

6.

וקחו את אריאל שרון שנתן את גוש קטיף במתנה גמורה לחמאס, ומלבד ההוצאה הכספית הבלתי נתפסת 10.8 מיליארד ש"ח, לא כולל דמי אבטלה ואבטחת הכנסה, מתוכם כ-2.5 מיליארד ש"ח להוצאות מערכת הביטחון והמשטרה, 4.1 מיליארד ש"ח פיצויים למפונים וכמיליארד ש"ח הוצאות לדיור זמני ואירוח בבתי מלון. את המחיר הנפשי ששילמו 5,000 המפונים על בשרם, בהרס משפחות כלכלי ורגשי, ובאובדן האמון ותחושת הביטחון, את זה לא ניתן לאמוד.

אבל רבין ושרון מקבלים תשבחות על המתנות הבלתי נתפסות שנתנו תמורת גלי טרור ואילו אורי אוריאל שמסר מסוק טטריס ללא טייס, הוא זוכה לכוס תרעלה. הרי לכם עולם הפוך שמגלה את צביעותם של אותם מבקרים.

(ועדיין לא התייחסתי לאלה שמבקשים למסור במתנה את הדברים הבאמת חשובים: עם ישראל (גיור וכדו') ותורת ישראל (ישיבות, שבת, חינוך ועוד).)

7.

בשורה התחתונה, איזון הוא הדבר הנכון ביותר. אנו מחנכים את ילדינו לתת במידה ולחסוך במידה. לדעת לוותר אך לא למהר להיכנע. לפרגן לזולת אך לא להביט בו בהערצה (אלא אם כן מדובר בתלמיד חכם). לא לעשות עוולה לאחרים, אך גם לא לתת שיעשו לך עוולות.

אך אם אצטרך לבחור בין ילד שמעניק מעבר למידה, לבין ילד קמצן השומר על שלו מכל משמר שחס וחלילה לא ייפול בידי האחר, אני מעדיף את הילד הראשון. גם בגלל שהוא עצמו טוב יותר, וגם בגלל שהטוב, דרכו להיטיב, וכל העולם משתפר בגללו.

הטור השבועי של הסופר והמחנך הרב חיים ולדר מתפרסם במוסף 'יתד השבוע' מבית 'יתד נאמן'