רגשות מעורבים: לצד חיפוש הקרובים והמעבר על מאגרי המידע העצומים שעלו הבוקר לרשת, מביעים גורמים בקרב בכירי העדה התימנית בארץ מורת רוח מהתנהלות הרשויות בפרשה. "אלו שחטפו את הילדים כבר מתו, נעלמו 13,500 ילדים ועכשיו מפרסמים על אלפים בודדים בלבד. זה מסמכים מפוברקים ואני מוכן לעמוד על זה למשפט. עשו מהתימנים צחוק", מאשים ד"ר משה נחום מהפדרציה העולמית של יהודי תימן בראיון ל'קול ברמה'.
נחום גילה כי הוא מונע במשך כמה שנים תביעה נגד מדינת ישראל בנושא הזה בהאג. "אני מונע שנים ארוכות מיהודי תימן בחו"ל מלגשת ולתבוע את מדינת ישראל בביה"ד הבינלאומי בהאג, אם הם יגשו לשם, אנחנו נתבזה בכל העולם", הוא אומר.
כזכור, למעלה ממאתיים אלף מסמכים חסויים שהיו אמורים להתפרסם רק ב-2070 עלו הבוקר לרשת כדי לאפשר למשפחות החטופים (?) לעיין בהם ולמצוא פתרון לשאלות המייסרות שהן מנת חלקן כבר עשרות שנים. האתר, פרי עבודה מאומצת וחסרת תקדים, עלה בעקבות דרישה ציבורית שהובילה להחלטת ממשלה בנושא. כאן ב-JDN נביא לאורך היום כתבות ועדויות שונות מהפרוטוקולים שנחשפו.
חשוב להדגיש כי רגישות החומרים והיקפם לא יאפשרו סיקור מקיף של כלן העדויות, אלא התמקדות בעיקרים והחשובים שבהם.
אז מה יש במסמכים? ראשית, נתחיל ממה שאין: אין בהם כל הוכחה לחטיפה מאורגנת ושיטתית של תינוקות ע"י הממסד. עם זאת, המסמכים הרבים יכולים להוכיח כי קיים דפוס דומה במאות ואלפי מקרים: הפרוטוקולים והעדויות שהובאו בפני הוועדות מציירים תמונה עגומה – ומספר עדים, בהם ילדים מאומצים, הציגו בפני הוועדה טענות להעלמת ילדים וגם העברתם לאימוץ, לעיתים – תמורת כסף.
ענין נוסף, מטריד במיוחד, קשור בהתנהלותן של וועדות החקירה שמונו לחקור את הענין. מתברר כי הוועדות השונות שחקרו את הנושא עשו ככל יכולתן על מנת לקבוע שמרבית הילדים שנעלמו מחזקת הוריהם נפטרו – גם אם הדבר היה כלול בהמצאת תעודות פטירה "בדיעבד", למשל בשנות ה-90'. במקרים לא מעטים מותו של הילד נקבע על סמך רישום בודד משנות ה-40' או ה-50' שאותר בבית החולים, במשרד הבריאות או במסמכי חברה קדישא – והעובדה כי ארכיונים רבים הושמדו או לא נשמרו הובילה מספר תיקים ל"מבוי סתום".
כאמור, מדובר על כמות חסרת תקדים של עדויות עוכרות שלווה. פרטים נוספים תמצאו בלינקים המצורפים:
המסמכים נחשפים: עדויות מצמררות – יש. הוכחות לחטיפה מאורגנת – אין
