"אני לא מאמינה למדינה, זו התכחשות. הם לא מודים במה שהם עשו. לדעתי נחטפו מאות": כך אומרת הבוקר מזל ורדה, שעלתה לישראל עם משפחתה מתימן במבצע מרבד הקסמים ב-1949.
בראיון לרדיו ללא הפסקה שחזרה ורדה את מה שעבר עליה מרגע הנחיתה בארץ. "הייתי בת שלוש", היא מספרת, "מבטן המטוס הרימו אותנו ישר למשאיות. את ההורים שלי לקחו למחנה עולים בראש העין ואנחנו, הילדים, נלקחנו לבית החולים דג'אני ביפו. עד היום לא ברורה הסיבה שהפרידו בינינו לבין הורינו. אני זוכרת מצוין שהיינו שם המון ילדים. לא הבנו את השפה, לא ידענו איפה ההורים וכל הזמן בכינו לאבא ואמא. היינו לבושים בגדים שאיתם באנו מתימן.
וכאן מגיע החלק הקשה בסיפור: "לבית החולים היו מגיעים מגוון של אנשים, שנראו מסודרים ולבושים יפה, באו בקבוצות ולקחו משם ילדים, שלא חזרו יותר. הם היו אומרים על הילדים 'זה טוב', 'זה לא טוב'. את ה'לא טובים' היו לוקחים לעשות עליהם ניסיונות רפואיים. היו מזריקים לנו זריקת לתוך האישון של העין. עד היום אני ואחותי לא רואות בעין שמאל וסובלות מכאבים, סיוט".
אלא שלפחות במקרה שלה, תושייתו של אביה הצילה אותה ואת אחותה: "אבא שלי התחיל לבכות במחנה שחטפו לו את הילדות והוא לא ידע לאיפה. ערבי אחד אמר לו שהוא יודע איפה אנחנו אז הוא הגיע לבית החולים והתחיל לקרוא לשתינו בשמות. אחותי שמעה אותו, וברחנו שתינו דרך החלון. במשך שבועיים אבא החביא אותנו בשירותים שהיו בחצר במעברת העולים, כי הוא הבין שיחטפו אותנו שוב. באותה הדרך אבא שלי הציל אותנו ואת הבן של אחיו, ישראל".
