אבל בהתיישבות בעקבות הירצחו של הרב רזיאל שבח הי"ד. הרב רזיאל שבח הי"ד למד ולימד בשנים האחרונות בישיבת 'רועה ישראל' ביישוב יצהר, ובמהלכן עבר את מבחני ההסמכה לרבנות לצד הכשרה כשוחט וכמוהל.
"הרב רזיאל היה שילוב מיוחד של תלמיד חכם ועובד השם, שלמד תורה בהתמדה מתוך חיות ושמחה, והאיר פנים לכל הסובבים אותו", מספר חברו יהושע גלברד, מנהל ישיבת 'רועה ישראל'. "בתקופת המבחנים לרבנות הוא נשאר לישון בישיבה במשך כל השבוע ולמד בהתמדה עד השעות הקטנות של הלילה. לצד לימוד התורה הוא היה חבר טוב ואיש מעשה שבאופן טבעי הלך להתנדב בהצלת חיים במסגרת מד"א וגם התנדב בחברא קדישא. האבידה הזו בלתי נתפסת".
הרב הראשי לישראל, הגאון רבי דוד לאו שליט"א, אמר: "הלב נקרע לרסיסים אל מול דמותו הייחודית, הלבבית והנדירה של הרב רזיאל שבח הי"ד, שמסר בעצמו נפש להצלת חיים ולהרבצת תורה ושמירה על יהדות בארץ ישראל, אב לילדים רכים ותמימים, שנגדעו חייו על ידי מחבל נתעב שחיפש לרצוח כל יהודי באשר הוא. הרב רזיאל מצטרף אל כיסא הכבוד יחד עם קדושי וטהורי ישראל לאורך הדורות שמתו על קידוש השם. העם כולו מחזק את המשפחה ואת הקהילה ברגעים כה קשים, ויהי רצון שיאמר הקב"ה לצרותינו די".
בתמונה: הנרצח הרב רזיאל שבח הי"ד מקבל מידי הראש״ל הגר״י יוסף את תעודת הסמכה "יורה יורה" של הרבנות הראשית לישראל בטקס חלוקת התעודת שהתקיים בחודש תשרי השנה מידי הרבנים הראשיים לישראל. צילום: פוטו אריאל
מאיר ליוש שהתנדב עמו בארגון "קו לחיים": "רזיאל שבח. איזה שם. השבח לסודותיו של הא-ל. היו לך זוג פאות מסתלסלות וחיוך שנמתח ממטולה ועד אילת, לא כקלישאה. לב שמצליח להכיל דתיים וחילונים, חניכים ומדריכים. אדם שכולו שמחה, צדיק אבל לא מוכיח בשער. איש חסד, ברמ"ח ושס"ה".
החובש אהוד אמיתון כותב על רזיאל, שהתנדב עימו במד"א: "פעם ראיתי איך רזיאל הרים לבדו אדם פצוע מתוך תעלה, רק כי הוא כבר הגיע ונמצא בתוך הבוץ, אז שאנחנו לא נתלכלך, ומה פתאום הוא מסתדר ולא צריך עזרה. הוא לא נתן לנו להתקרב עד שעלה בזריזות למעלה עם הנפגע, והכול בגשם שוטף. כל שעשית, לשם קדושת החיים עשית. ומי שמקדש את המוות, פגע בך".
מספר דורון מלצר מלוד: "קיץ תשס"ה. מחנה 'קו לחיים' לילדים חולים, בימים שבהם גוש קטיף הולך ונחרב. רזיאל, תושב הגוש, הוא אחד המדריכים האהובים, אולי האהוב ביותר. התלבטנו והחלטנו שהמחנה יתקיים. כ-1,000 איש שעושים כיף וחסד לילדים חולים. רזיאל כיכב. צוחק, רץ, מנגן, קופץ, נהנה, מחייך לכולם, מצחיק את כולם, עם חיוך מדביק. אבל כל זה ביום, עד שהחניכים הלכו לישון. אחר כך בלילות היה רזיאל יושב מול ספר תהלים, קורא ובוכה, קורא ובוכה, משתתף בצער אחיו שבגוש. ולמחרת שוב – שמח עם החניכים, צוחק, רץ, קופץ, מחייך. עד הלילה".
