הכותרות הרבות שהתפרסמו בימים האחרונים ואשר מנסות לתאר את הדרמות הפוליטיות המתחוללות מאז הבחירות, לא מצליחות לתאר נכונה את האמת. בעוד שראשי המפלגות וחברי הכנסת מתדרכים את העיתונאים על ניסיונות להרכיב ממשלה או לבנות קואליציה, המצב האמיתי הוא בדיוק הפוך.
התיקו הפוליטי הקשיח לא מתכוון לזוז לשום מקום, מפת הגושים ושיטת הבחירות הנהוגה בישראל תוקעת אותנו בסחרחורת בלתי פוסקת של מערכות בחירות שכרגע לא נראה מוצא מעשי ממנה ולכן כל מי שמנהל היום מגעים קואליציוניים, עסוק יותר בפעולות של פירוק, סיכול, החרמות והפרדות ולא בבניין ובחיבור שיביאו לקואליציה ברת קיימא.
אינספור תרחישים נבנים, מתוארים, מפורטים ונדונים בכל עיתון ובכל מהדורה, לכל פרשן פוליטי יש את התזה שלו כיצד בכל זאת יכולה לקום ממשלה כלשהי ומי צריך להתקפל כדי שזה יקרה, אבל למעשה הפוליטיקה עסוקה כעת בפעולה הפוכה בדיוק.
הראשון והמרכזי שעושה זאת הוא ראש הממשלה נתניהו. אחרי שקיבל לידיו את המנדט להקמת הממשלה הוא נאלץ לצאת לדרך בת 28 יום בה הוא אמור לעשות את הבלתי אפשרי. הוא מצדו מפזר אופטימיות וטוען כי מדובר במשימה קשה אך אפשרית, אולם כרגע לא נראה כיצד הוא יכול לעשות זאת.
הניסיון הראשון והטבעי הוא לנסות ולמשוך עריקים ממפלגות אחרות. כפי שזה נראה כעת זה לא הולך לקרות, הפארסה שקרתה עם כחול לבן פועלת עכשיו כבומרנג וגורמת לכל המפלגות ולחברי הכנסת שלהן לצופף שורות ולהתבצר בעוצמה בעמדה שלא להשמיע קולות של חולשה, שיגרמו לליכוד לזנב בנחשלים ולהעביר חברי כנסת צד. במפלגות המרכז שמאל ובעיקר בכחול לבן שוררת אווירת חשדנות מפחידה, כל אחד חושד בשני שהוא זה שעלול לערוק ולסייע לליכוד ולכן כל אחד מתאמץ להוכיח שהוא לא מתכוון לעשות זאת. אווירת האימה הזאת סוגרת כל אפשרות שמישהו אכן יצליח לערוק בלי שחבריו יגלו זאת מראש ויסכלו את הניסיון.
לכן המשימה הבאה של נתניהו היא לעבוד עם מה שיש. את עיקר הלחץ הוא מפנה כלפי סמוטריץ' ובן גביר שיסכימו להסתמך על ההימנעות של מפלגת רע"מ וכך להקים ממשלה כלשהי. אולם סמוטריץ' עדיין עיקש בעמדותיו, במשחק כיפופי הידיים הזה לא נראה ניצחון באופק. גם ביבי וגם סמוטריץ' עקשנים כפרד ולא נראה שמישהו מהם ימצמץ ראשון.
סמוטריץ' חוסם את בנט
נתניהו מבין כעת שבאופן טבעי אין לו ממשלה ולכן הוא פועל בחזית אחת מרכזית ובחזית אחת משנית. החזית המשנית היא המשך המאמץ לגייס עריקים או להביא לפתרון יצרתי אחר שירכך את החרמות נגדו, מדובר בתרחיש בעל סבירות נמוכה ולכן הוא עוסק בעיקר בחזית המרכזית: לפרק, להפריד ולמשול.
עיקר המאמץ של נתניהו מתמקד בסיכול כל ניסיון או אפשרות של הקמת ממשלה שהוא לא יעמוד בראשה. בדיוק כמו בסבבים הקודמים, כשנתניהו מבין שאין לו ממשלה הוא פועל קודם כל למנוע כל ממשלה אחרת. אם הוא לא ראש ממשלה, אז גם אף אחד אחר לא. בסבבים הקודמים זה היה על ידי הקמת בלוק ימין ושמירה עליו מפני עריקים וכעת כשבלוק הימין הזה קטן ופחות מגובש, המגמה הבסיסית נמשכת והיא פירוק כל ניסיון לממשלה אחרת.
נתניהו מזמין אליו את ראשי מפלגות הימין לשיחות צפופות למרות שהוא יודע שממשלה ימנית לא תצא לו מזה. המטרה העיקרית בשיחות הללו היא לשמור עליהם ובעיקר על בנט, שיישאר קרוב אליו ויימנע מללכת עם לפיד. הוא יציע לבנט הרים וגבעות ביודעו שזה שטר שלא צריך להיפרע אף פעם, הוא ייצור אווירה של הפחדה מפני ממשלת שמאל כדי להרתיע את בנט מלסכן את עתידו, העיקר שלא ילך עם לפיד.
באופן אירוני, ההתנהלות של סמוטריץ' דווקא עוזרת לו. סמוטריץ' המתעקש שלא להישען בשום אופן על רע"מ, מחשק בעצם את בנט מימין. אם יהיה מצב בו בנט משתף פעולה עם מפלגות השמאל והערבים, הרי שבאותו רגע סמוטריץ' מתנפל עליו וקורע אותו לגזרים. אחרי שהממשלה הזאת תיפול, סמוטריץ' גורף אליו את כל המנדטים של בנט ומוחק אותו מעל מפת הציונות הדתית כשהוא מנציח אותו לדראון עולם כמי שבגד בימין.
נניח וסמוטריץ' אכן יחליט ללכת עם נתניהו ובנט ולהישען על רע"מ, באותו רגע כבר אין הבדל ביניהם ושניהם יצטרכו לתת הסברים לקהל הבוחרים שלהם. אבל ההתנהגות של סמוטריץ' כרגע מאתגרת את בנט ומגבילה אותו מפני ממשלה עם לפיד והערבים ומי שגוזר את הקופון הוא נתניהו, זה עוזר לו לשמור את בנט קרוב אליו ולמנוע הקמת ממשלה שאינה בראשותו.
וגם אם יקרה הבלתי ייאמן ותימצא איזושהי נוסחה פלאית שתאפשר אכישהו הקמת ממשלה בהימנעות רע"מ, גם אז יהיה מדובר על ממשלת מיעוט שאין בה 61 חברים ואז יקרה אחד מהשניים: או שהממשלה תיפול תוך כמה שבועות ושוב נלך לבחירות, או שאחרי כמה שבועות מישהו מהמפלגות האחרות יחליט להצטרף לקואליציה ולהציל אותה.
האפשרות הראשונה היא האפשרות הנכונה והמסתברת יותר. רק ממשלה יציבה יכולה לגרום למישהו מהאופוזיציה לקום ולהצטרף אליה. דבר כזה קורה רק כשהיושבים באופוזיציה מבינים שהם הולכים להיתקע כאן להרבה זמן ולכן מתחילים לחשב מסלול מחדש. אבל אם הממשלה שתקום היא ממשלת מיעוט שאשר יהיה בקלות למרר את חייה מהאופוזיציה ולהפיל אותה במהירות, אז אין ולא יהיה לאף אחד אינטרס לקפוץ לספינה הטובעת ולנסות להציל אותה.
כך שבאופן ריאלי, גם אם נתניהו יצליח להפעיל את 'קסמיו' ולאחד את בנט, סמוטריץ' ומנסור עבאס לשיתוף פעולה אחד, ממשלה יציבה לא תצא מזה ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתם?
המשמעות היא אחת והיא לא נעימה, אבל אי אפשר לברוח ממנה: מבחינת נתניהו כרגע, בחירות חמישיות הן לא חשש ולא תרחיש אלא תוכנית עבודה. וזה מפחיד לחזור על המילים הללו הנכתבות שוב ושוב אחרי כל אחת ממערכות הבחירות האחרונות. זה נכתב בין היתר גם מעל במה זו וזה הוכיח את עצמו. זה היה נכון להחריד בסבבים הקודמים וזה נכון להחריד גם עכשיו. בפעמים הקודמות היינו עוד אופטימיים לחשוב אולי יקרה משהו ותקום איזו ממשלה יציבה, אבל זה לא קרה משום שלנתניהו אין שום תכנית אחרת.
זאת האמת הברורה והיחידה וצריך לחדד אותה שוב ושוב ושוב: מבחינת נתניהו, כל תרחיש שלא מבטיח לו כהונת ראש ממשלה לארבע שנים, הוא לא תרחיש מעשי והוא לא יתן לו לקרות. נקודה. זאת הסיבה שהוא גרר אותנו לארבע מערכות בחירות וזו הסיבה שהוא גורר אותנו כעת לחמישית. עד שלא תקום ממשלה בראשותו על מלא מלא, לא נצא מהסחרחורת הזאת.
כל שאר הדיבורים שאנו שומעים הם בגדר ספינים בלבד. המצב כרגע הוא שנתניהו חותר לבחירות חמישיות, זה אולי הרע במיעוטו אבל זו התוכנית המשתלמת לו ביותר כרגע. המוצא היחיד שיכול להיות הוא שנתניהו עצמו יחליט לפרוש מראשות הממשלה. אבל אם זה יקרה, זה יקרה רק בטיימינג שהוא יחליט עליו, במועד הנוח מבחינתו ובצורה שהוא יבחר לנכון לעשות זאת.
כל זמן שנתניהו פועל מתוך אילוץ, המלחמה שלו תהיה להישאר בבלפור. את הפרישה משם הוא יעשה בדרך של כבוד וביוזמה שלו, שלא יצטייר שמישהו אחר גרם לו לעשות זאת. וזה מוביל אותנו לתרחישים נוספים שניתן לשרטט וחלקם כבר שורטטו בהרחבה בימים האחרונים מעל גבי דפי "יתד נאמן", אבל כאמור הם יכולים לקרום עור וגידים רק אם נתניהו אכן מסמן את המועד בעתיד בו הוא יחליט לפרוש. כל עוד הוא לא החליט כך, התרחיש היחיד הריאלי הוא בחירות חמישיות כתכנית עבודה, לכתחילה ולא בדיעבד.
חצי שנה של דבק
גם המאמצים הנעשים בצד השני, הם מאמצים של פירוק ופחות של בניה. היוזמה שלפיד עדיין מנסה להוביל להקמת ממשלה עם בנט, היא יוזמה שלא מובילה לממשלה יציבה וברת קיימא אלא לפתרון ביניים שרק לאחריו ניתן יהיה להגיע לפתרון קבע. האירוניה היא שפתרון קבע כזה לא בהכרח יהיה לטובתו של לפיד.
לפיד פירט השבוע בתכנית שפרסם את החזון שלו לממשלה. הוא הציע ממשלה שתוגדר פריטטית ולא כממשלת שמאל, כשמצד אחד בנט, סער וליברמן נותנים בה את הטון הימני ומהצד השני העבודה ומרצ את הטון השמאלני, כשאת יש עתיד וכחול לבן הוא מגדיר כמפלגות מרכז הניצבות באמצע. בנט יקבל ראשון את ראשות הממשלה ברוטציה ובעוד שנתיים יעביר את התפקיד ללפיד.
הפריטטיות הזאת נועדה לשכנע את בנט להסכים למתווה כזה וכך לחמוק מהביקורת על הקמת ממשלת שמאל. בנוסף לפיד גם בונה על זה שאחרי שהממשלה כזאת תהיה יציבה, המפלגות החרדיות יוכלו גם הן להצטרף אליה, כך לשיטתו.
במתווה הזה יש כמה בעיות מהותיות. ראשית, בנט מציב דרישות גבוהות ודורש כי כל התיקים המשמעותיים כמו ביטחון, חוץ ואוצר יהיו בידיו ויתנהלו במדיניות ימין מובהקת, דרישה שהעבודה ומרצ לא ימהרו להסכים לה. במפלגות הללו כבר לא מסתירים את הכעס על בנט ואומרים כי הדרישות שלו הזויות והוא צריך להגיד תודה על כך שהוא מקבל את תפקיד ראשות הממשלה למרות שהוא עומד בראשות מפלגה של שבעה מנדטים בלבד.
בעיה נוספת היא שגם אם כל הצדדים יסכימו לכך, עדיין מבחינה מספרית אין כאן 61 ושוב יהיה צורך לשכנע את רע"מ להימנע ולתמוך מבחוץ, כך ששוב בנט ניצב בפני אותה בעיה שנתניהו וסמוטריץ' מחשקים אותה סביבו. לגבי המפלגות החרדיות מדובר בחלום מתוק משום שיהדות התורה לא תצטרף לממשלה שלא תקבע בקווי היסוד שלה את העקרונות הבסיסיים שישמרו על מעמד לומדי התורה וצביונה היהודי של ישראל.
לפיד מצדו סבור כי יוכל להגיע עם החרדים להסכמים על תקציבים ותפקידים, אבל הוא לא לוקח בחשבון שדילים הם ענין שולי. הוא שוכח שהוא לא יכול בשום אופן לחרוט על קווי היסוד של ממשלתו את מעמד לומדי התורה, את הגיור כהלכתו, את שמירת השבת במרחב הציבורי ועוד שלל נושאים שבציפור הנפש. אלו נושאים שיוכלו להיכנס לקווי היסוד של הממשלה שלו רק אחרי שהוא וליברמן יחזרו בתשובה, יתחילו להניח תפילין וללמוד דף היומי.
כך שלפיד נותר גם הוא עם הבייס הקיים ומנסה לעבוד עם מה שיש. כעת הוא ישקיע מאמצים לבנות ממשלה כפי שתכנן עם בנט ובהישענות על רע"מ אבל שוב גם הוא ימצא את עצמו באותה סיטואציה של נתניהו, עם ממשלת מיעוט שהאופוזיציה בה יישבו הליכוד והחרדים, תעשה הכל כדי למרר את חייו ולהפיל את הממשלה כמה שיותר מהר.
אבל כאן מגיע ה'אבל' הגדול. ההבדל בין נתניהו ללפיד הוא שלפיד מוכן בחפץ לב לתרחיש כזה וזה כרגע התרחיש הכי אופטימלי מבחינתו. לפיד מבין שאין לו ממשלה ברת קיימא ולכן התכנית המועדפת עליו היא הקמת ממשלה זמנית בלי נתניהו ואז לנסות להאריך את ימיה כמה שאפשר. המטרה העליונה היא להביא לכך שנתניהו קודם כל ייצא מבלפור. קודם כל שתהיה ממשלה אחרת.
אחרי שזה יקרה, צריך לדאוג שזה יימשך כמה חודשים ואפילו רק חצי שנה. זה הכל. אחרי חצי שנה שביבי לא בבלפור, הכל משתנה, כל הקלפים נטרפים ומערכת הבחירות שתצא לדרך אז תהיה שונה לחלוטין ובעלת סיכוי גבוה מאוד שהיא תוביל להכרעה ולהקמת ממשלה יציבה.
לא 'האם' אלא מתי
זאת כרגע המטרה המוצהרת של לפיד וחבריו למרות שהיא לא ממש נאמרת בקול. וזאת הסיבה שהוא מוכן לבנות ממשלה שאין בה שום מכנה משותף בין הצדדים כי המטרה היא להחזיק את כל הדבק המלאכותי הזה רק חצי שנה, לא יותר. אחרי זה כל פתוח וניתן יהיה לסיים את הקפאון הבלתי נגמר.
מצד שני, כאמור המהלך הזה לא יפעל בהכרח לטובתו של לפיד. אחרי שנתניהו לא יהיה במשחק הלוחות הטקטוניים יזדעזעו אבל יחזרו מהר מאוד למקומם. סביר להניח שמפלגת הליכוד תתפרק משום שגם היום היא כבר לא ממש קיימת, המצביעים הצביעו לביבי ולא לליכוד. ואם ביבי כבר לא יהיה ראש ממשלה יש סיכוי שהוא גם יפרוש לחלוטין מהפוליטיקה ולא יתבזה על ראשות אופוזיציה אבל גם אם הוא יישאר, החרבות והסכינים יישלפו שם ואף אחד לא יצליח להחזיר את הליכוד למה שהיתה.
התוצאה תהיה שגם בנט, סער וליברמן יחזרו למקומם הטבעי בימין וכמו שהם אומרים כבר היום, שאם רק ביבי יזוז יכולה לקום כאן ממשלת ימין רחבה. בפועל, יש היום בישראל בסביבות 70 מנדטים של אנשי ימין מובהקים שחלקם נדחקו על ידי נתניהו לזרועות השמאל. וכשהוא ילך הם יחזרו הביתה.
קשה לדמיין בשלב זה איך ייראה הימין ביום שאחרי ביבי, אבל זה ברור שהמצביעים רובם ככולם לא יעברו פתאום למרצ. הם אנשי ימין החפצים בממשלת ימין ולכן מה שיקרה זה שהם יצטרכו להתארגן על עצמם מחדש. על השלל הענק הזה יתחרו כל חברי הליכוד יחד עם בנט, סער וליברמן וכנראה שיקומו כמה מפלגות ימין על בסיס המפלגות הקיימות ועם קצת רצון טוב הם יקימו ממשלה יציבה, שלפיד לא בהכרח יהיה חלק ממנה.
אבל כרגע, המטרה העליונה של כל הגוש הזה היא קודם כל שביבי יזוז. אחר כך כבר אפשר יהיה להסתדר ולבנות מציאות חדשה. כך שהשיקולים האחרים כרגע פחות באים בחשבון והם ימתינו בצד, כך גם מבחינתו של לפיד שבטוח שהמציאות החדשה תשחק איכשהו גם לטובתו.
בסיכומו של שבוע סוער כזה, עוד לפני שנכנסים לתרחישים וספקולציות יש לשים לב לקווים העקרוניים הללו. זאת המציאות הקשיחה שלא תזוז ולא תשתנה מרעיונות כאלה ואחרים של ממשלה כזו או אחרת. המצב כרגע הוא שכל ממשלה שתוצע ושתקום, תהיה ממשלה זמנית שמטרתה היא בסך הכל לגרום לבחירות החמישיות להיראות אחרת. זה המאמץ שנתניהו עושה וזה המאמץ שלפיד עושה.
28 ימי המנדט של נתניהו יתאפיינו בניסיונות פירוק משני הצדדים ולא בניסיונות בניה. כל עוד נתניהו נמצא בשטח ואין לו את החופש להחליט מתי לפרוש בכבוד, הסחרחורת הזאת תימשך ללא יכולת יציאה.
נתניהו יגרור לבחירות נוספות בהן הוא ימשיך להגיד שהוא צריך "רק שני מנדטים כדי להקים ממשלת ימין על מלא", אך המציאות היא שגם אחרי שהוא הפך את העולם ארבע פעמים הוא עדיין לא הצליח לעשות את זה, אז אין סיבה שבפעם החמישית זה יקרה. אבל מבחינת נתניהו זה בסדר גמור כל זמן שזה משאיר אותו בבלפור ולא גורם לממשלה אחרת לקום מולו. כך שמצדו זה יכול להימשך עוד שנים ארוכות עם סבב 15 ו-20.
לפיד גם הוא חותר לפירוק, לממשלה ארעית שתהיה מקפצה לבחירות הבאות. אין לו את היכולת לבנות פתרון קבע גם אם הוא יקבל את המנדט לידיו. אנחנו יכולים להמשיך ולהשתעשע בשלל תרחישים אפשריים ויצירתיים של ממשלות שונות אבל היסוד הוא אחד: במצב הנוכחי, אף אחד מהתרחישים לא יביא ממשלה אלא ישמש תחנת מעבר לסבב החמישי המחכה לנו בטווח השנה הקרובה לכל היותר.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
