מי הסוכר של סבתא: הזכות להיות נכד של ניצולת שואה / ישראל ארנפלד

לעם ישראל ישנם מספר ימי אבל במהלך השנה בהם אנחנו זוכרים את בני עמנו שנהרגו על קידוש ה', מבכים את אובדן בתי המקדש ומנסים להפיק לקחים ולשפר את מעשנו בכדי שלא נביא על עצמנו חורבן נוסף וכמובן, כדי שנזכה לראות במהרה את הגאולה השלמה ואת מלכותו יתברך נגלית לעיני כל בשר.

אולם לצד הצומות וימי האבל, דווקא חגי ישראל, ימי הגאולה, השמחה והיציאה ממיצר, הם לעיתים הזמן בו אנו פנויים יותר להקשיב, לספר ולספוג את מאורעות ההיסטוריה של עמנו.

היה זה בליל הסדר אצל סבי בבני ברק. בנוהג קבוע שחזר על עצמו מידי שנה התארחה אצל סבי גם אמו, ניצולת שואה מהונגריה, שזכתה להקים משפחה בארץ ישראל ולהקים בה משפחה ענפה.

כילד בן 9 או 10 סיימתי לקרוא תקופה קצרה לפני אותו ליל סדר, ספר עב כרס על קורותיו של האדמו"ר מקלויזנבורג בתקופת השואה ולאחריה. הייתה זו הפעם הראשונה בה נחשפתי, באופן מתועד ומונגש לילד בגילי אז, לשואה הארורה. על כל הסבל, האובדן, האכזריות והשנאה שהיא טומנת בחובה. הייתי קטן מכדי להכיל את הזוועות ולהבין את המורכבות שבסיפורי השואה, אך סקרן מספיק כדי לרצות לדעת עוד על תקופה ומאורעות שהסעירו וזעזעו אותי. ברגע בו אף אחד לא שם לב, כשסיפורי יציאת מצרים כבר מאחורינו והמבוגרים בעיצומו של 'שולחן עורך' – שקועים בשיחותיהם שלהם, העברתי את כסאי לצד סבתי שהייתה אז בת כ-85, ובתמימות של ילד סיפרתי לה על הספר שקראתי ושאלתי אותה היכן היא הייתה באותה תקופה.

לא הבנתי אז את גודל המורכבות שיכולה סיטואציה כזו להכיל. רק אח"כ סיפר לי אבא שלי שהיא לא נהגה לספר דבר על מה שעברה בשנות האימה והשחור. כילד, לא ידעתי עד כמה היה קשה לניצולי שואה רבים לפתוח את ליבם ולספר על הזוועות ההן. בשנים שאחרי קום המדינה, נתפסו ניצולי השואה כ'פראיירים', כמי שהלכו כצאן לטבח ולא טרחו לנסות להילחם על חייהם. בתפיסה מעוותת שמרעידה היום את ליבו של מי שנחשף במעט לשואה האיומה, תפסו החלוצים הישראליים את עצמם כמי שהיו יכולים להתמודד טוב יותר עם הנאצים ימ"ש. הם סברו, בתפיסה שנבעה מחוסר מוחלט של הכרת והבנת הסיטואציה, שהדור ה'גלותי' לא ניסה להגן על עצמו.

הצלת משפחת פרנק

בשנים שלאחר מכן, עם חשיפת יותר ויותר זוועות, פשעים ופיסות היסטוריה בלתי נתפסות, זכו שורדי השואה להערכה הולכת וגוברת על עצם יכולתם לחזור לחיים ועל המוטיבציה שהייתה בהם לעלות לארץ, להילחם עליה מול כל העולם, ליישב אותה ולגדל משפחות וילדים במסירות אין קץ.

אך גם אז, רבים משורדי השואה לא היו מסוגלים לדבר על מה שפקד אותם בשנים ההן. הסיפורים חזרו להתרחש מול עיניהם, חזרו להטריד אותם בשנתם והציפו בהם את האימה, הפחד והכאב העצום שהם סבלו בגבורה עילאית כשהם סיפרו וחזרו במוחם אל שנות החושך. וכזו הייתה גם סבתא שלי. הדיבורים על השואה החזירו אותה לשם. וכשהיא דיברה על זה – היא ידעה שבלילה הקרוב שנתה תנדוד.

אני, כאמור, לא ידעתי את כל זה וביקשתי ממנה לספר את סיפורה. משום מה, עד היום אינני יודע למה, אולי מפני שאני היחיד ששאל, היא החלה לספר. היו פרטים שהמשפחה כולה כבר הכירה, שכן מידי שנה הגיעו לביקור אצל סבתי משפחה בשם פרנק, שמשפחתי ידעה שסבתא הצילה במהלך השואה. כך גם ידעו, שסבתא, שהייתה רווקה, ונישאה רק אחרי השואה, הייתה בעלת מראה אירופאי מובהק. צבע שערה הבהיר לא הסגיר את היותה יהודייה והייתה לה הפריבילגיה להסתובב ברחובות בודפשט הכבושה מבלי שיחשדו בה.

באותו ליל סדר סיפרה לי סבתא כיצד היא היצלה את אחת מבנותיה של משפחת פרנק. ההורים פרנק ושתי בנותיהם התחבאו אז מפני החיה הנאצית, ואחת מבנותיהם גם הייתה חולה מאוד. האוכל גם כך לא ממש היה בנמצא, אך את הילדה החולה, העמיד חוסר התזונה בפני סכנת חיים ממשית. סבתא סיכנה את חייה, לבשה מעיל, ויצאה לרחוב הקפוא לחפש דבר מאכל כלשהו שיוכל לסייע. כשהיא תרה אחרי כל דבר שיכול לשמש כאוכל, היא מצאה את עצמה פתאום עומדת מול חנות-מפעל לייצור ולמכירת ממתקים.

לקנות משהו, לא היה בידה. תוך סיכון עצמי עצום, היא התגנבה לחדר האחורי, המקום בו ייצרו את הממתקים. אינני יודע אם היו שם אנשים ואלה לא שמו לב למעשיה או שהמקום היה ריק מאדם. כך או כך, היא הגיעה אל סיר רותח שעמד במרכז החדר והיה מלא בסוכר מומס שגורלו היה להפוך עוד מעט לסוכריות, פשטה את מעילה, וטבלה אותו בתוך הנוזל המתוק והרותח.

לאחר מכן היא מיהרה ללבוש את המעיל בחזרה ולהגיע אל הילדה שחייה עמדו על כף המאזניים. את מי הסוכר, היא סחטה אל תוך פיה של החולה שהתחזקה ושרדה את השואה. עד יומה האחרון של סבתא, הכירה לה משפחת פרנק טובה על המעשה האצילי, ואנחנו, יכולים רק ללמוד עד כמה הזהות שלנו כיהודים, שבשבילה, בשביל לשמר אותה ולהמשיך לשאת אותה בגאון, סבלנו כל כך הרבה, מחייבת אותנו לזכור את ייחודיותנו כעם האלוקים, את הערבות ההדדית שחייבת להישמר גם בימי שגרה ושלום, ואת האחדות שבעזרתה יכולנו אפילו לצורר הנאצי ימ"ש.

סבתא, זיכרונה לברכה, נפטרה בב' באדר ה'תשע"ז והיא הותירה אחריה מאות נכדים ונינים שמהווים, בין שאר עמך בית ישראל, את התשובה לאנטישמיות הרצחנית שאנחנו מנצחים כבר אלפי שנים שוב ושוב.