התרגיל היה שונה ממה שהטייסים רגילים בו והוא נערך בגובה נמוך, אזור חדש לגמרי, 2,400 ק"מ מישראל, ומשך זמן טיסה ארוך של כשלוש שעות. ממול צוותים זרים, בגיחות משותפות ובשפה חדשה, אנגלית "של נאט"ו", במושגים מבצעיים עם מעט זמן להתרגל לכל זאת.
בצה"ל אמרו כי התרגיל נועד לחזק את שיתוף הפעולה בין חילות האוויר, להכיר את טייסות F35 בעולם, לקדם יכולות קישוריות בין מטוסי 'אדיר', לקיים אימון בזירה לא מוכרת, ולשפר יכולות פריסת 'אדירים'.
בפריסה תורגלו מגוון תרחישים שונים, ביניהם אימון איכותי בזירה לא מוכרת, הגנה על שמי המדינה, תרחישי קרבות אוויר-אוויר וקרבות אוויר-קרקע, התמודדות עם איום מערכות טק"א (טילי קרקע אוויר) מתקדמות, סיוע לכוחות קרקע וכן מתארי לחימה בשטח אויב.
"לתרגיל הזה יש ערך רב ביכולת שלנו לפרוס את מערך האוויר לבסיסים מרוחקים", אמר גורם בכיר אז בחיל האוויר, "זה מאפשר לנו להגדיל את מעטפת הביצועים של המערך באופן ארוך טווח. שיתוף הפעולה חשוב לנו, והוא מהווה המשך ישיר של תהליך עיבוי הקשר הבינ"ל שאנחנו עושים בשנים האחרונות".
