ככל שנוקפות השעות מפטירתו של פוסק הדור מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל, ממאן הלב להאמין כי זכותו של צדיק הדור נסתלקה מעלינו.
טיפין טיפין נשמעים סיפורי המופת שנראו במחיצת רבן של ישראל אשר ליבו הרחום לא יכל לעמוד מנגד צרתו האישית של כל יהודי ויהודי. אחת הנקודות העוברות כחוט השני בין כל המעשיות, בין אם כרוך בהן מופת שמימי ובין אם הומשכה הישועה בפעולת צדיק לחיים בהיכנס מרן הגר"ש לעובי הקורה לסייע ליהודי במצוקתו, היא ההרגשה המשותפת שחשו כל אלו שביקשו להשיח דאגתם בחדרו- הרגשה של השתתפות אמיתית בצער הזולת, הרגשה של נשיאה בעול הכאב ואהבת ישראל מזוקקת.
כבר בדברי הפרידה שנישאו בהלוויה ע"י בנו ממלא מקומו מרן הגאון רבי חיים וואזנר שליט”א גאב״ד זכרון מאיר וראש הישיבה, סיפר הגר"ח כי באחת הפעמים בהם נזקק מרן הגר"ש לטיפול רפואי, שאל מנהל בית החולים את בני המשפחה 'מדוע נאנח אביכם כל כך? והרי אנו מטפלים ברפואתו באופן היותר נאות, ותרופותיו ושיקוייו מגיעים במועדן וכסידרן, וכי כאביו כה עזים?' בני המשפחה אצו לברר את העניין אצל מרן הגר"ש זצ"ל שהשיב להם "אני נאנח כי אין ביכולתי עתה לסייע ליהודים, איני יכול לעזור להם בעצה וסיוע". זו היתה דאגתו בעודו מוטל על מיטת חוליו.
האזינו לדברים:
