אודל בניטה, אלמנת הקדוש אהרון בניטה הי"ד, מפרסמת טור כואב אך מלא באמונה במלאות שנים עשר חודש לרציחתו על ידי בן עוולה בעת שעשו דרכם לתפילת ברחבת הכותל המערבי.
"12 חודש.
איך אפשר בכלל…מנותק מהגיון.
כשהתעוררתי בבית החולים ובאו להודיע לי שאהרן נהרג, הייתי בטוחה שאני בחלום ועוד מעט הכל הסתדר, הרי אני לא יהיה מסוגלת לנשום יותר מחודש בלעדיו.
ועובר הזמן ואני ממשיכה לנשום, וכמה כאב וצער יש בנשימות האלה.
בתקופה הזאת הרגשתי כמו תינוק שנולד ולומד להכיר את העולם, הכירות עם עולם של שכול של אובדן, ולחיות לצד כל זה
חיים במתכונת מלחמה,מלחמת החיים על המוות.
מלחמה בין יאוש לתקווה, בין הרצון להישבר ולהרים ידיים לבין הקול שזועק במותם ציוו לנו חיים.
אני חייה עם 17 דקירות על גופי אבל עם עוד אלפי דקירות בנשמתי.
אבל באמת האמונה נותנת כוח להמשיך.
החיבוק החם שקיבלנו מעם ישראל שהוא לא מובן מאליו בכלל,
הרגשת האשרינו שזכינו להיות מהעם הנבחר.
ושזה לא עוד מוות מיותר אלה חלק מדפי ההיסטוריה של מלחמת העם על האדמה הקדושה ובכלל על עצם קיומה,מעצימה ונותנת משמעות כפולה.
הפיגוע שלנו שבעצם פתח את התקופה הקשה,
תקופה שבה היה קשה מנשוא לכל עם ישראל,
לשמוע כמעט בכל יום עוד משפחה שמצטרפת למשפחת השכול,
לראות את הסרט שהם עומדים לעבור.
ללכת לנחם או להיפגש בניסיונות לקדם כל מיני מהלכים במדינה לעצור את גל הטרור.
לפגוש את האלמנות האמהות שכולות האחים היתומים ועוד אין ספור מעגלים…שחייהם התהפכו באחת.
אבל באמת זכיתי,זכיתי להכיר אנשים מיוחדים,שמתוך ההיכרות שלי איתם, הבנתי מדוע הקב"ה שמם בחזית אמנם לא מתוך בחירה אבל איך אומרים וזה לא סיסמה,הקב"ה נותן תפקידים לחיילים הטובים ביותר…
בתקופה שלפני הרצח אהרן שר כל הזמן את השיר
"אפילו בהסתרה שבתוך הסתרה גם שם נמצא ה' יתברך" וזה היה כמין צוואה עבורי לתקופה הזאת.
לדעת שאין שחור לבן, טוב או רע אלה מישהו שיושב למעלה ומנהל את העולם סוגר דלת אבל פותח כמה דלתות אחרות…
עצם ההבנה שאהרן בגילו הספיק כל כך הרבה,
שתי ילדים מיוחדים שנותנים אין סוף כוחות,
אין ספור מעשים טובים,התמדה עצומה בתורה,אצילות,נועם,ענווה ועוד אין ספור מידות מיוחדות שכל אחד רוצה להידבק מהן.
כל זה ישמש לנו כאבני דרך לנצח…
