קראתי סיפור מצמרר שהביאה הרבנית ימימה מזרחי את הסיפור סיפר פרופ' עמנואל לוינס כדלהלן:
באחד ממחנות ההשמדה שואה האיומה, נמצאה ע"י אחד הקדושים הי"ד חתיכת זכוכית מראה, אסירי המחנה ביקשו כל אחד להביט בפיסת המראה שנמצאה, ולאחר שהביטו כל אחד בתורו נותר המום ולא ידע את נפשו.
שוב ושוב הביטו בדמותם ובכו
פרופ' לוינס טען שהסיבה לכך היתה כי זו הפעם הראשונה שהם הגיעו למסקנה 'הזולת – הוא אני'.
רח"ל בכל יום הם ראו למול עינייהם שברי אנשים, קירחים, בבגדים זהים, אבל רק כשראו לאחר חודשים רבים כל כך, במראה, שהם נראים בדיוק אותו דבר כמו האיש למולם עם המבט הכבוי, הם הבינו פתאום שכנראה כשם שלהם יש רגשות, געגוע ותפילה חרישית – גם לעמוד מולם יש!
המראה הפכה אותם לחומלים יותר, אנושיים יותר, במראה הם ראו פתאום את הזולת.
קראת את הסיפור ושאלתי את עצמי שוב ושוב – היתכן? הרי בדרך כלל כשהאדם רואה את הזולת הוא רואה את חסרונות הזולת ומשקלל מתוך זה את מעלותיו האישיים…
התובנה שחלחלה אצלי שלא כך הם פני הדברים אלא שבהבטה בריאה במראה אני אכן רואה את עצמי ויחד עם זאת מבין כמה אני דומה לשני.
כבעלי עסק זו תובנה חשובה, אנחנו הרי רוצים להרוויח כסף ממכירות.
אנחנו מכניסים = הלקוח מוציא ועל מנת שהעסק יהיה בריא וטוב יותר עליי לחשוב בראש כמו שאנחנו רוצים הכנסה גם הלקוח רוצה הכנסה, א"כ מדוע יסכים הלקוח להוציא כסף ולהשאיר אותו אצלנו בעסק?
רק כשאנחנו נשכיל להבין ולתת ערך ברמה כזאת שהלקוח יבין שההוצאה מייצרת לו הכנסה ולא בהכרח הכנסה כספית, כך הלקוח ירצה להוציא ולהשאיר אצלינו את כספו.
אם תהיה אפליה ביננו לבין הלקוחות, ונתעלם מכך שאני והלקוח זה אחד! לא נצליח לשכנע את הלקוחות לרכוש אצלנו.
בכל עסקה חשוב וכדאי תמיד להביט גם מזוית הלקוח וכך העסקה תהיה ריווחית ובריאה יותר.
בברכת הצלחה וברכה מרובה בכל העניינים.
שבת שלום,
צבי סילבר.
על העריכה:
נָתַלֶ'ע הולצמן.
