זכויות כספיות בשווי של כמיליארד ש"ח לא הועברו כנדרש לזכאים על ידי הביטוח הלאומי, כך חושף היום מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, בדו"ח לשנת 2014 אשר פורסם היום (ג').
(צילום: מיטל כהן – פלאש 90)
כ-80 מיליון ש"ח נגבו על פי אומדן הביטוח הלאומי ביתר כדמי ביטוח ממבוטחים שעבדו אצל יותר ממעסיק אחד; כ-84.6 מיליון ש"ח נגבו על פי אומדן הביטוח הלאומי ביתר כדמי ביטוח משכירים המקבלים קצבת זקנה; כ-100 מיליון ש"ח לא הועברו לזכאים לקצבת אבטלה; וכ-35 מיליון ש"ח לא הועברו לזכאיות לקצבת דמי לידה.
נוסף על כך, על פי הערכות הביטוח הלאומי, אשר שנויות במחלוקת מול צה"ל, כ-670 מיליון ש"ח לא הועברו לזכאים לגמלת מילואים.
קרא עוד:
[postim]
המבקר מצא עוד כי רק משנת 2008 החל הביטוח הלאומי לבצע מחקרים על היקף התופעה של אי-מיצוי הזכויות, וגם זאת רק לגבי חמש קצבאות. גם עם ביצוע המחקרים, ב-4 מתוך 5 מהקצבאות לא נעשתה עבודת איתור וניתוח של הזכאים, ועד השנה האחרונה נשארו המחקרים כחומר אקדמי בעלמא, כאשר הם כלל לא נלקחו בחשבון במסגרת תכניות העבודה של הביטוח הלאומי.
בניגוד לחוק, המעסיקים לא נדרשים לדווח על שכרו של כל עובד בנפרד, ולכן לביטוח הלאומי אין מידע עדכני על שכרם של כ-3 מיליון שכירים, שהם כ-85% מהעובדים השכירים במשק. מדובר בחסם מרכזי למיצוי זכויות, כיוון שבהיעדר נתונים עדכניים על הכנסות המבוטחים אי אפשר לפנות באופן יזום לזכאים לקצבאות הבטחת הכנסה. היעדר הדיווח השוטף יוצר גם חובות גדולים של שכירים לביטוח הלאומי, המסתכמים בכ-1.6 מיליארד ₪.
ליקויים בהעברת מידע בין הרשויות
המבקר מותח ביקורת על היעדר שיתוף מידע בין רשויות השלטון, מה שגורם לאי מיצוי זכויותיהם של רבים. למשל, כ-16,000 מקבלי קצבת הבטחת הכנסה וכ-34,000 מקבלי קצבת נכות אינם בעלי דירה ואינם גרים בדיור ציבורי, אולם אינם מקבלים סיוע בשכר דירה ממשרד הבינוי מכיוון שלא מועברים אליו הנתונים הרלוונטיים.
גם משרד הרווחה אשם באי מיצוי הזכויות. המשרד לא הנחה את העובדים הסוציאליים העובדים תחתיו לסייע לזכאים בבדיקת ומימוש זכויותיהם. רק ב-65 מתוך 257 רשויות מקומיות פעלו תחנות של 'שירות ייעוץ לאזרח' או 'מרכזי עוצמה' מטעם המשרד.
מערכת הבריאות גם היא אינה מנגישה לחולים ובני משפחותיהם מידע על זכויות באופן שיטתי ומלא, וספק אם כלל החולים, ובייחוד חולים במחלות קשות, מקבלים מידע שיטתי ומקיף על זכויותיהם.
המבקר מצביע עוד על העובדה שבישראל אין אתר אינטרנט ממשלתי המרכז את הזכויות הניתנות לאזרחים, כפי שקיים במדינות רבות בעולם המערבי.
לסיכומו של דבר, כותב המבקר כי "בחברה צודקת, המושתתת על ערכי צדק ושוויון, יש לצפות כי הדרך למיצוי הזכויות תהיה פתוחה ומונגשת לציבור רחב ככל האפשר. על הרשות הציבורית, שהיא נאמן הציבור, חלה חובה לתת את הזכות לזכאים לה, ומן הראוי שתפעל לספק לציבור את המידע המצוי ברשותה, ובייחוד מידע על עצם קיום הזכות ועל התנאים לקבלתה, באופן מלא ושקוף".
