לפני כשבוע היה כלל ישראל עד לתופעה מופלאה מעין כמותה. בשעת לילה התאספו לרחובות ירושלים מאות אלפי אנשים כדי ללוות למנוחת עולמים את מרן הגאון הגדול הגרי"ש אלישיב זצוק"ל.
קרא עוד:
[postim]
הם הגיעו מכל קצוות הארץ בשעת לילה מאוחרת, ללא סיבה הגיונית הנראית לעין. רובם הגדול, שלא לומר רובם ככולם, לא ראו אותו בחייו, לא למדו תורה מפיו, לא למדו בספריו, לא הושפעו ממנהיגותו התורנית ולא קיבלו ממנו עידוד וחיזוק באיזה ענין, ובכל זאת טרחו ויצאו לדרך מכל רחבי הארץ, גם מקצהו, בחום המחניק והדביק, כאשר חלקם אפילו לא ידע איך והאם יצליחו להגיע ללוויה, ואיך ומתי יצליחו לחזור הביתה בשלום.
בשביל מה, בשביל מה באמת טרחו ונסעו הרבבות הרבות?
"כלל ישראל", אמר החכם, "יש לו חוש ריח טוב". התשובה נמצאת במעמקי לבו של כל אחד ואחד שהגיע ללוויה. עם ישראל קם ונסע, כי בעומק הלב הרגיש כל אחד שזה הדבר הנכון לעשות. כי תכליתנו בעולם הוא לימוד התורה הקדושה, כי הם חיינו, והאיש הזה, המנוח זצוק"ל, היה ההתגשמות המופלאה של איש התורה.
איש שמחק את כל חיי השעה כדי לזכות לחיי עולם. איש שקם בשעה 2.00 לפנות בוקר, ולמד עד הלילה הבא, בהפסקות קצרות ומינימליות לתפילות ולצרכים הגשמיים. יום יום, בכל המצבים, במשך קרוב למאה שנים, מאז יום עמדו על דעתו, ועד שנפל למשכב.
איש שבכל ימי חייו, בכל שעותיו ובכל דקותיו, בצעירותו כבזקנתו, עשה במשך כל היום, כל יום, את אותה פעולה נשגבה. ישב עם ספרי הקודש, ולמד, ולמד, ולמד, ולמד, עד רגעי ערנותו האחרונים, מתוך אהבה עזה, מתוך מתיקות וערגה, מתוך דבקות וצמאון ומתוך חיבור בלתי ניתן להפרדה. איש התורה. האיש שהוא והתורה הפכו לאחד.
הציבור הגדול והנורא הגיע מסיבה אחת: להעניק כבוד אחרון לאיש התורה. על זה, רק על זה, קמו ובאו כל ישראל מכל קצוות הארץ. בני תורה דליטא, חסידים, פרושים, ספרדים, ואפילו בני הציבור הדתי.
והיה המפגן העצום הזה, המפגן המרגש ביותר של עולם התורה. מפגן שהכריז בקול רעש גדול את מה שמרגיש כל אחד מאיתנו בעומק לבו: לכולנו ערך מרכזי אחד ושאיפה פנימית אחת ויחידה: התורה.
* פורסם בגיליון "חג שמחת התורה" שיצא לאור לרגל חגיגת סיום והתחלת הש"ס דחסידי בעלזא אשדוד
מאוד יפה ונכון.
הכותב קלע להרגשה של ההמונים והיטיב לבטא אותם!