בשונה מ-99.99% מאזרחי ישראל שהמשיכו בעיסוקיהם הרגילים, אני כן צעדתי אמש בהפגנה בתל אביב. רציתי להיות חלק מהדרישה המחודשת לצדק חברתי אמיתי (יש כזה דבר). אבל מהר מאד הרגשתי לא שייך. הרגשתי זר וכמי שנקלע בטעות למסיבה לא לו.
הסיסמאות המוכרות מההפגנות השבטיות הטעונות שטפו אותי בצעדה, וסיסמאות כלכליות המוסכמות רק על חלקים מהעם הזדעקו מן הבמה ומעל כולן ריחף ענן הפוליטיקה הישנה המשתמשת במחאה כדרך וככלי להתחבב על העם, תוך כדי אחיזת עיניים של טובת העם ובניצול מצוקותיהם לצרכים פוליטיים.
כן. הפוליטיקה המכוערת חדרה למחאה. המחאה החשובה הזו, התקווה שדור שלם נושא את עיניו אליה הוכתמה, נצבעה בצבעים של שבט אחד.
הרגשתי רע בשם מאות האלפים שספונים בביתם ונחנקים תחת עול יוקר המחיה אך לא רק שהודרו מהמחאה הזו, אלא ששוב לקחו את החלק המרכזי והחשוב של העם – מעמד הביניים והשתמשו בשמם אך ממש לא בשבילם. ניצלו את מצוקותיהם לצורך אג'נדה מאד מסוימת שלא רלוונטית למחאה.
פסעתי יחד עם האלפים אך הרגשתי בודד, כמו ה-99.99% שנשארו בית. בעוד אנו נאבקים עם האוליגרכיה ושות' שגנבו לנו את המדינה, מסתבר שיש כאלו המנסים לגנוב לנו את המחאה.
זו הייתה אמורה להיות מחאה נגד יוקר המחיה, בעד צדק חברתי. בינתיים 'צדק' זה ממש לא ו'חברתי' באופן מאוד מוגבל ושבטי.
הכותב הוא ממובילי המחאה החברתית בשנת 2011 ויוזם מחאת הקוטג'
כל מילה בסלע