פרשת מסעי עוסקת במסעות בני ישראל במדבר, מאז יציאתם מארץ מצרים ועד הגעתם אל גבול ארץ ישראל.
פרשה זו הינה הוראה לכל אחד מאיתנו, שעלינו להיות כל העת ב"מסע". להאיר את העולם, ולהפיץ בו תורה ומצוות. כלומר שבן אנוש נמשל לעולם קטן ועליו להפוך אותו לקדושה במשך מסע החיים.
וכמסופר בפרשת מטות, שם משה רבינו טוען כלפי בני גד ובני ראובן שרצו להישאר בעבר הירדן המזרחי ולא להכנס אל ארץ ישראל – שזו אינה הנהגה ראויה. הוא אומר להם שתפקידו של היהודי הוא, ללכת אל "ארץ כנען", להלחם בה, ולהפוך אותה למקום קדוש – לעשות ממנה "ארץ ישראל".
זו גם מטרתה של הגלות שאנו נמצאים בה, הגלות שהחלה בימי "בין המצרים". תוכנה הפנימי של הגלות הוא, לרדת אל העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר, לעשות ממנו מקום של תורה.
אך כאשר יוצאים לדרך, כאשר יוצאים אל ה"מסע", יש צורך במשנה זהירות. בתלמוד ירושלמי (ברכות ד, ד) נאמר "כל הדרכים בחזקת סכנה". כאשר האדם יוצא מארבע אמות של קדושה ורוחניות ויוצא אל "ארץ כנען", יוצא אל המדבר – עליו לוודא שהוא לא יטעה במדבר, שלא יילך חלילה לאיבוד, שלא יירד ממעמדו הרוחני –
כדי שהאדם יוכל לצאת לדרך בבטחה, שולח איתו הקב"ה מלאכים. דוד המלך אומר בספר תהלים (צא): "כי מלאכיו יצוה לך, לשמרך בכל דרכיך". גם כאשר היהודי יוצא לדרך ו"כל הדרכים בחזקת סכנה", אזי כיון שהוא צועד ב"דרכיך", בדרכו של הקב"ה, שדרכו של הקב"ה היא כמובא בפרשת וירא (יח, יט) "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" – אזי שומרים אותו המלאכים בהליכתו בדרך.
כיון שכאשר יהודי יוצא לדרכו מלווים אותו מלאכים, "כי מלאכיו יצווה לך", זו הסיבה הפנימית לכך שכאשר פוגשים ביהודי – אומרים לו "שלום עליכם", בלשון רבים, ולא רק "שלום עליך".
זזה לא רק סתם "מנהג טוב" של יהודים לברך האחד את חברו בלשון רבים, אלא כך נפסק גם להלכה. בכתבי האריז"ל (פרי עץ חיים, שער ראש חודש) וכך כתב גם בנוסח "קידוש לבנה", שמברכים האחד את השני בלשון רבים: "שלום עליכם".
הסיבה לכך היא, כי האדם לא נמצא לבדו, הוא לא "יחיד", לא אומרים לו רק "שלום עליך", אלא יש איתו עוד מלאכים המלווים אותו, ולכן מברכים אותו בברכה בלשון רבים "שלום עליכם".
כשאתה יוצא מארבע אמות של קדושה ורוחניות אל המדבר – עליך לוודא שלא תטעה במדבר
קביעה זו, שכל יהודי מסתובב עם מלאכים סביבו המגינים עליו, ומשום כך יש לברך אותו בלשון רבים – דורשת ביאור.
הגמרא במסכת ברכות (ס, ב) אומרת, שכאשר אדם עומד להיכנס להתפנות במקומות שאינם נקיים, ישנו נוסח שעליו לומר. הגמרא אומרת שעל האדם לפנות אל המלאכים המלווים אותו, ולהתנצל בפניהם על כך שהוא אדם, בשר ודם, הנדרש ללכת את בית הכסא, ולומר להם: "התכבדו מכובדים קדושים, משרתי עליון, תנו כבוד לאלוקי ישראל, הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני, ואבוא אליכם".
ולמרות שכך כותבת הגמרא, כיום איננו נוהגים לומר נוסח זה.
הסיבה לכך שכיום אנו לא אומרים את הנוסח הזה, היא כפי שכותב בשולחן ערוך (ג,א): "עכשיו לא נהגו לאומרו – מפני שאין אנו מחזיקים את עצמינו ליראי שמים שהמלאכים מלווים אותנו".
כך שנפסק להלכה, שבדורות שלנו, כיון "שאין אנו מחזיקים את עצמינו ליראי שמים", כך שאין כל בטחון שהמלאכים אכן מלווים אותנו, אזי למרות דברי הגמרא שיש לומר את הנוסח של "התכבדו מכובדים קדושים" – אנחנו לא אומרים זאת.
כיון שכך, מתעוררת התמיהה, מדוע אנו פונים זה לזה ואומרים לו "שלום עליכם" בלשון רבים, בשעה שלא בטוח שיש לפנות אליו בלשון רבים, אולי אין איתו מלאכים סביבו.
ההסבר הפשוט לכך הוא, שיש הבדל בין היחס שלי בנוגע לעצמי, לבין היחס שלי אל יהודי אחר.
כלפי עצמי – עלי להביט בביקורת אמיתית. אני יודע היטב את מצבי הרוחני, וכיון שאני יודע שאיני יכול לאחוז מעצמי שאני "ירא שמים", כך שלאו דווקא שמלאכים סובבים אותי, לכן אין צורך שאומר את נוסח "התכבדו מכובדים".
אבל היחס שאמור לי להיות כלפי הזולת, כלפי יהודי אחר, עליו עלי להביט עם עין ימנית, בחיוב, עלי להביט עליו כאילו הוא אכן יהודי ירא שמים, ולכן כשאני פוגש יהודי אחר – שאותו כנראה כן מלווים מלאכים – עלי לומר לו "שלום עליכם" בלשון רבים.
ביאור זה, שביחס לעצמי עלי לחשוב שאין לי מלאכים המלווים אותי – עדיין לוקה בחסר. כאשר אנו מברכים ברכת המזון, גם כאשר אדם אכל לבדו, ללא אף יהודי לצידו, אנו אומרים "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" – ואנו מוסיפים ואומרים את המילים: "ואמרו אמן".
אל מי אנו מדברים, ממי אנו מבקשים "ואמרו אמן", ממי אנו מבקשים לענות אמן –
אומר על כך המגן אברהם (ו,ז) שאנו אומרים זאת למלאכים השומרים עלינו, ובלשונו: "ואף אם הוא מברך לעצמו, אומר כן למלאכים השומרים אותו".
וכאן לא מדובר ביחס שלי כלפי אדם אחר, אלא כלפי עצמי, אני יושב ואוכל לבדי, ובכל זאת נפסק להלכה שיש לי מלאכים לצידי, ועלי לומר "ואמרו אמן".
כך שיש להבין, מדוע זה בברכת המזון יש מלאכים לצידי, ואילו לגבי הנוסח לפני ההליכה אל בית הכסא – שם נפסק שאיננו אומרים "התכבדו מכובדים".
אלא ההסבר לכך הוא:
כאשר האדם מתייחס לעצמו כפי שהוא, אכן אין לו להחשיב את עצמו שיש לו מלאכים השומרים עליו ועומדים סביבו.
אך כאשר הוא מקיים מצווה, אזי על ידי כל מצווה שהאדם עושה – נוצר מלאך, בעת עשיית מצווה, ישנם מלאכים שנוצרו מעשיית המצווה, והם אלו השומרים אותו.
לכן, כאשר הוא יוצא להתפנות, שזו אינה מצווה, אין צורך שיאמר "התכבדו מכובדים", כי אין איתו מלאכים, אך כאשר הוא מברך ברכת המזון, כאשר הוא מקיים מצווה – עליו לומר "ואמרו אמן".
כך גם כאשר אני פוגש יהודי אחר, ואני שמח לפגוש בו, אזי בשל השמחה הזו, בשל קיום מצות 'אהבת ישראל' זו – נוצרו מלאכים, ולכן עלי לברכו בברכת "שלום עליכם", בלשון רבים.
כאשר אנו יוצאים אל "מסעי", יוצאים לדרך, לכל מסע שהוא, אפילו לנסיעה לצרכים גשמיים – אזי כיון ש"כל הדרכים בחזקת סכנה", ואנחנו רוצים שיהיה לנו "ביטוח נסיעות", אנו רוצים שיהיו מלאכים שישמרו עלינו בדרך, שיקויים בנו הפסוק "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" –
לשם כך עלינו לוודא שהמסע יהיה כרוך וקשור עם עשיית מצווה, לקחת איתנו "שליחות מצוה" לצדקה, עלינו לוודא שהמסע יהיה קשור עם אהבת ישראל, עם עשיית טובה ליהודי אחר, ואז המלאכים שנוצרים מהמצוות הללו ישמרו עלינו בדרכינו.
