יאיר ואיווט עזבוני: לא על כך חלם בנט כשנכנס להרפתקה / יוסף טיקוצ'ינסקי

יוסף טיקוצ'ינסקי, יתד נאמן

אין דרך אחרת לתאר את מה שעובר עכשיו על בנט מלבד ורטיגו. המונח המילוני ורטיגו הוא: סוג של תופעה רפואית הגורמת לאדם לחוות סחרחורות חוזרות ונשנות. הביטוי משמש בהשאלה גם תופעה הפוקדת טייסים במטוסי קרב שבהיותם באוויר כשהם מבצעים סיבובים חדים הם מאבדים את חוש הכיוון, מה שיכול לגרום להם להתרסק אל הקרקע בזמן שהם מבחינתם בעצם מנסים להמריא. לפי מחקרי חילות האוויר בעולם, זהו גורם משמעותי לתאונות במטוסי קרב.

שתי המשמעויות הללו נכונות במקרה של בנט. אם ננסה להיכנס לראשו נגלה שם אדם מפוחד, מאוכזב, מבולבל ובעיקר חושש, לא זו התמונה שהוא חלם עליה לפני שנכנס להרפתקה הזאת.

לפני חצי שנה העתיד היה נראה לבנט קל מאוד וגם ורוד מאוד, עד כמה שאפשר לכנות מצבים פוליטיים במונחים הללו. הוא כבר ראה את עצמו הופך לגיבור לאומי שמצליח לראשונה מזה שנים רבות להביס את נתניהו ולהקים בישראל שלטון חדש, הוא ידע איזה מחיר הוא עומד לשלם עבור הצעד הזה אבל בשקלול הנתונים התוצאה היתה שווה לו.

הנתונים שנכנסו למשוואה הצביעו על כך שהוא מקבל מדינה נקיה מקורונה, לפחות חצי מהעם שרוצה בכל מחיר להחליף שלטון, מצב כלכלי שניתן איכשהו לייצב אותו וממשלה שעם קצת רצון טוב תצליח לא לעשות כלום במשך שנה וחצי של יציבות יחסית. המחיר ששילם הוא אמנם בגידה במאסת המצביעים המרכזית שלו אבל לפי החשבון, אחרי שנה וחצי כשהעם יראה שהשמש ממשיכה לזרוח, אנשים ממשיכים לקום בבוקר והכל בסדר, ושיש חיים נורמליים גם עם ממשלה אחרת, הוא יצליח לבנות לעצמו בחזרה תדמית טובה איתה הוא יוכל להמשיך הלאה.

גם מי שלא הסכים אז עם בנט, היה יכול לפחות להבין באותה נקודת זמן את הרציונל הבסיסי. קשה היה להתווכח עם התאוריה שהיתה נראית מוצקה. כלפי נתניהו היתה הרבה ביקורת מוצדקת, שיתוף הפעולה עם רע"מ הוא לא המצאה של בנט וגם נתניהו היה נוהג כמוהו, כך שגם מי שחלק על בנט יכול היה לפחות להבין מה מניע אותו. אבל אז החלו הדברים להשתבש.

המציאות מתרחקת מהדמיון

המכשול הראשון הגיע כששיתוף הפעולה עם רע"מ התחיל ללכת לכיוונים קיצוניים יותר מזה שהוא חשב מלכתחילה. עבאס דרש מחיר מפולפל מאוד עבור הצעד שנחשב גם קיצוני עבורו, מפלגות ערביות מעולם לא היו חלק מהקואליציה. מהר מאוד גילה בנט גם את פרצופם האמיתי של החברים החדשים שלו. לפיד וליברמן חתמו על כל ההסכמים ההזויים ואז נסו על נפשם כשהם מותירים את בנט להתמודד לבד עם התוצאות.

את הממשלה הוא לא מצליח לבנות עדיין עד הסוף, הכנסת עדיין לא ממש מתפקדת כי מי שאחראי מטעמו על הקמת הוועדות הקבועות הוא אלקין המתנהל בדורסנות כלפי האופוזיציה. גם השבוע כשהכנסת יוצאת לפגרה, עדיין אין הסכמות על הרכב הוועדות והנושא כבר גלש לבג"ץ.

עיני כולם נשואות לחוק התקציב שאמור לעבור ומביא עמו את השמועות על כך שכבר היום נרקמת הסכמה בין הקואליציה לרשימה המשותפת שתתמוך בתקציב תמורת עוד אתננים נדיבים למגזר הערבי. בקואליציה מנסים להכחיש זאת אבל לא ממש בהצלחה. מסתבר לבנט שהוא עוד לא סיים לשלם את המחיר עבור התוצאה שהוא עוד רחוק מלקבל ואולי אף פעם לא יקבל, פנקס הצ'קים עדיין פתוח אך המוצר המבוקש הולך ונעלם.

ובמקביל לכל זה כמובן הקורונה. הגל הרביעי החל לדפוק על דלתי נתב"ג ומהר מאוד השתלט על הארץ. סביר מאוד להניח שזה היה קורה בכל ממשלה שתהיה כאן, הנגיף עצמו פחות מתעניין בפוליטיקה ולא כל כך אכפת לו מי ראש הממשלה במדינה בה הוא מגיע לבקר, אבל האתגר מעמיד את ראש הממשלה במבחן. נתניהו התמודד עם המבחן הזה בדרך שלו, עשה הרבה דברים נכונים ויעילים ובראשם המלחמה על החיסונים שעל כך מגיע לו כל הקרדיט והכרת הטוב ולצד זאת הוא גם נקט מהלכים שנויים במחלוקת כפי שכולנו זוכרים.

בנט לעומתו נמצא במקום הרבה יותר נמוך. זה לא שהוא נוקט מהלכים שנויים במחלוקת אלא הוא פשוט לא נוקט שום מהלך. קשה מאוד למתוח ביקורת על מה שבנט עושה כי קשה להבין בעצם מה הוא עושה. אפשר להתווכח עם מישהו שמציג מולך טיעון מסודר, אפשר לחלוק על מי שמציב עמדה מסוימת, אבל אם מישהו לא מציג שום עמדה אי אפשר אפילו להתווכח איתו.

בנט מצא את עצמו בודד ומבוהל. לפיד וליברמן נטשו אותו באופן רשמי ומוצהר ומה שנשאר לבנט לעשות זה לדאוג שכלי התקשורת יידעו וידווחו על כך שהשניים הללו לא מופיעים בדיוני קבינט הקורונה. לפיד שמבין דבר או שניים ביחסי ציבור ובתקשורת מיהר לפחות לנסות ולמזער נזקים, הוא התחיל בהסברים מפולפלים והמשיך בהצהרה לקונית שהוא בהחלט מתכוון לבוא לדיונים בהמשך.

ליברמן לעומתו, לא הצליח אפילו להסתיר את האנטיפתיות והנרקסיזם האופייניים שלו. הוא המשיך להצהיר באדישות שהוא גם לא מתכוון להמשיך לבוא לדיונים הללו מכיוון שזה פשוט לא קשור אליו. יש לו שם כאילו נציג, השר הנוסף והחצי מיותר במשרד האוצר חמד עמאר שמגיע אמנם לדיונים אבל חוקית אין לו זכות הצבעה שם.

ההתנהלות של השניים הללו גרמה לבנט להבין עוד יותר עד כמה הוא בודד, איזה סיבוב עשו עליו לפיד וליברמן וכמה מהר הם מתכוונים לנטוש אותו. נוח להם מאוד שהוא זה שיהיה עכשיו אחראי, שיופיע בתקשורת, ינסה להיות מנהיג ובלבד שיחטוף את כל הביקורת הציבורית מהעם הסובל והמתוסכל, עם שהולך ומת כלשונו של בנט מלפני שנה וחצי, שבנט יהיה זה שיתמודד עם מה שנתניהו התמודד, ואחרי שזה יחלוף הם יבואו לרוטציה ויקחו את שלהם ללא כל השקעה.

עכשיו מתחיל ליפול לבנט האסימון, עכשיו הוא מבין טוב יותר מה משמעות הביטוי 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם'. הוא משחזר בראשו שוב את התכנית שטווה במוחו רק לפני חצי שנה, משווה אותה למציאות הנוכחית ולא מצליח למצוא שום קשר מקרי או שלא מקרי בין הדברים. את המחיר הוא לא סיים לשלם, ממשלה אין לו, בניית בייס פוליטי חדש אין לו, מדינה מתפקדת אין לו, יכולת שליטה אין לו, חוץ משיירת השרד שלוקחת אותו מרעננה לירושלים וחזור אין לו שום דבר שהופיע בתכנית המקורית. הייאוש שמשתלט על בנט משתלט על המדינה כולה, הדיפרסיה שלו מורידה כעת את כולנו לתהומות.

כשהאגו גובר על השכל

התוצאה המיידית והמורגשת ביותר היא שאין ניהול לשום דבר ואין שום קו מנחה אחד שאיתו אפשר ללכת. כשנתניהו ניהל את הגלים הקודמים הוא עשה מהלכים קשים והוא גם עשה טעויות מכוונות או שלא מכוונות, אפשר היה לחלוק עליו ונכון היה לבקר אותו, אבל לפחות היה את מה לבקר, היה על מה לחלוק, היה על מה לכעוס עליו ובצדק. כי הוא הציג עמדה וגם אם היא לא היתה נכונה, לפחות היתה עמדה ואפשר היה להבין מה הוא עושה.

על בנט והצוות שעוד נשאר לעבוד איתו אי אפשר למתוח ביקורת כי אין על מה. לדוגמא, אי אפשר לנהל ויכוח האם החלטת הממשלה בנושא הסגר היא החלטה נכונה, משום שבעצם אין שום החלטה כזאת. הם פשוט לא החליטו כלום ולכן התוצאה היא שעדיין אין סגר, שואלי יהיה ואולי לא. ליברמן לא רוצה להשתתף בדיונים כך שאין מי שיציג עמדה בעד או נגד פיצויים למובטלים, מתווה החל"ת כל לא עולה לדיון וממילא הממשלה תתקשה להטיל סגר גם אם היא תרצה.

דוגמא נוספת היא ההיערכות לפתיחת שנת הלימודים הממלכתית. ההורים וארגוני המורים נמצאים בהתחבטות האם להשאיר את הילדים גם השנה ללמוד מרחוק או שצריך לקחת סיכון ולהחזיר אותם לכיתות. בדיונים שנערכו הגיש משרד הביטחון רעיון מעשי והציע לקחת את החרדים כשפני ניסיון. לבצע בפתיחת זמן אלול בדיקות סרולוגיות לכלל הילדים בתלמודי התורה ובהתאם לפיילוט הזה להחליט האם לפתוח באותה צורה את שנת הלימודים הכללית.

הרעיון מצא חן בעיני הנוכחים וכבר למחרת קיבל פיקוד העורף את האחריות למשימה. הרשויות המקומיות החרדיות דווקא אהבו את הרעיון שיאפשר גם את פתיחת זמן אלול בצורה חכמה יותר ולכן שיתפו פעולה ובמהירות שיא הצליחו לגייס את הספקים ולהציג תכנית מושלמת לבדיקת עשרות אלפי ילדים בתלמודי התורה.

לקח לממשלה בדיוק יומיים נוספים כדי להתחיל להסתחרר בחזרה. שרת החינוך כנראה לא אהבה את העובדה שמשרד הביטחון מנהל את המהלך ולא היא ולכן הצהירה שמה פתאום, אסור לעשות בדיקות או חיסונים בתוך מוסדות הלימוד ויש לשלוח את ההורים עם ילדיהם לעשות את הדברים האלה מחוץ לשעות הלימודים ורק במרפאות. מבצע הבזק המורכב והיקר ירד בבת אחת לטמיון.

במקום זאת טרחה שרת הפנים שקד להתקשר לראשי הרשויות החרדיות ולהציע תקציב דירבון מיוחד למוסדות שיעודדו התחסנות. המהלך הזה כל כך אופייני לממשלה שלא מסוגלת לקבל החלטות, לא מסוגלת לעמוד בהחלטות שכבר כן קיבלה ובמקום זאת מציעה עוד ועוד כסף כדי לפתור משברים ולסתום חורים. בדיוק כמו בהסכמים הקואליציוניים – הכסף יענה את הכל, בעצם כמעט את הכל כי גם הכסף לא יכול למחוק את המשפט שאמרה כי עלינו 'להכיל את המתים', משפט שמעיד יותר מכל על סחרחורת ואיבוד כיוון.

פאניקה שמובילה לשחיתות

המחשה נוספת לאיבוד השליטה המוחלט הגיעה בערבו של יום רביעי, כשבנט הפציע למצלמות ולמיקרופונים והציג רעיון מרהיב בפשטותו: הרחבת הקיבולת של מערכת הבריאות.

כבר מתחילת הקורונה היתה מערכת הבריאות הפרמטר המרכזי לכל החלטה, ההגבלות נקבעו לפי ההערכה מתי בתי החולים ירימו דגל אדום. החשש המרכזי לכל אורך ארבעת הגלים הוא חוסר היכולת של בתי החולים לטפל בחולים הקשים מה שעלול להוביל לקריסתם.

תחילה נעשה מאמץ עילאי להביא לארץ אלפי מכונות הנשמה, אולם מאוחר יותר התברר כי הן חסרות תועלת משום שהבעיה במערכת הבריאות היא לא רק מכונות ההנשמה אלא מחסור בצוות שיכול לתפעל אותן ולטפל בחולה מורדם ומונשם.

בגל השלישי הציג משרד הבריאות תמונת מצב לפיה מערכת הבריאות מבחינת מספר מיטות וכח אדם, יכולה לטפל בכאלף חולים קשים גם אם אינם מונשמים, לא יותר. בפועל המספר עבר את האלף בשיאו של הגל ונעשה אז מאמץ לתגבר עד שבאופן רשמי המערכת היתה אמורה להכיל עד 1,500 חולים קשים.

בפועל המצב בבתי החולים לא היה מרנין, אנשי הצוות ככל שהיו מסורים בסופו של דבר מדובר בבני אדם שקרסו תחת העומס. בסיומו של הגל השלישי לא נעשה דבר כדי לתקן את המצב וכולם היו עסוקים בעיקר בלנשום לרווחה.

כעת הגיע בנט והציע רעיון חדש. הוא הציג את תחזית האימים של משרד הבריאות לפיה תוך חודש עלולים להיות בישראל 2,400 חולים קשים ואמר כי יתווספו למערכת הבריאות עוד תקנים, עוד מיטות ובעיקר עוד תקציבים כדי לאפשר לה להתמודד עם המצב.

כן, ככה פשוט. מערכת הבריאות לא יכולה לעמוד במספרים? מה הבעיה, נרחיב אותה. אבל כבר כשהוא אמר את הדברים היה נראה שמשהו מוזר פה. אם זה כל כך פשוט להגדיל את יכולת הספיקה של בתי החולים, למה זה לא נעשה עד היום? ואם זה לא נעשה, אולי זה בעצם בלתי אפשרי?

כשניסינו לברר זאת בזמן הצהרת ראש הממשלה, בכירים במערכת הבריאות לחשו לנו בשקט ובמעט חשש כי באופן טכני זה אפשרי, אבל זה יגרום כלשונם ל"ירידה ביכולת הטיפול המיטבי". בירור נוסף עם ארגוני ההצלה העלה כי המילים "ירידה ביכולת הטיפול המיטבי" היא לא סתם מכבסת מילים אלא היא פשוט שקר מסוכן.

בשיאם של הגלים הקשים המתינו מאות חולים בחדרי המיון ועשרות אמבולנסים שפינו חולי קורונה עמדו שעות ארוכות מחוץ לבתי החולים משום שבמיון לא היתה יכולת טכנית לקבל אותם. בשפה המכובסת קראו לזה אז "ירידה באיכות הטיפול" אבל המשמעות הפשוטה היא שהיו מאות חולים בסכנת חיים שפשוט לא היה מי שיטפל בהם.

כבר אתמול בבוקר החלו להיחשף סנוניות ראשונות מהשקר הגדול שבנט ניפח כמו בלון. החלו לצוץ טענות עקשניות כי מנהלי בתי החולים קיבלו הבטחה לתקציבי עתק בתמורה לכך שהתחייבו לשקר לציבור ולא לחשוף את האמת על חוסר היכולת של בתי החולים להתמודד עם המצב. בשולי הדברים נחשף גם שאחת ההצעות שעלו בקבינט היתה להביא… וטרינרים שיטפלו בבני אדם חולי קורונה, הזיה בפני עצמה, אמר ח"כ מהאופוזיציה, בנט חושב כנראה שכולנו חמורים.

למערכת הבריאות אין יכולת לגייס תוך זמן קצר כל כך – כמות גדולה כזאת של צוותים מומחים שיידעו לטפל בחולים קשים במחלקות טיפול נמרץ. אין חיה כזאת. מערכת הבריאות בישראל סובלת מהזנחה ממשלתית ארוכת שנים ואי אפשר לשקם אותה בבת אחת כבמטה קסם. כל רעיון בכיוון הזה הוא שקר, זריית חול בעיניים והטעייה מסוכנת.

הרעיון לשחד את מנהלי בתי החולים מלבד היותו שחיתות בדרגה החמורה ביותר, הוא גם עדות ללחץ והוורטיגו שבנט מצוי בו, היסטריה של ממש הגורמת לו לירות לכל הכיוונים ללא אבחנה. עוד לפני שזו שחיתות זו קודם כל היסטריה, פאניקה שמציפה אותו ומסכנת את כולנו. תתפללו בכוונה ומעומק הלב, כי כעת ברור לאחרון האזרחים שאין למטה מי שיכול לשפר את המצב.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן