ריכוז הכוחות הרוסיים בגבול אוקראינה נועד להשיג אחת מתוך שתי מטרות אפשריות. המטרה האחת, היא הפשטנית הסבורה שפוטין רוצה להחזיר את רוסיה לימי ההדר של ברית המועצות כמעצמה אזורית ענקית ולכן ברצונו לכבוש כל פיסת אדמה עליה גרים תומכיו. בגבול רוסיה – במזרח אוקראינה נמצאים הבדלנים הרוסים, אנשים שמעוניינים משום מה, בשלטון רוסי במקום זה האוקראיני, ופוטין אומר לעצמו, אם הם רוצים, למה שלא אעזור להם?
המטרה השנייה והמורכבת יותר, נטענה על ידי שגריר ישראל לשעבר באוקראינה וברוסיה צבי מגן. מגן טען שלפוטין אין כלל כוונה לפלוש לאוקראינה, ובפרט שהוא מבין את המחיר הכבד שהוא עלול לשלם במובן הכלכלי על צעד כזה. מגן סבור שפוטין מכוון למקום אחר לחלוטין.
רוסיה נמצאת תחת סנקציות כבדות מאז פלישתה לחצי האי קרים בפברואר ,2014 וסיפוחה במרץ שאחריו. הסנקציות הוטלו על ידי ארה"ב של ממשל אובאמה ועל ידי האיחוד האירופי בתגובה לפלישה, והן מכבידות מאוד על הכלכלה הרוסית. כדי להבין את עוצמת הסנקציות יש לקחת בחשבון שמדינות קטנות, מדינת ישראל למשל, הייתה קורסת מזמן תחת סנקציות כאלו, ומי שמצליחות להחזיק את רוסיה על הרגליים, הן קודם כל גודלה – רוסיה היא כלכלה עצומה, מדובר בכלכלה שבמסגרתה קמים כמעט 76 מיליון איש כל בוקר לעבודה. בארה"ב, הכלכלה הגדולה בעולם, לשם ההשוואה, יש יותר מכפול מזה, אבל להיות חצי מהכלכלה הגדולה ביותר בעולם – זהו גם נתון שאפשר להתגאות בו. הסיבה השנייה לאי הקריסה הכלכלית, היא קשריה של רוסיה עם מדינות העולם הפחות חופשי. רוסיה מנהלת קשרים ענפים בכל התחומים עם הרבה מדינות מפוקפקות, בתוצאה של אחת מהחברויות הללו נוכחנו לא מזמן, במשבר המהגרים בגבול פולין-רוסיה שהוביל אלכסנדר לוקשנקו בחצי-גיבוי רוסי.
על הרקע הזה, כך סבורים חלק מהמומחים במדיניות החוץ של רוסיה, בא המשבר העכשווי בגבול אוקראינה. רוסיה משמשת כסוג של מדינה מתווכת מול המערב, בעיני המון מדינות נחשלות וכושלות. היא המודל שלהן למעצמה חזקה שהיא דמוקרטיה גבולית מאוד ואינה נכנעת לאימפריאליזם האמריקאי שרוצה בעיניהן לכפות את הדמוקרטיה והקפיטליזם על כל העולם. במדינות הללו מעריכים כוח, ובריונות לא בהכרח נתפסת כשלילית. התרבות במדינות הללו, נותנת ערך לחזק לפחות באופן שווה לזה שהיא נותנת למוסרי, בדרך כלל יותר. כעת, פוטין נמצא במלכוד, אם ייכנע לאמריקאים כדי שיורידו ממנו את הסנקציות, הוא ייתפס כחלש וכמי שנסוג ולא עמד בפני ארה"ב. אך להמשיך כך – קשה, הסנקציות הולכות ומכבידות על הכלכלה, ויחד עם המשבר הכלכלי שהתלווה אל הקורונה מדובר במשא כבד מאוד.
ולכן, פוטין הגה תוכנית. תוכנית פשוטה בעיקרה; הוא יגייס את צבאו לאיום על אוקראינה בתואנת שווא של איום על רוסיה מצד צירופה של השכנה לברית נאט"ו, ואחרי שהמערב יתחנן ויאיים ויעשה כל אשר לאל ידו כדי שהפלישה המדומה לא תתרחש, פוטין יציב תנאי; תסירו את הסנקציות וכל חייליי חוזרים הבייתה עד לאחרון שבהם. כמובן שהתנאי לא מוצב באופן פשטני כל כך, היטיב לתאר זאת המתנגד הגדול ביותר של פוטין בכל הזמנים אלכסיי נבלני, שיושב בכלא הרוסי על לא עוול בכפו, בריאיון שהעניק ל'טיים' האמריקאי בהתכתבות עם מראיין. (בקושי את זה הרוסים אפשרו).
נבלני קבל על המדיניות המערבית, ובפרט על זו האמריקאית של ביידן. "הם אומרים לפוטין 'אם תעשה תעלול כלשהו, נפעיל סנקציות קשות'". אמר נבלני לכתב ה'טיים', "הם לא מבינים שזה בדיוק מה שפוטין צריך. הם בעצם מציעים לו רק גזרים ושום מקלות. הם בעצם אומרים לו שאם לא יפלוש לאוקראינה, לא יהיו סנקציות". הסביר. וזו בדיוק התוכנית של פוטין. בסופו של דבר הוא ייכנע ויסיג את כוחותיו מהגבול, כשהוא מדמה את המהלך כמה שבא בעקבות הוויתור האוקראיני על ההצטרפות לנאט"ו, וכבדרך אגב, הוא כמובן יזכיר למערב שעל הסנקציות להיות מוסרות, שהרי הובטח לו שסנקציות יוטלו רק במקרה של פלישה.
מעניין היה לראות מה היה קורה אם בחדר הסגלגל היה יושב אדם 'משוגע' קצת יותר שהיה מציב כוחות על אדמת אוקראינה למניעת פלישה, ובמקביל מצרף את אוקראינה לברית נאט"ו עם או בלי הסכמתה של רוסיה.
