הלכה א'
בתפילת שמונה עשרה לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו. ואינו פוסק אפילו לקדיש וקדושה וברכו, אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים הש"ץ והציבור, וייחשב לו כעונה לעניין זה שיוצא; ומכל מקום לא נחשב להפסק.
קרא עוד:
[postim]
אבל בתפילת "אלוקי נצור", מותר להפסיק לדברים שמפסיקין באמצע פרק של ברכות קריאת שמע וקריאת שמע. ומכל מקום, אם אפשר לו, יאמר תחילה "יהיו לרצון" וגו'. ואם אפשר עוד, יפסע גם כן שלוש פסיעות. ויש נוהגין לומר מיד לאחר המברך את עמו ישראל בשלום את הפסוק "יהיו לרצון" וגו', ואומרים "אלהי נצור", ופעם שנית "יהיו לרצון" וגו'. וכן נכון לעשות. ונראה לי דבעניין זה מותרין להפסיק בתפילת "אלהי נצור" לענות כל אמן.
יש אומרים, דקודם שאומר את הפסוק "יהיו לרצון", טוב לומר פסוק אחד מן התורה או מנביאים או מכתובים המתחיל באות כהתחלת שמו ומסיים באות כמו סיום שמו. ונראה לי דהאומר "יהיו לרצון" שני פעמים, לא יאמרו אלא קודם "יהיו לרצון" השני.
הלכה ב'
כבר נתבאר שאם מרגיש בעצמו אפילו קצת הרגשה לצרכיו, אסור לו להתפלל עד שינקה את עצמו. ומכל שכן לתפילת שמונה עשרה, שאסור לו לעמוד להתפלל כשהוא מרגיש קצת לצרכיו, עד שינקה את עצמו.
ואולם אם מתחילה לא הרגיש כלל, ואחר כך באמצע תפילת ש"ע הרגיש שהוא צריך לצרכיו בין לגדולים בין לקטנים, יעצור את עצמו עד שיגמור השמונה עשרה, ולא יפסיק. אפילו אם ההרגשה היא גדולה, מכל מקום יעצור את עצמו כל זמן שיכול, ולא יפסיק לצאת באמצע שמונה עשרה עד לאחר שסיים "המברך את עמו ישראל בשלום".
הרגיש שיוצא ממנו רוח מלמטה ואי אפשר לו לעצור, אם מתפלל בביתו, הולך לאחוריו ארבע אמות או לצדדין, ומוציא הרוח, וממתין עד שיכלה הריח, וחוזר למקומו ואומר: "רבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים, חלולים חלולים. גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו; חרפה וכלימה בחיינו, רמה ותולעה במותנו". וגומר תפילתו.
ואם יצא ממנו הרוח במקומו לאונסו, וכן אם מתפלל בציבור, שיתבייש אם יתרחק לאחוריו, אינו צריך להרחיק את עצמו, וגם לא יאמר הרבון, אלא ימתין עד שיכלה הריח וגומר תפלתו.
