השליח לבלגיה הרב שבתי סלבטיצקי מספר על קרוב משפחה שלו שנוסע מעת לעת לשחוט בארגנטינה. באחת הפעמים ששהה בשדה תעופה, חיפש סביבו פנים יהודיות להציע להניח תפילין. הוא מצא מישהו כזה, אבל הלה ענה בחיוך: "תסלח לי, אין לי שום קשר עם הקב"ה. לא מכיר אותו…".
הם בדיוק המתינו לאותה טיסה ופתחו בשיחה בטלה. הלה סיפר שיש לו עסק גדול לייצור בגדים, העסק מצליח מאוד וצומח במידה מדהימה וכל מה שהוא נוגע – הופך לזהב. אותו שוחט שאל: "תגיד לי, בכיתה שלמדת בבית הספר היסודי, כמה תלמידים הייתם?" –"25". "ובאיזה מקום היית במתמטיקה ופיזיקה?". ההוא ענה: "לא נעים לומר שהייתי בשכבה הכי תחתונה, אבל בתחתית השכבה הבינונית". "ואיך היית מבחינה חברותית?". –"עזוב, אני לא רוצה לחזור לשם". "אז תגיד לי, אמר השוחט, איך זכית לזה? כיצד הגעת לאן שהגעת בלי שום נתוני פתיחה? האם מכל הכיתה שלך יש עוד מישהו שהצליח בכסף כמוך?". ההוא השתתק, שקע במחשבות, העיניים שלו התמלאו דמעות והוא אמר: "תביא לי את התפילין…"
כשאדם מצליח בקטן, הוא יכול לחשוב שהכישרון הוביל לכך. אבל כשהוא מצליח בגדול, בענק, הוא יודע שזה רק מזל, זאת רק ברכה מלמעלה. אחרי הכול, מהו יותר טוב מהאחים שלו? מבני הדודים שלו? מהחברים לכיתה שעברו אותו מסלול שהוא עבר?
ניסיון פיוס
בדיוק עם התובנה הזו מפצח הרבי את אחת התמיהות הגדולות של פרשני המקרא על התנהגותו המוזרה של יעקב אבינו המופיעה בפרשתנו:
יעקב מרגיש שבשלה השעה לטפל בתיק הכבד הרובץ על המשפחה: הסכסוך עם אחיו הגדול. הוא שולח שלוחים לעשו הגר מעבר לירדן, ומבקש להשאיר את העבר מאחור ולפתוח דף חדש. לצערו, השלוחים שבים מבוהלים כי עשו בוער בכעסו. השנים החולפות לא הרגיעו אותו והוא מגייס 400 שכירי חרב כדי לקיים את שבועתו מאז, לחסל את יעקב ומשפחתו.
וכאן קורה דבר מוזר: במקום להיות בטוח בעצמו ולהפגין ביטחון בהבטחות שקיבל מהקב"ה רק עכשיו ביציאתו חזרה ארצה – "ושמרתיך בכל אשר תלך כי לא אעזבך עד אשר עשיתי את אשר דיברתי לך" – תמורת זאת, מתמלא יעקב פחד ומורא מהמפגש עם אחיו. "ויירא יעקב מאוד וייצר לו".
יעקב פונה בתפילה לה' ומדבר בגנות עצמו. הוא מסביר מדוע אינו ראוי לניסים, שכן הוא נפל וקטן במדרגתו הרוחנית ואינו ראוי לקיום ההבטחה. בלשונו: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" – וברש"י: "התמעטו זכויותיי על ידי החסדים והאמת שעשית עמדי, לכך אני ירא שמא התלכלכתי בחטא ויגרום לי להימסר ביד עשו".
יעקב מרגיש כאילו חזר אחורה ונפל והתגמד במדרגתו הרוחנית. שכן: א. ההצלחות האדירות בזבזו את האשראי שהיה לו מול הקב"ה. ב. במקביל אולי התלכלך בחטא ואינו ראוי לקיום ההבטחה.
ואין ספק שהדברים מחייבים בירור: א. איך הצלחה מולידה ייאוש? דרכו של עולם שהצלחה הופכת את האדם לענק בעיני עצמו, לבעל זכויות יתרות. החטא המזומן למצליחן הוא הגאווה, תחושת 'הכוח המשחית', והדרך קצרה ל'היבריס', לטעויות של גסות והשפלת אחרים שמביאות לנפילת הגיבור.
מה פתאום מפתח יעקב גישה הפוכה, שכנראה בזבז את כל האשראי שהיה לו מול הקב"ה?
הרבי חשש מנקמה
הרבי מפנה אותנו לאיגרת המפורסמת שכתב אדמו"ר הזקן בעל התניא לחסידיו לאחר צאתו מבית האסורים בחג הגאולה י"ט כסלו, אגרת המפורסמת בשם "אגרת קטונתי".
זה היה ימים ספורים אחרי נס י"ט כסלו תקנ"ט (1798). עדת החסידים זכתה לנס גלוי ורבינו הזקן נגאל מהכלא הרוסי. רבינו חשש שעתה תבוא הנקמה, החסידים מרגישים מנצחים ובטוחים בעצמם וינצלו הזדמנות להשיב רעה ח"ו לעדת המתנגדים על מסכת ההשפלות הבלתי פוסקת שהגיעה לשיאה בהלשנת המאסר. רבינו פרסם אגרת הרגעה לחסידים ובה העניק פירוש מרומם עד אין קץ וחודר חדרי הלב אודות ההרגשה שליוותה את יעקב אבינו ברגעי ההצלחה.
הרבי מליובאוויטש כדרכו פיתח את הדברים לחיינו: יעקב הרגיש קטן מתוך גודל הרגע. זאת הייתה קטנות שנבעה מתוך גדלות הנפש והבנה לעוצמתו של האירוע. הצלחה היא מפגש מדהים עם הקב"ה, רגע בו האירה עליך השמש האלוקית והקב"ה החליט שהתפילות ינצחו. הוא בחר להזיז את המציאות כדי שתתקדם בדרך בה אתה מבקש ללכת.
ואם זה כך בהצלחה חד פעמית, כל שכן בשרשרת הצלחות וניסים כמו שחווה יעקב אבינו. זה היה סיפור של מהפך מושלם: מאיש עני ונמלט הוא הפך להיות אדם שהמגע שלו זהב וכל שהוא עושה – צומח. יעקב הביט לתוך עצמו וידע שזה לא יכול להיות סתם, לא יכול להתרחש במקרה, אלא הקב"ה שם אותו במרכז. ה' עצר הכול והחליט להתל במציאות כדי להביא את משפחת יעקב לשיא.
ההבנה המדהימה הזו מובילה לענווה – לא פחות מהכרת טובה מאושרת. כי אם הקב"ה שם אותי במרכז, זה אומר שהוא הזמין אותי לחדרו האישי, שאני עומד מולו בארמון המלך והוא מביט בי לתוך העיניים. ועכשיו כל לכלוך הוא משמעותי. בבית אפשר ללבוש בגד מקומט, אבל "אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק", לפני המלך כל לכלוך הוא צורם כמו אזעקה רועמת.
ולכן יעקב הרגיש קטן – לא כי אינו ראוי לניסים, אלא להיפך: בגלל גודל הרגע. כי הקרבה לקב"ה זעזעה אותו וגרמה לו לשאול: למה אני? האם אני מצדיק את הניסים? ומה מצפים ממני הלאה?
בכך מבאר הרבי את נוסח ברכת הגומל: "הגומל לחייבים טובות". שכן העובדה שיהודי חווה הצלחה, מעלה אותו בדרגה ומעמידה אותו קרוב לפני הקב"ה. הוא מבין שמה שהיה קודם לא מספיק בשביל עכשיו, ולכן דווקא אז שואל את עצמו: למה אני? האם אני ראוי? ואיך אשיב לקב"ה על כל הטוב?
הכותב הוא מזכ"ל אגודת חסידי חב"ד
