לפני כשלושים שנה, בתקופת מנהיגותו של האדמו"ר הפני מנחם מגור, התפתחה שיחה על הרבי מליובאוויטש. אחד החסידים ביקש לספר סיפור אישי שהיה לו עם הרבי: בצעירותו, בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, הוא ניהל עסק מצליח בתחום הטקסטיל ועבר להתגורר בניו זילנד לצורך גידול צמר כבשים מהם הכין בדים למסחר הטקסטיל.
באותם ימים חווה משבר רוחני ופשט את בגדי החסיד השחורים. הוא התלבש בבגדי איש עסקים וניהל את חייו בשקט. פעם טס לבקר את בתו המתגוררת בניו יורק. הם נסעו לביתה וכשנכנסו למעלית הבניין, הבחין באדם נוסף שעמד במעלית, איש צעיר בעל חזות רבנית ועיניים רציניות.
הרב הושיט ידו ושאל: "מניין בא כבודו?", והאיש השיב: "מניו זילנד".
הרב שאל: "ומקווה טהרה יש בניו זילנד?". איש העסקים השיב במבוכה: "אני שוהה שם זמן קצר לצורכי עסקים בלבד ולא למטרות רוחניות". "ה' מכוון את צעדי האדם", החזיר לו הרב, "וכשיהודי מתגלגל למקום כלשהו, עליו להיות אכפתי ולהותיר רושם חיובי".
המעלית עצרה, הרב נענע בראשו לשלום ויצא. בתו של איש העסקים סיפרה שזה הרב שניאורסון, חתנו של האדמו"ר מליובאוויטש ומי שהתמנה לימים להיות הרבי בעצמו.
השנים חלפו. איש העסקים צבר הון רב וחזר מניו זילנד לארץ ישראל. השיבה ארצה עוררה בו את הקשר למסורת אבותיו והוא שב לחיות ולהתלבש כחסיד גור שורשי. חלפו ארבעים שנה ובשנת 1989 ביקר שוב את בתו בארצות הברית והיא הציעה ללכת לקבל דולר לצדקה מידו של הרבי מליובאוויטש. באחד מימי ראשון מצא עצמו ממתין בתור הארוך המשתרך בשדרת איסטרן פארקווי. אלפי בני אדם מכל הסוגים – צעירים ומבוגרים, רבנים ומגודלי שיער, אישי ציבור ופשוטי עם – חלפו במהירות על פני הרבי וקיבלו שטר של דולר לצדקה.
הגיע הרגע שלו. איש העסקים התכונן לקבל את השטר ולהתקדם הלאה, אבל הרבי לא מיהר. הוא נעץ בו מבט חודר ובעודו מושיט את השטר שאל: "נו, כבר יש מקווה טהרה בניו זילנד?".
את הרגעים הבאים לא זכר. הוא נתקף סחרחורת עזה שנרגעה רק כעבור דקות. וכעת, שאל את האדמו"ר הפני מנחם מגור: "כיצד זה ייתכן? איך הרבי זכר אותו אחרי ארבעים שנה, כשהחזות שלו אחרת לגמרי, ומאות אלפי אנשים עברו לפניו מאז?". הפני מנחם השיב: "העובדה שהוא זכר אותך אינה כל כך מפתיעה, משום שרבי מביט פנימה ולא החוצה. אבל מה שאותי מדהים הוא שארבעים שנה חלפו והרבי עדיין מוטרד מהשאלה: האם יש מקווה בניו זילנד?!".
יין ישן ופול מצרי
בסיפור זה ישנם הזרעים לתירוץ שמביא הרבי על התמיהה המפורסמת, המתנות ששולח יוסף כשליט מצרים לאביו יעקב: עשרים ושתיים שנה הוא לא ראה את אביו. יעקב ישב עליו 'שבעה', אמר עליו קדיש וקיבל תנחומים, והנה מתרחש נס ויוסף קם מן המתים. כעת יוסף שולח לאביו מתנות, בניסיון לשדר איכשהו את האושר וההתרגשות המציפים את ליבו לנוכח חידוש הקשר עם המשפחה.
אולם יוסף בוחר במתנות די עלובות לכאורה, שאינן מבטאות את גודל התשוקה לפגוש שוב את אבא.
רש"י כותב: "שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו, והמדרש אומר: שלח לו פולים גרוסים". כלומר: יוסף שולח לאבא בקבוק יין מצרי ישן, ושק עם פולי קטניות טחונים.
ואיך לומר, זה שילוב די מעליב.
קודם כל, לא כבוד גדול לקבל בקבוק יין ממצרים. ארץ מצרים לא השתבחה בכרמיה, ובוודאי שיינות מצרים אינם נחשבים כלל ביחס ליינות ארץ ישראל, עליה נאמר: "ארץ חיטה ושעורה וגפן". אפשר להניח שלא על בקבוק היין הזה יערוך יעקב אבינו את הקידוש בליל הסדר אלא יעדיף בקבוק טוב מיקבי זיכרון יעקב או רמת הגולן.
גם הבחירה בפולי קטניות גרוסים כמתנה לאבא לא ממש ברורה. נכון שארץ מצרים השתבחה ב"פול המצרי" שלה ואנשים עושים ממנו חומוס מעדן, אבל, עפעס, לא כל כך מקובל לשלוח שק קטניות כמתנה יקרה לאבא.
אז מה הסיפור מאחורי המתנות של יוסף?
הרבי מלובאוויטש (לקוטי שיחות חלק י') מוצא כאן מסר מעמיק: המשלוח מיוסף ליעקב לא נועד למטרות קולינריות. הוא נועד להשיב את ליבו של יעקב. הוא נועד להרים אותו ממיטת האבלים עליה שכב עשרים ושתיים שנה ולהחיות את נפשו במסר של תקווה.
יוסף ידע היטב מה יקרה בביתו של יעקב כשהאחים יחזרו עם הבשורה שאינה ניתנת לעיכול: "עוד יוסף חי והוא משנה למלך מצרים". אחרי ההלם הראשוני, יעקב יקרא לילדיו, יביט בהם בעיניים עצובות ואולי אפילו לא יאמר כלום. הוא רק יביט בהם בכאב ועוד כאב שמפלח את הלב. "שיקרתם לי. הולכתם אותי שולל. בכל עשרים ושתיים השנים שחלפו ידעתם שלא "טרוף טורף יוסף" ולא "חיה רעה אכלתהו". ידעתם שקרה דבר נורא אצלי בבית" – הוא יאמר להם.
אם יעקב אבינו יחפור עוד קצת, הוא ישמע על המעשה המחריד שהתרחש בתוך משפחתו, כאשר עשרה אחים גברתנים תפסו נער צעיר בן שבע עשרה והכריזו כאיש אחד בלב אחד: "לכו ונהרגהו! לכו ונשליכהו! לכו ונמכרהו!".
כל ההתרגשות מהמפגש המחודש עם יוסף בנו האהוב תהפוך לתוגת הלם וצער.
והתשובות לשאלות הקשות האלו נמצאות במשלוח המנות ששלח יוסף לאביו: בבקבוק היין ובשק הפולים הטחונים.
יין של אמונה.
יוסף אומר לאביו: "אבא, תראה איך אני רואה את הדברים שאירעו לנו. אני שולח בקבוק יין ישן. את היין הזה לא קניתי עכשיו, כשהאחים ירדו למצרים. את היין קניתי אז, באותו יום נורא שבו הובלתי בעגלת סוחרים כמו זוג נעליים. מהרגע הראשון היה לי ברור שיום אחד נרים ביחד "לחיים"… כבר אז שמרתי אתו בקבוק יין ולקחתי אותו לכל מקום אתי, כדי להזכיר לעצמי תמיד שכל מה שהשם עושה הוא לטובה".
התפיסה היהודית לא מכירה במושג "טרגדיה". הטרגדיה היא מונח יווני שמתאר סוף מר, אסון סופי שאין ממנו תקומה. תמורת זאת, יוסף הצדיק ראה את החיים כתהליך של תיקון, שמתקדם תמיד לקראת עתיד טוב יותר. העולם נשלט בידי כוח עליון שהוא "אבינו מלכנו" – וכל מה שאבא עושה הוא לטובה. לפעמים הילד מבין את זה מיד, לפעמים אחרי שנה, ולפעמים הוא יבין זאת רק בעולם הבא – אבל ברור לו שאבא מגלגל את הדברים לטובתו והכול נועד לקדם אותו בצעד נוסף לקראת המטרה.
פולים עם משמעות.
וכדי להסביר את הדברים יותר, יוסף מצרף שק עם פולים טחונים: כאשר רוצים לבשל את הפולים, טוחנים אותם היטב וכך הם מתבשלים טוב יותר ונעשים מזינים ומועילים.
בכך אומר יוסף לאביו: "אבא, אחרי כל השנים הקשות שחלפו, אני מסוגל להבין את התכנית הארוכה של הקדוש ברוך הוא. אני מצליח לתפוס את משמעות הסבל שעברנו, אני וגם אתה. בורא העולם רצה שאני אהפוך להיות משנה למלך ואציל את כל העולם מרעב, אך בשביל זה היה הכרח 'לטחון' אותנו, כלומר, להפריד ולהרחיק אותנו האחים זה מזה ולשלוח אחד מאיתנו לארץ מצרים. רק כך יכולנו להביא לעולם תשועה והצלה".
יוסף לא רק מקבל את הסבל, אלא גם מעניק לו משמעות. הוא זוכה להבין את הסוד שמאחורי התהליכים הארוכים של החיים
