כל אחד וההישגים שלו / חיים לביא

'הלוויתו של הרב משה אינקבור זצ"ל בן הגאון הרב דוד אינקבור זצ"ל תצא היום בשעה 11 מבית הכנסת עטרת אליהו להר המנוחות'. הרמקול הסתובב ברחבי השכונה, מכריז שוב ושוב על הלוויתו של משה אינקובר, אנשים מתאספים בחלונות, מנסים לשמוע יותר את הפרטים, חלקם אינם מאמינים, אינם מעכלים.

רק אתמול הוא היה בבית הכנסת,
רק אתמול פגשנו אותו ברחוב,
רק אתמול במכולת.

המודעות מבשרות על 'המומים וכאובים בהילקח מאיתנו בטרם עת בני, בעלי, אבינו היקר', מעט תארים, כיאה למשפחה ששומרת על לשונה לבל תשתמש בניסוחי גוזמאות למיניהם.

****

9 ילדים היו להם לזוג אינקובר, ועדיין זה המספר. ילדים טובים, עדיני נפש, נדירים. פשוט נדירים. עד הלילה האחרון הכל היה רגיל, הלכו לישון, דיברו קצת, צחקו. לילד אחד יש טיול מחר, עדיין לא הביאו לו כסף לטיול, כבר קנו ממתקים. לשני יש מבחן, השלישי צריך פתק ולרביעי לקבוע תור לרופא עיניים. וכן הלאה על זה הדרך, בית מלא שיגרה, מלא חיים.

בבוקר, משה לא קם לתפילה,
יש לציין, שמשה כל בוקר בשעה 5 וחצי כבר מתייצב בבית הכנסת, איש עבודה חרוץ הוא. מעולם לא איחר ולא חיסר, בקושי לקח מימיו חופשות מחלה מעבודתו ועכשיו השעה 7 בבוקר, ומשה לא קם ולא מגיב, השכנים שהתעוררו ליללות רכבי ההצלה שהגיעו ראשונים מיהרו להכניס לביתם את ילדי המשפחה.

מנסים להרגיע, לכוין, להבין, האם לשלוח או לא לשלוח את הילד לטיול בתוך כל הלחץ. הפרקי תהילים, בכיות וחששות הילדים הגדולים והמבינים. והשכנים שבעצמם המומים ונסערים.

צוות ניידת טיפול נמרץ ששעטו לעבר בית משפחת אינקובר נאלצו לקבוע את מותו.

זעקות השבר שפרצו מבית המשפחה, ומשם לבית השכנים, והילדים הגדולים שרצו להיפרד ואילו שפחדו להיפרד והילד הקטן בן סך הכל 4 שעסוק בפליימוביל של השכנים. הכל מתערבב שם בבית, וחברה קדישא ורמקולים ומודעות אבל וגמח כיסאות לאבלים ומי דואג לספר תורה ולהודיע לדודים ולמשפחה המורחבת. ולהשיג חלקה סמוכה לאבא שלו או ממש בחלקה עצמה, ככה אמא שלו רוצה, והרעייה האומללה שלא יודעת מה צריך עכשיו לעשות האם לחבק ואת מי ואולי בכלל כדאי שתתפרק קצת. ולהתכונן לצאת ללוויה, להזכיר לגדולים לא להניח תפילין, את הקטנים להכין עד כמה שאפשר, והבית ספר שולח עובדת סוציאלית לעזור וכולם נחמדים וכולם טובים וכולם עסוקים ואין לאף אחד זמן לילד אחד. נועם.

הוא טוב, הוא מנסה לעזור ולהועיל. הוא לא מרגיש צורך שמישהו יטפל בו וידאג לו, הוא חושב טכנית מה צריך עכשיו בשביל להקל, הוא ה'גבר' בבית, בן 14 עוד מעט…

*****

אנשים מתאספים, בוכים, סופדים, נאנחים, מלווים את המיטה בדרכה האחרונה, שוב נועם, עושה מה שצריך מה שמוטל עליו. כזה הוא ילד טוב, תמיד נוח, לעולם אינו דורש יותר מידי תשומת לב, אם כבר מחלק לאחיו הקטנים ולאימו את התשומת לב.

הבשורה המרה הגיעה גם לכיתה של נועם, כיתה ח', כולם אוטוטו עולים לישיבות. הרב המלמד של אותה הכיתה, ביקש מהתלמידים לשבת במקומות הוא שיתף את התלמידים במצב הרגיש. לימד אותם קצת, פרק בהלכות רגישות, ויצאו כולם חבושים בכובעים וחליפות להלוויה.

ההלוויה הסתיימה, אט אט מתפזרים המלווים. בני כיתתו של נועם, חוזרים כל אחד בכוחות עצמו לכיתה. שם צפויות להם, שיחות של אחד על אחד עם הצוות. למי שיש שאלות, מה אפשר לומר ומה לא והדרכה איך להתנהג במצב הרגיש, מה לומר בניחום אבלים ומתי להגיע.

חוץ מילד אחד, יעקב שמו, נכה ברגליו. הוא לא יכול היה לחזור בכוחות עצמו, הוא נעזר במלווה, הדרך לכיתה לוקחת לו הרבה מעבר לכולם, הוא היה בלוויה הוא פשוט 'היה' שם. לא רק נוכח בגופו, הוא רגיש מאוד שם לב לפרטים הקטנים.

חיים, הוא פונה למלווה שלו, 'צריכים למצוא פיתרון'. ישנו הסכם בלתי כתוב בין יעקב לבין חיים, מה שמדברים נשאר ביניהם, גם לא להורים שלו ולא לאף אחד. יעקב הוא ילד רגיש, הלב שלו ענק גלגלי המוח שלו עובדים בצורה מדהימה יחד עם שעון הלב. מתקתקים יחד. הוא יתבייש ,אם יוודעו מעשיו הטובים לחבריו וממחשבותיו עליהם. אבל יעקב הוא ילד המקפיד בדיבורו ונזהר בו מאוד. ילד בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד לגילו.

עכשיו כשהוא פונה לחיים, חיים מתפנה אליו. מתיישב איתו על ספסל ברחוב. -תשמע אומר יעקב לחיים, יש בעיה. לנועם אסור ללמוד תורה בימי השבעה. -נו ו?!, חיים מנסה להבין את הבעיה. -זו הבעיה של האבלים נראה לך?! -לא, אתה לא מבין, משפר יעקב את עמדתו. 'יש עוד שלשה שבועות מבחנים לישיבות קטנות. אתמול התחלנו לחזור למבחנים, מה שיוצא שהוא יפסיד את שבוע החזרות הראשון ומלבד זאת לך תדע איפה הראש שלו יהיה מונח בשבועיים שלאחר מכן'

יעקב מביט בחיים, מנסה לדלות מפניו שביב של הבנה, במקום זה הוא מקבל חיבוק על הרגישות שלו. נועם ויעקב, שניהם רוצים להתקבל לאותה ישיבה. שניהם הולכים להיבחן שם, שניהם רוצים להצליח בבחינה. יעקב לא רוצה שנועם יכשל, הוא לא יוכל להיות שם בזמן שחברו נכשל. רגיש, כבר אמרנו. 'אני חושב שמישהו צריך לדבר עם ראש הישיבה אליו אנחנו הולכים להיבחן' מוסיף יעקב.

-מי זה ה'מישהו' הזה, שואל חיים. 'וחוצמזה אתה חושב שראש הישיבה לא מודע לזה?!' הוסיף חיים להקשות. -נכון, הוא מודע, אבל לא תמיד אנשים שמים לב לפרטים האלו. כזה הוא יעקב, בחור רגיש. הוא יודע שהוא רגיש יתר על המידה, הוא יודע, שיתכן מאוד שאחרים לא שמו לב לבעיה הזו. וחיים, בטוח שחוץ מיעקב אף אחד לא חושב על זה.

'כל הכבוד לך על הרגישות', הוא צובט בלחיו של יעקב. 'אני חושב שכדאי שתדבר על זה עם הרב שלך'. -'עזוב, אני מתבייש. אני אחשוב על משהו, הגדולים לא תמיד מבינים אותי'. כל כך צודק, גם חיים עצמו ,בתחילה לא הבין. בפנים בלב זילזל, עד שהוא הבין שיעקב באמת ובתמים רוצה לשנות את העולם למקום יותר טוב לסובבים אותו, יותר מתחשב. הם הגיעו לכיתתו של יעקב, יום הלימודים כמעט מסתיים, חיים ויעקב נפרדים.

*****

7 וחצי בערב הטלפון מצלצל, חיים מרים את הטלפון, על הקו יעקב. -אתה שומע חיים?! -כן, יעקב מה מביא אותך להתקשר אלי… -'הצלחתי להשיג את המספר של ראש הישיבה'. שתיקה מצידי הקו, חיים חושש שיעקב הולך להטיל עליו משימה, יעקב מחכה לקריאת התפעלות או התעניינות מצידו של חיים. אבל שקט. 'כל הכבוד' אומר לו לבסוף חיים, -'אבל אני לא מרגיש בנוח להתקשר, כאילו מה אני אגיד לו?! מי אני בכלל?! מלווה של ילד מהכיתה שבה נועם לומד?! וחוצמזה למה אני מתערב?! ו… '

יעקב קוטע את חיים, -'רק רציתי לספר לך שדיברתי עם ראש הישיבה, הוא שמע את בקשתי.' -'וואו, אתה מיוחד, ומה הוא אמר' – 'הוא התרגש מאוד, ואמר שאם הוא יבטל את המבחן של נועם, אז נועם ירגיש לא בנוח, אז הוא החליט לבטל את המבחן של שנינו, במקום זה, הוא יישב וילמד איתנו חברותא וזה יהיה המבחן שלנו'. -אז הרווחת, אהה?! עוקץ חיים את יעקב… -'בטח שהרווחתי, לנועם לא יהיה מבחן וגם זה יהיה בצורה שהוא לא יתבייש…' חיים הניח את השפופרת, ממלמל משהו על מושגים של אכפתיות ורגישות לזולת. כל אחד וההישגים שלו.

נ.ב. בשולי הסיפור, הסיפור אמיתי לחלוטין, הפרטים שונו לבלי הכר. מי שלמרות הכל מזהה דמויות, אבקש לשמור את הזיהוי אצלו.