"מקור נאמן" / אריה זיסמן

הסדק נוצר

האם השותפות ההדוקה בין נתניהו לברק מתקרבת לקיצה?

הדבר הכי יציב בפוליטיקה הישראלית הוא הקשר ההדוק בין ראש הממשלה נתניהו לשר הביטחון אהוד ברק. הקשר הזה אינו מבוסס על אינטרס פוליטי, כיון שלנתניהו אין כלום מברק וסיעתו המצומקת – העצמאות. מדובר בקשר שמבוסס על חברות צבאית עוד מימי השירות המשותף ב"סיירת". נתניהו היה פקודו של ברק ואינו מסוגל להשתחרר מכך. השניים מתואמים כמעט בכל נושא ובכל עניין, וכל הניסיונות לסכסך ביניהם עולים בתוהו.

קרא עוד:

[postim]

ההישענות המוזרה של נתניהו על ברק נומקה בלגיטימציה שמעניק לו ברק בעולם, כיון (שרק שם) יש לו מעמד בינלאומי בהיותו ראש ממשלה בעבר וכן רמטכ"ל וחייל (מעוטר). כמו כן מעניק ברק לנתניהו יציבות, ניסיון ויכולת להידבר עם הממשל האמריקאי, וכן עמדה משותפת בעניין (התמיכה) בהתקפה באיראן.

צד נוסף של ברק קשור לארה"ב. ברק הוא כידוע חביבו של הנשיא אובמה, בהיותו קרוב לאגף הקלינטוני בעבר. כזכור שר הביטחון הוא שהגה את רעיון ההקפאה, כפי שביקש ממנו אובמה, והוא זה שמשמש כשר חוץ בפועל כלפי האמריקאים, בעוד ליברמן נשאר בצל ומסתפק בפעילות מדינית בזירות אחרות (רוסיה, דרום אמריקה ואפריקה).

ולמרות כל ההקדמה (הארוכה) הזו, משהו חורק לאחרונה ביחסים בין נתניהו לברק. נדמה שדווקא קרנו של המשנה לראש הממשלה – משה יעלון – יריבו הגדול של ברק – עולה בעיני נתניהו, ומעמדו של ברק הולך ומתערער.

הדבר בא לידי ביטוי בישיבת הממשלה השבוע, כאשר נתניהו התיר לשר האוצר שטייניץ "לקנוס" את ברק בהפחתת תקציב הביטחון, עקב התנגדותו של ברק לגזירות הכלכליות. בעבר כאשר ברק היא בשיא כוחו הפוליטי, נתניהו לא היה מעז לנהוג כך. כמו כן בחר נתניהו להזמין את יעלון לארוחה עם המועמד הרפובליקני מיט רומני, והתעלם מברק.

יש המצביעים על המאמר שנכתב ב"הארץ" בשבוע שעבר, על ידי אחד מהעורכים, כמי שהביא את נתניהו להסיר את תמיכתו מברק. המאמר מלא שבחים לשר הביטחון ברק, ומכתיר אותו כמועמד היחיד שיוכל לנצח את נתניהו. "יש רק מנהיג אחד בזירה הפוליטית היכול להוביל לניצחון על נתניהו וזהו אהוד ברק", נכתב במאמר. "רק הוא מצויד ברקורד מדיני וביטחוני עשיר, במיצוב של גנרל ביטחוניסט, המוכן להחזיר שטחים, ביחסים קרובים עם הממשל האמריקאי ובניסיון מוכח של התמודדות מול נתניהו והבסתו".

בהמשך נכתב כיצד נתניהו מתעלם מהעצות של ברק, כאשר מינה מעל ראשו את ועדת השרים לעיניני התיישבות, וכיצד הוא מטפח את יעלון כשר ביטחון אפשרי בממשלה הבאה.

"ברק בן 70. הוא חזר לפוליטיקה לפני חמש שנים, לא כדי לשבת לנצח במשרד הביטחון, אלא כדי לשוב ללכת ראש הממשלה. אם יחמיץ את הרגע ולא ימצא לו מסגרת פוליטית חדשה, נשאר עם נתניהו עוד ארבע שנים", מסכם המאמר.

ומי שיודע לקרוא את המתחולל מאחורי הקלעים של התקשורת, מודע לכך, שהמאמר הזה לא מגיע סתם כך. הוא נכתב לאחר תידרוכים ושיחות. בלשכת נתניהו מזהים זאת היטב ופועלים בהתאם. והיה מי שכתב על כך: לפני שנתניהו יחליט אם הוא תוקף את איראן, מוטלת בפני החלטה: האם לתקוף את ברק.

כחלון נעלם

מה קרה לשר המצליח מאז ההמלצת נתניהו – "היו כחלונים"?

"תהיו כחלונים" – אמר בעבר נתניהו לשרים, והצביע על משה כחלון, כדגם מוצלח של שר פעיל ויעיל.

באותם ימים בהם נאמרו הדברים, גאתה הפופולריות של כחלון. בכל משאל וסקר הוא זכה במקום הראשון ללא כל קושי. הסקרים דירגו אותו כשר המוצלח ביותר בממשלה. כחלון החזיק בתיק התקשורת והמשיך ברפורמות שביצע קודמו אריאל אטיאס. התקשורת אהבה את הצעדים שביצע והמחמאות היו בהתאם.

אלא שמשהו קרה לו בהמשך הדרך. היה זה כאשר מפלגת העבודה פרשה מהקואליציה. משרד הרווחה, בו החזיק השר לשעבר, יצחק הרצוג, נותר מיותם, ונתניהו נדרש לאיישו. הוא לא חשב למנות שם שר במשרה מלאה, וכאשר הביט הצידה נתקלו עיניו בכחלון – השר הפופולרי בממשלה.

כחלון מונה לשר הרווחה בנוסף לתיק התקשורת שהחזיק בידיו. מבחינת כחלון זה היה קידום מסוים, כיון שהוא נושא עיניו בהמשך דרכו הפוליטית לכיסא שר האוצר. אולם הענינים לא זרמו כפי שקיווה. קשה להיות שר רווחה במדינת ישראל, בפרט בעת קיצוצים וגזירות כלכליות.

הדבר בא לידי ביטוי במחאת הקיץ אשתקד. כחלון היה השר הראשון שיצא להצדקת המוחים. בעוד שאר השרים טוענים (בצדק) כי מדובר במחאה פוליטית, נאלץ שר הרווחה ליישר קו עם המוחים. בעקבות דבריו, נאלצו גם שרים אחרים, ואפילו ראש הממשלה להצדיק במידה כזו או אחרת את המוחים. איש לא רצה להצטייר כמי שיוצא נגדם – ראש בראש.

השנה חזרה שוב המחאה, בגלים קטנים אמנם, אבל שוב נראים המוחים בהפגנות, וקולו של כחלון נאלם. "להיכן נעלם כחלון" – שואלים כתבים לעניני רווחה בתקשורת. היכן קולו של השר המופקד על הענינים, בגינם יוצאים המוחים להפגנות?

כחלון מעדיף להשקיע עצמו בעניני משרד התקשורת. כאן יותר קל לקבל כותרות חיוביות על צעדים, רפורמות, הפחתת מחירי שיחות ובכל הקשור לקידמה התקשורית הטכנולוגית. עניני הרווחה הם הרבה יותר קשים ומסובכים, בפרט שאין להם מענה. ברגע האחרון ממש, התעשת כחלון והתנגד השבוע בישיבת הממשלה לגזירות הכלכליות. "הלב לא נותן לי להצביע בעד הגזירות, כאשר אני יודע שיש מי שמרוויחים 2,100 שקלים בחודש", אמר.

מה בדעתו לעשות לשינוי המצב? האם הוא בכלל יכול לעשות משהו? כלל לא ברור. מה שכן ברור הוא, שעל נתניהו למנות שר במשרה מלאה לתפקיד שר הרווחה. כחלון לא יכול לכהן בשני תפקידים בו זמנית – תיקי התקשורת והרווחה. מה שעוד ברור הוא, שבפעם הבאה שנתניהו יבקש לציין שר מצליח, הוא כבר לא יצביע על כחלון. פג תוקפה של ההמלצה: "תהיו כחלונים".

ואולי זו דרכו של ראש הממשלה לפעול נגד שרים מצליחים שמסוגלים לאיים עליו בהמשך הדרך. הפיתרון: משבחים אותם, מעניקים להם תיקים נוספים ואז הם כבר נופלים וקורסים מעצמם.

שלום כלכלי

מי האמין שדווקא נתניהו יגיע להישג כלכלי מול הפלשתינים?

הרחק הרחק מעיני התקשורת, התנהל לו בחשאי ערוץ ישראלי־פלשתיני שעסק בנושאים כלכליים בין מדינת ישראל לרשות הפלשתינית. את המשא ומתן ניהלו זה זמן רב נציגי האוצר עם עמיתיהם הפלשתיניים.

בזמנו לעגו כולם לנתניהו, על החזון המדיני שלו בדבר "שלום כלכלי" בין ישראל לפלשתינים. ראש הממשלה הסביר כי האינטרס של הפלשתינים הוא להגיע להסדרים כלכליים עם מדינת ישראל, וממילא הדבר יביא ליחסי שכנות טובים, ולמאמץ פלשתיני מוגבר לסכל פיגועי טרור.

"השלום הכלכלי" של נתניהו, הפך במרוצת הזמן לבדיחה, בדיוק כמו "מזרח תיכון חדש" של פרס. שניהם זכו לחיצי לעג – זה משמאל וזה מימין. בשמאל טענו, שאין כל סיכוי לשלום כלכלי ללא הסדרים מדיניים עם הפלשתינים. ואילו בימין לא מפסיקים לצחוק על "המזרח התיכון החדש", לאור התהפוכות בעולם הערבי וההשפעה הגוברת של המוסלמים הקיצוניים, שרק מרחיקה כל סיכוי להסדר.

ולמרות כל הצחוקים (על נתניהו), התנהל לו כאמור ערוץ כלכלי חשאי, שהשבוע פרץ החוצה עם הגילוי, על "הסכם כלכלי בין ישראל לפלשתינים". ההסכם המפורט קובע להסדיר את המלחמה המשותפת בהברחות ובהעלמות המיסים, וליעל את מעבר הסחורות והדלקים.

הפלשתינים יוכלו לגבות את המיסים שלהם בעצמם בתחום הדלק, וכן במעברי סחורות, דבר שנמנע מהם עד כה. ההסכם המקורי ב־94 שנחתם בפאריז בין שר האוצר דאז, אברהם שוחט לנציג הפלשתיני, נביל שעת', קבע כי מדינת ישראל תגבה מס על מוצרים שאמורים להגיע לגדה, ולאחר מכן היא תעביר את הכספים הללו למשרד האוצר הפלשתיני. לא עוד.

מבחינת הפלשתינים מדובר בהצלחה, כיון שבעבר הטילה מדינת ישראל סנקציות על המיסים, דבר שגרר התערבות בינלאומית להפשרת הכספים. עתה יהיו תלויים הפלשתינים בעצמם, והכל בהסכמה ישראלית.

הטקס עצמו אמור היה להיערך כבר לפני שבועיים. ראש הממשלה הפלשתיני, סאלם פיאד, היה כבר בדרכו לירושלים, אלא שאז ארע הפיגוע הקשה בבורגס שבבולגריה והכל נדחה. השבוע הצליחו הצדדים להגיע לטקס ללא תקלות. מה שלא הצליחה ממשלת אולמרט, ולפניה ממשלת שרון, הצליח נתניהו (איש הליכוד). ה"שלום הכלכלי" שלו מקבל משמעות מעשית.

השאלה היא האם הדבר יקדם גם את השיחות המדיניות, שם קיימים פערים גדולים בין הצדדים.

פריצה למקרר…

מי היא "האויבת מספר אחת" של ארה"ב בתחום הריגול הנגדי?

כאשר המוסד הישראלי והסי.אי.איי האמריקאי, מוזכרים יחד בכל הקשר שהוא, זה כבר מעורר הרבה סקרנות. כך היה גם השבוע, בעקבות הכותרות הגדולות על "ביון לא דיפלומטי". בדיווח נאמר כי "שירותי הביטחון בישראל עקבו ופרצו לבתים של סוכני סי.אי.אי המתגוררים בארץ".

בכתבת תחקיר בסוכנות הידיעות אי.פי, צוטטו שלושה בכירים לשעבר בסוכנות הביון האמריקאית – סי.אי.איי, וטענו כי סוכנים ישראלים עקבו אחריהם ואף לקחו ציוד תקשורת מבתיהם. אחד מהם סיפר, כי ביקש ליצור קשר עם המשרדים המרכזים בוירג'יניה באמצעות המיכשור המיוחד שהחזיק בתיבה נעולה בביתו, ואז גילה להפתעתו שמישהו נגע לו בציוד. בכיר אחר סיפר כי פתח את המקרר וגילה כי מישהו עשה לו שם סדר חדש.

בהמשך התחקיר נאמר כי הביון הנגדי של מדינת ישראל, הוא הסכנה הראשונה לחטיבת המזרח התיכון של הביון האמריקאי. אותם בכירים מהסי.אי.אי. אמרו כי סודותיה של ארה"ב בטוחים יותר בידי ממשלת אחרות במזרח התיכון, מאשר בידי מדינת ישראל.

בדיווח נאמר כי המסוכנות הישראלית בתחום הריגול הנגדי, נובעת מהאיכות הטכנולוגית והאנושית בגופי המודיעין שלה, ובמילים אחרות: השב"כ והמוסד הישראלי, הם יעילים לא פחות מעמיתיהם האמריקאים, ומכאן "הסכנה" מצידם. עוד נטען כי מדינת ישראל אחראית למותו של סוכן ביון סורי, שעבד בשירות הממשל האמריקאי בתקופתו של הנשיא בוש.

"מדובר במערכת יחסים מורכבת", אומרים הבכירים מהסי.אי.אי. לכל מערכת יש את האינטרסים שלה, למרות שיתוף הפעולה ההדוק בין שתי המדינות. ואכן שיתוף הפעולה קיים במישורים רבים של המודיעין. רק לאחרונה דווח על שיתוף פעולה כזה בתחום של הפצת וירוס המחשבים "סטוקסנט" שתקף את מתקני הגרעין האיראנים.
התגובות: בלשכת ראש הממשלה אמרו כי הדיווח כולו שקרי. הסי.אי.איי לא הגיב לדברים, ואילו דובר השגרירות הישראלית בארה"ב, אמר כי שירותי המודיעין של ישראל מקיימים שיתוף פעולה הדוק עם עמיתיהם האמריקאים.
בשורה התחתונה – מעבר לכל הדיווח וההכחשות, קיימת עובדה אחת ברורה: סוכני הסי.אי.איי פועלים בארץ ואוספים מידע, אותו הם מעבירים למפעיליהם בארה"ב. יש מי שמיצר על כך ואף מעורר כמה שאלות מענינות בעניין הזה. בקטע הבא.

מלחמת הצללים

מה בין פולארד הנמק בכלאו לריגול האמריקאי בתוככי ישראל?

השבוע נערך דיון בכנסת בוועדה לביקורת המדינה בעניין פרשת פולארד. השאלה שעלתה על השולחן היתה, האם מדינת ישראל עושה ועשתה הכל לשחרורו של המרגל הישראלי.

במהלך הדיון, הפתיע ח"כ אריה אלדד והאשים את ארצות הברית ב"ריגול בתוך מדינת ישראל". לדבריו, הגיע הזמן להסיר את הכפפות ולומר את האמת. "האמריקאים באים אלינו בתלונות שאנחנו ריגלנו אצלם, אבל בפועל הם מרגלים במדינה ידידותית אצלנו כאן בישראל".

דבריו של אלדד נסמכו על הדיווח, כי הסוכנים האמריקאים גילו פריצה לבתיהם בעת ששהו בארץ, וכניסה לאמצעים הטכנולוגים בהם הם מעבירים הודעות למפעיליהם.

"זה סוד גלוי וידוע. אני לא יודע כמה שורצים כאן. אני לא יודע אם יש כאן יותר אנשי סי.איי.איי מאשר באנגליה. אולם זו צביעות לטעון שמדינות ידידותיות לא מרגלות אחת אצל השניה, כפי שטענו האמריקאים ברשת פולארד, וכפי שהם החליטו שעליו למות בכלא, כי ידידים לא עושים דבר כזה אחד לשני".

לטענת ח"כ אלדד, זה לגיטימי מבחינת הסוכנים אמריקאים, האוספים מידע, כולל איסוף מסמכים מסווגים. "זה שיש לווינים אמריקאים מעלינו, זה אנחנו יודעים בוודאות. זה שמעל השגרירות האמריקאית, יש כל מיני מכשירים כאלה ואחרים, אנחנו יודעים בוודאות. השאלה האם זה לא נקרא ריגול".

לדבריו, אם מדינת ישראל היתה תופסת אזרח ישראלי, עושה מה שעושים אנשי ה־סי.איי.איי בארץ, הוא היה מואשם בריגול, גם אם הוא לא גנב מסמכים, אלא רק עמד וצילם מתקנים או האזין לשידורים מסווגים. "זה ריגול כפשוטו".

אלדד מנסה באמצעות הסיפור הזה לפרק את הטענות שמשמיעים האמריקאים נגד פולארד. כפי שהם מרגלים בארץ, כך הוא פעל בארה"ב. "אין סיבה שהוא ימשיך להירקב בכלא לאחר 27 שנים".

הטענה המרכזית שלו מופנית כלפי מדינת ישראל, שלא הפעילה את כל הלחצים לפרק את ההתנגדות של ראשי המודיעין האמריקאי לשחרורו של פולארד. "פרס לא היה צריך לקבל את מדליית החירות מנשיא ארצות הברית, עד שפולארד ישוחרר", אומר ח"כ אלדד.

כך או אחרת, ח"כ אלדד מאשים את ארצות הברית בריגול בישראל. זה יכול היה אולי לעבור בשקט. אולם מדובר בתקופה רגישה ממילא ביחסים המודיעיניים בין ישראל לארצות הברית. הדבר מתבטא בכל מה שקשור לתקיפה באיראן. פאנטה הוא הבכיר האמריקאי הרביעי המגיע לכאן בשבועות האחרונים – כדי לדבר על עניין (אי) התקיפה. קדמו לו: מזכירת המדינה הילרי קלינטון, ביל ברנס, והיועץ לביטחון לאומי תום דנילון.

היחסים בין המדינות בנושא הזה מורכבים ביותר, והשאלה האם מי מהצדדים (ישראל וארה"ב) ידע קודם, כאשר הצד השני יחליט לתקוף. זו לבטח אחת הסוגיות שאנשי הסי.אי.א.אי. בארץ נשאלים על ידי מפעיליהם בארה"ב. האם אנשי הביון הישראלי שתלו במכשירים שלהם תשובות לשאלה הזו? מלחמת הצללים המודיעינית תימשך (וגם פולארד ימשיך בכלא).

חוזר הביתה

באיזה מקום ידורג הנגבי בבחירות הבאות ברשימת הליכוד?

ההכרזה של הנגבי על חזרתו לליכוד, מדאיגה שרים רבים, החוששים למעמדם לצידו של נתניהו. לרבים מהם אין ספק, כי נתניהו רואה בהנגבי יועץ פוליטי מנוסה, ולכן יעדיף אותו על פניהם. היחס שלהם כלפי המצטרף החדש־ישן הוא בבחינת "כבדהו וחשדהו".

מצד אחד הם מכבדים אותו עקב כוחו הרב במרכז הליכוד בעבר, והיכולת שלו להביא חברים רבים מקדימה לליכוד. מצד שני, הם מודעים לעובדה שההתמודדות שלו ברשימת הליכוד, תגזול מקום יקר מחברי הכנסת המתמודדים ברשימה הארצית.

השבוע פתח הנגבי במסע הסברה לשכנע פעילים מקדימה לעבור איתו יחד לליכוד. במכתב ששיגר להם, הזמינם לכינוס שקיים אתמול בכפר המכבייה. הנגבי ציין את הסיבות שהביאו אותו לפרוש מקדימה שבע שנים לאחר שהצטרף אליה. "הגעתי למסקנה שאין לי מקום בקדימה בהנהגת מופז".

הנגבי אומר כי פעולותיו של מופז, דרדרו את מעמד התנועה לשפל תקדים. "החלטתו לפרק את הממשלה הרחבה, סותרת את האינטרס של המדינה לשמור על אחדות העם ויציבות הממשל. לכן נעניתי להצעת ראש הממשלה לחזור לשורות הליכוד, התנועה בה גדלתי וייצגתי במשך 17 שנים רצופות".

הנגבי, כולו נופת צופים, יודע שמתפקדי הליכוד יקראו היטב את הדברים. הוא מקווה שישכחו לו את העזיבה הרועמת שלו לפני שבע שנים לטובת קדימה. היה זה שבועיים לאחר הקמת מפלגתו של שרון, בעוד הנגבי מכהן כיו"ר הזמני של הליכוד. מסיבת העיתונאים הדרמטית בה הודיע כי הוא עוזב לקדימה, נערכה בדיוק ביום שהוחלט להגיש נגדו כתב אישום. היה מי שנזכר בכותרת למחרת היום: צחי הנגבי רץ קדימה, המשטרה בעקבותיו.

השבוע סיפר הנגבי כי עזב את הליכוד רק בגלל שרצה להיות לצד שרון בקדימה, אולם עתה הנהגת המפלגה הזו, אינה מייצגת עוד את עמדותיו. כאשר יכנס חזרה לענינים בתוך הליכוד, יגלה כי מרכז המפלגה, בה היה כוחו רב, השתנה לחלוטין. המתפקדים ימניים הרבה יותר, וספק רב אם ה"פייגלינים" ודומיהם יסלחו לו על השתתפותו בממשלת ההתנתקות לצד שרון.

ההערכה בליכוד היא שהנגבי יוכל להיבחר לרשימה לכנסת, אבל לא במקום גבוה. להערכתם סיכוייו להשתלב בקדמת הרשימה ולהתמודד בעתיד על ההנהגה אפסיים. "עם עבר בקדימה והרשעה נושאת קלון, הוא לא יוכל להיות מנהיג המפלגה", אומרים בליכוד.

הנגבי מספר שהוא חוזר הביתה. והיה מי שהזכיר את האמרה עליה חוזר ח"כ ראובן ריבלין בהקשרים שונים. "הוא בא מבית טוב. הבעיה שכבר מזמן לא ביקר בבית"…

אדריכל החטיפה

מדוע המטען שחיסל את מורנייה הונח במשענת הראש של הרכב?

הסרטון שפרסם בסוף השבוע החיזבאללה על פעולת חטיפת שני החיילים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב הי"ד, פעולה שהביאה למלחמת לבנון השנייה, עוררה שאלות רבות. מדוע בחר החיזבאללה לפרסם את הסרטון דוקא עכשיו? מדוע הוקפאה התמונה בשנייה האחרונה, כאשר המחבלים הגיעו לקדמת רכב ההאמר הצבאי, בטרם שלפו משם את החיילים. וכמובן: מה היה מצב החיילים בעת החטיפה עצמה.

הרגע הזה בו פותח מפקד החוליה את דלת הנהג של רכב האמר הוא האכזרי מכולם מבחינת משפחות החיילים. עד היום לא יודעות המשפחות מה היה מצב החיילים בעת החטיפה. עם זאת ההערכה בצה"ל היא, כי על פי כמות חומר הנפץ שנורה לעבר הרכב, קשה להאמין שהחיילים היו בחיים בעת שנחטפו. ככל הנראה – שניהם נהרגו כבר קודם.

הסרטון שאורכו כשתי דקות ועשרים שניות, חושף כיצד הצליחו המחבלים לחדור בקלות דרך הגבול, כיצד הטמינו מארב מתחת לאף של הצבא, וכיצד לא התקרבו חיילי צה"ל למקום החטיפה גם לאחר סיומה.

מי שעמד מאחורי המבצע הזה, היה רמטכ"ל החיזבאללה עימאד מורנייה, שנכח בזמן החטיפה בכפר סמוך. את החטיפה תכנן חודשים ארוכים, וגם את בחירת המקום – עיקול המוות, שם אין קליטה והמקום לא נצפה על ידי התצפיות. מורנייה גם בחר את העיתוי – יום קיץ לוהט, הסיט את האש בהפגזה לגזרה אחרת כדי להסיח את הדעת של צה"ל, וכן ביצע את האירוע ביום האחרון של אותו גדוד מילואים, כאשר הראש של החיילים כבר בבית.
בתוכנית של התקשורת הלבנונית בה הוצג הסרטון, נאמר כי בישראל נוטים לזלזל בדרך כלל ביריבים הערביים, אולם למורנייה רחשו כבוד רב עקב מוחו המתוחכם. זו גם הסיבה שמטען הנפץ שחיסל אותו, הוטמן ברכבו בדמשק דווקא במשענת הראש…

בקצרצרה

הסיפורים הקטנים של השבוע

• הכל לגיטימי – המלחמה בין כלי התקשורת הכלליים מרקיעה שחקים, והכל סביב תמיכה או אי תמיכה בראש הממשלה נתניהו. בעוד עיתון אחר מזוהה כמעט לחלוטין עם ראש הממשלה ומגבה אותו בצעדים הכללים ובגזירות כיון ש"אין מנוס", ו"המהלך מגן על הכלכלה" ועוד, הרי שכלי תקשורת אחרים תוקפים את נתניהו ההולך "עם הראש בקיר", "מזגזג" ו"פוגע באזרחים משלמי המיסים". הביקורת כמו גם התמיכה לגיטימיות לחלוטין, כל עוד הן מתיחסות ישירות לנתניהו. אבל כאשר התקשורת מנמיכה קומה ויורדת על בני משפחתו, זה הופך לבלתי נסבל ולא ראוי. בתחילת השבוע צולם בנו של נתניהו, כשהוא חוגג יום הולדת לעצמו. בכתבה נאמר כי "הגזרות לא הפריעו ליאיר נתניהו, לחגוג יום הולדת עם סיגריה בפה וכוסית ביד". הכל לגיטימי בעיני "הנפוץ במדינה" לפגוע בראש הממשלה, גם דרך בנו, המשתדל באופן אישי להתרחק מהמצלמות.

• ארוחה יקרה – כלל ידוע אצל הפוליטיקאים בישראל. אם רוצים לגייס תרומות נכבדות עבור מסע בחירות, יוצאים לחו"ל, בעיקר לארה"ב ומקיימים שם ערבי תרומות. והנה השבוע עשה המועמד הרפובליקני, מיט רומני, היסטוריה הפוכה. לראשונה מועמד אמריקאי מגייס כספים בישראל. רומני הגיע ארצה ובמהלך ארוחת בוקר שקיים עם תורמים בירושלים גייס מיליון דולר. התורמים היו אמנם יהודים־אמריקאים, אבל המהלך נעשה כאמור כאן בארץ. באירוע השתתפו כארבעים מוזמנים, כל אחד מהם תרם 20-25 אלף דולר. רומני לא נשאר חייב ואמר כי "התרבות היהודית היא שהפכה את היהודים למצליחים כלכלית יותר מאשר הפלשתינים". האמירה הזו הצליחה להרגיז את הפלשתינים שטענו כי מדובר בהצהרה גזענית.