חגור סינר לבנבן עמד יואלקה מאחורי ויטרינות ועוגות ויטרינות, משרת לקוחותיו בכוחותיו. האיר יואלקה פניו לאיש צעיר, אשר שאל מעמו לקנות עוגת יומולדת לבנו בן החמש. "יש לך את העוגה הכחולה הזאת, בצורת מכונית. ילדים אוהבים אותה מאוד", המליץ טוב בעדה. והאב המאושר הנהן לאות: רוצה אני. כלומר, יותר משהבן רוצה לקבל את העוגה, חפץ אביו לקנותה ולטעום הימנה.
המאפייה של יואלקה בבורו-פארק היא מן המשובחות בעולם. לא בכדי מכתתים אנשים-נשים-וטף סוליות נעליהם, ועושים דרכם בגיל וברון יחד אל השדרה השש-עשרה. ענני ריחות אופפים את המבנה הזעיר, עשוי לבנים אדמדמות, ואינם נוטשים את זגוגיותיו, משל קשרם מאן דהוא בקשר על גבי קשר, כעניבה על צווארונו של פרקליט. מבעד לשקיפות החלונות ניבטים מאפים שעין אדם לא שזפתם מאז נפקחה לראשונה. צורות וצבעים, טעמים וריחות, עטיפות ואריזות – כל אלה מוצאים מין את מינו וניעורים בערבוביה נעימה לעין ולחוטם. אַה, ואם תשלמו – גם לחיך וללשון.
היה זה יום חורפי ומושלג, עת התקבצו להם הררים של הלבן-הלבן הזה על גדות קונדיטורייתו של יואלקה. בערבו של יום הגיחה מכונית מקצה הרחוב. לא סתם מכונית, כי אם כזאת שניכר עליה שעלתה לבעליה הון והונים. כשיואלקה מקנח ידיו בסינרו, נעצרת המכונית וחונה מול דלתות חנותו. כשהוא עוטה כפפות על ידיו, יוצא מקרבה ברוב הדר ביזנס-מן תפוח, בידו אוחז הוא תיק עור הדור. ובשעה שיואלקה מבחין בנעליו המבריקות מבוססות בשלג ומתקרבות לעברו, הוא מנער בחיפזון בהול את אבקת הסוכר שריבבה את סינרו. אולי אם יהא טוב רואי, יהא איש העסקים טוב עין, ויתברך כיסו בעבורו.
"כן, אדוני", מפיק יואלקה קול של איש חשוב, "מה בשבילך?"
"הו, אמרו לי שכאן מוכרים את הדונאטס הכי טובים בעולם. אז באתי לבדוק אם זו אמת". שערותיו הקופצניות של האיש נעות וזעות לקצב דיבורו, ויואלקה כובש צחוקו מפניו. אוי לו ואוי לקופתו באם יצחקק בשעה קריטית זו.
"ודאי. הגעת למקום הנכון. איזה סוג דונאט תרצה?" שואל יואלקה, ובידו מחווה לעבר הדונאטס הצבעוניים. חלקם משוּקלדים ועטויי סוכריות, חלקם ורדרדים, חלק נוסף כתמתמים, מחוררים ונטולי חור, ועוד שלל גוונים וצורות.
פניו של האיש מחמיצות. "לא-לא-לא… אני לא רוצה דונאטס מהסוג הזה. כאלו אני יכול לקנות בהרבה מקומות. אני רוצה דונאטס של חנוכה".
"סופגניות?"
"הו, כן! סופגניות!" נלהב האיש ונספקות ידיו. "סופגניות אני רוצה, מהסוג האורגינאלי. של חנוכה. תמיד בדצמבר אני קונה סופגניות, יו נואו. השנה שמעתי מחבר שכאן מכינים אותן הכי טוב שיש".
אכן, אמת הדבר. בכל שנה ושתא, עת מתקרבים ימי החנוכה, מתמלאות מחבתותיו של יואלקה בבצקיות עגלגלות. כאשר תחתיתן משחימה, יד מיומנת מקפיצתן והופכתן על פניהן. לאחר שעולות הן מרחצת השמן ומטבילת האש, נבזקת עליהן אבקתו של סוכר, ואל קרביהן מוזרקת ריבה אדמונית. ויהי טעמן ערב, תפיחתן מדויקת, השחמתן כדבעי, וריבתן במידה נכונה. לא כאותן הסופגניות אשר הריבה שבהן עולה על גדות בצקן ומכתימה אפם של אוכליהן, או למצער מנטפת על בגדיהם.
"תראה מה זה יהודים", יאמר יואלקה לשמעלקא ידידו לאחר מעשה. "בקושי מכיר את היהדות, הולך עם כיפת גרוש על רעמה אדירה, טבוע ומשוקע עד צוואר בעולם הביזנס – אבל על סופגניות לחנוכה, אורגינאליות, הוא לא יוותר. כוחו של מנהג".
האיש, שמציג את עצמו כמיסטר אדם, נראה כאחד המקפיד מאוד על מנהגים. הוא מבקש מיואלקה שיואילקה בטובו הגדול להגדיש קופסת קרטון מסוגננת בסופגניות לרוב. "ועם הרבה סוכר", הוא מבקש. "שיהיו לבנות לגמרי. כן, ככה", הוא מרוצה. "כמה זה יוצא הכל ביחד?" הוא מברר. ועוד לפני שנשמעת תשובה, שולף מיסטר אדם שטר של חמישים דולר ומגישו ליואלקה המרוצה. "שמור את העודף לעצמך", פולט המיסטר ונפנה למכוניתו.
מאחור, על יד הדלפק, נותר יואלקה וידו הקופאית קופאת על מקומה.
חלפה לה שנה. חודש כסלו שוב הופיע בחגיגיות חיננית, נושא עמו ניחוחות של שמנים ופתילות, ושוב נמלאות מחבתותי יואלקה בבצקיות מעוגלות וכולי. בשעה שמופיע על סף חנותו אב נרגש, חולף הבזק זריז בזיכרונו. מהיר הוא ההבזק, ומאיר פינה שכוחה. יואלקה מנסה להיזכר האם בשנה שעברה נהיה בנו של האברך בן חמש או בן שש, אבל יחד עם הניסיון הלז, הוא רואה לנגד עיניו את האיש והרעמה, רוכש הסופגניות הנדיב: מיסטר אדם.
'מעניין אם הוא יופיע גם השנה', מהרהר יואלקה, תוך שידו שולפת בעדינות עוגת שכבות בכל צבעי הקשת. "בן כמה הוא נהיה, הילד?" הוא לא מתאפק. "בן שש, בלי עין הרע", נרגש האב להשיב. "יפה, יפה. שיהיה במזל טוב והרבה נחת!" מאחל יואלקה בחביבותו הידועה מזה עידן, מוסיף איחול ואיחוליים שתהא החגיגה נחמדת, וייכנס הינוקא לתורה, לחופה ולכל היתר. "ואל תשכח להזמין אותי לבר-מצווה!" הוא מעניק קריאת פרידה מחויכת, עת צועד האב אל הכפור ואל הגליד שבחוץ.
אך יצוא יצא האב הרחמן, ונהמה מוכרת התגלגלה מפינת הרחוב. רכב שרד שעט אל עבר הקונדיטוריה, וחריקת בלמיו סימנה את עצירתו החפוזה. מיסטר אדם הנכבד הופיע שוב. וכגלגל חוזר אירעו כל ההתרחשויות מן השנה שעברה המתוארות לעיל, ועל כן לא נביא אותן שוב, משום טרחא דציבורא. עיינו שם ותמצאו נוחם.
שמח יואלקה שמחה גדולה, על שזימן לו הבורא ברחמיו לקוח שכזה, וקיווה בסתר הלב כי הקניות הללו יתפחו כסופגניות וימלאו את כיסו כריבה שבתוכן. אולם ציפייתו נכזבה ותוחלתו שבה ריקם. מיסטר אדם היה מופיע אך ורק בסביבות חג החנוכה. "תמיד אני בא בדצמבר", כפי שהכריז והעיד על עצמו. "רק בשביל הסופגניות אני מגיע. לא מוותר עליהן". ויואלקה נותר בהתפעלותו מן הניצוץ היהודי שאינו כבה אף בכפור החוֹלי החו"לי.
וכאן מגיע סודו הכמוס של יואלקה: זה רבות בשנים, שמתרוצצת קושיא רבתי בין ירכתי מוחו. הרי חג החנוכה, טוען יואלקה, נעים ונחמד הוא. ישוב הוא בצל משפחתו, אל מול פני המנורה ונרותיה המאירים, סביבו סובבים סביבונים סוב-סוב-סוב, וילדים וילדות משחקים בהם. הריח הנישא ועולה מעם המטבח מרחיב נקבי החוטם, וגורם לבעליהם לנקוט נשימה עמוקה באפו, ולהפליטה בתוספת "אההה…" ארוך ומשיב נפש. בקיצור, חג שמח. ויואלקה תוהה: וכי מצווה היא זו, או שמא הנאה גרידא? האם קיום המנהגים שהנאה בהם יימנה בין מצוותיו, או שמא לאו?
ויהי בשנה ההיא.
חג החנוכה הדיף ניחוחותיו ומעט מן האור שהביא עמו בהגעתו, דחה הרבה מחשכות לבם של יהודים. הללו נראו נחפזים ובידיהם אחוזים נרות דקיקים, או לחלופין, שמשים רבניים עבי שדרה. ילדים נפנפו בעבודותיהם החגיגיות, אשר עליהן עמלו עידנים הרבה, עד אשר הוציאו מתחת ידם מלאכה מוגמרת: כד קטן עשוי עץ, וסביבון מיוחד השר ומזמר את שירי החנוכה. הגדולים פחות והקטנים יותר, נשאו בכנפי תיקיהם ותיקיותיהם ציורים ואיורים טבולים בגואש ובשאר ירקות, והדרדקים כלל לא תמהו מדוע זה מטבילים פעמים הרבה. הם רק עלזו וקִפצצו, מתחננים לעין הורה שתשלוף דפי צביעתם ותשזפם.
יואלקה דנננו, אף הוא נמנה עם מקבלי הפיקדונות, קרי: ילדים. ועל כן, משעה שבא אצלו בנו היניק והחכים – בן של אבא, רק מה? – והגיש לו את תוצאותיה של ישיבה ממושכת נוכח הדף, זכור נזכר יואלקה בסופגניות של מיסטר אדם. 'מה אירע עמו שעדיין לא בא? הרי כבר כלו כל הקיצין, חג החנוכה כבר בא אלינו ואנו באנו אליו, ומיסטר אדם – איה הוא?'
ואף על פי שהתמהמה, חיכה לו יואלקה. לא שנצרך לאי אלו דולריו הניתנים כדמי חנוכה; לא שאינו זקוק להם, לדולרים; לא מפני כך ממתין הוא בציפייה לראותו יוצא ממכוניתו; לא הרי כל אלו – כהרי החמימות הפושטת באיבריו ובגידיו, בעת שצופות עיניו ביהודי מרוחק המהדר לקיים מנהג ישראל תורה.
כך או כך, לוח השנה אינו מתחשב בלבטיו, וממשיך במרוצתו, בחילופי עונותיו ובדפדופי דפיו. חג החנוכה כאן, ירצה או לא, יתהה או לא, יתמה או לא. הנרות המוסיפים והולכים, מלמדים על קצו הקרב של החג. ויואלקה, כמו יואלקה, מוכר סופגניות. סופגן ועוד סופגן עוברים תחת שבט מחבתו, ומטבעות מקרקשות נבלעות תחת קופתו הרושמת.
ומיסטר אדם איננו.
וכבר אמרו חכמינו כי אל לו ליהודי להתייאש. בשעה שיואלקה מגיף דלתותי הקונדיטוריה, נזעק הטלפון ומשמיע צווחתו המסתלסלת. ויואלקה, כמו יואלקה, רוצה למכור. על כן חש הוא לעזרת הטלפון הזועק, ומרימו מעם כנו ביד רחימאית. הטלפון משתתק, ומן השפופרת בוקע קול מוכר: מיסטר אדם.
"הלו?"
"כן, כן, מדבר מיסטר אדם, מהסופגניות. אתה עדיין בחנות?"
"כן".
"יש לך עדיין סופגניות?"
"כן".
"תוכל לעשות לי טובה?"
"כן".
"אני לא יכול לבוא אליך למאפייה, אני נמצא פה באירוע חשוב ולא הספקתי לבוא ולקנות. תוכל לשלוח לי סופגניות אלי הביתה? אני צריך שמונים סופגניות בערך. אל תדאג, אני אוסיף טיפ על השירות".
יואלקה משתהה. מצד אחד, שמונים סופגניות יניבו לו רווח מרשים, ואין הוא חפץ לאבד בידיים הזדמנות שכזו. ומן העבר השני, יודע יואלקה שאין ולו שליח אחד שיעשה עבורו את השליחות כעת. ועל כן מתלבט יואלקה. סופה של התלבטות, שנמנה הוא וגומר בינו לבינו להיות שליח העושה שליחותו, הוא ולא שליח. 'אקפוץ עם הרכב אחרי ההדלקה', מייעץ לעצמו.
"עוד שעה וחצי זה טוב?" הוא מברר.
"עוד שעה וחצי זה מעולה!" נלהב איש יהודי אשר בשומן סופגניות חשקו. "נהיה בדיוק באמצע המסיבה, ואז יגיעו הסופגניות. פשוט מושלם!"
"הסופגניות יהיו אצלך, בעזרת ה', בעוד שעה וחצי", מסכם יואלקה ונוטל מעם האדם אדם את כתובתו המדויקת. 'רק שאמצא את הפתח לארמון…' מקווה יואלקה.
שב יואלקה לביתו, מדליק הנר השמיני וכל היתר, מזמר את זמירות החג ומשתדל להתעלם מזיופי ילדיו. הללו ראוהו והנה הוא דרוך קמעא. ולא שדריכותו המתמדת, הנובעת מלחצי עסקיו, אינה מטרידתם. אלא שדריכות זו בה הם חוזים עתה, כפולה היא ואף מכופלת. אינה קפולה ואינה מקופלת. פרוסה כפרוסה של עוגת שכבות. גלויה כגלויה ססגונית. יודעים הם כי כך היא דרכו של יואלקה אביהם, אשר דריכות מדריכה מדריכה את צעדיו. ומה יום מיומיים?
על הנעשה אין להשיב. עם המסתם המוחלטת של נרוני זאטוטיו, מביט יואלקה על שעונו ומגיע למסקנה כי חצי שעה חלפה לה זה מכבר. ומשכך, מְשַׁכֵּךְ הוא את דריכותו דלעיל ומנקזה כלפי עולם המעשה. די לדריכות, עת למעשים. מדלג אל החניה, מכשכש בצרורו ומקליק על שלט הרכב. נכנס אל קרביו, מפעיל חימום ומפליג לדרכו. תחילה אל הקונדיטוריה, לאסוף אל רכבו שלל סופגניות חמימות. ומשם – היישר אל היעד.
לאחר ניווט מהיר בין שדרות ברוקלין ויציאה חלקה אל המרכז הניו-יורקי, מוצא יואלקה את אשר חיפש. 'אפשר בהחלט לקרוא לזה ארמון', הוא מהרהר תוך כדי הבטה חולמנית משהו על האחוזה הנרחבת. 'הארמון הזה קצת חריג בנוף, אבל גם בעליו אינו שגרתי כלל ועיקר'.
שומר הסף מאפשר לו להיכנס, לאחר שיואלקה מוסר לו את שמו ואת מטרת בואו. 'התכונן להגעה אל היעד', עובר בו קול פנימי. 'שפר הופעתך', לוחש לו קול אחר. מלאכת מציאת הפעמון מתגלה כקשה, אולם לאחר מחשבה מעמיקה והקשה על כל פריט אפשרי, מגלה יואלקה כי ראש הארי המגולף שעל הדלת, יכול הוא להיעקר ממקומו ובמשיכתו מדנדן הפעמון. המולה עולה ובאה מן הבית, ויואלקה מייחל שמאן דהוא ישמע את צלצולו.
מאן דהוא שמע, ואת זה מגלה הדלת הנפתחת. ילד קטן-קטן ומנומש-מנומש פותח את הדלת לרווחה. "סבא אמר שאתה יכול להכניס את הדונאטס", הוא ממלמל בביישנות. 'התפוח נפל הרחק מן העץ', מגחך יואלקה באלם קול. הוא מניף את ארגזי הסופגניות מדיפות הניחוח, ונכנס אל הארמון.
ה-צ-י-ל-ו-!
משהו גורם לו לברוח. כמעט השליך מידיו את הארגז ותכולתו השמנונית, נוטל הוא רגליו וחיש קל נמלט. את הדרך אל רכבו הוא עושה בריצה של ממש. השוער מביט בו בתימהון ופולט איזו אמירה מחוכמת. רק כשהוא מגיע לרכבו המוסק, מרוסק, מפשיר הקור שהקפיא אותו. הוא מתנשף מן הריצה ומנסה להירגע. הפתעות רבות מדי קפצו עליו ברגע קט.
נקישות על החלון. "למה הלכת כל כך מהר?" נשמע קולו של מיסטר אדם במעומעם מבעד לזגוגית. "עוד לא שילמתי לך". יואלקה מבקש לומר כי אין צורך, אך מיסטר אדם מסמן לו לפתוח את חלון הרכב. יואלקה מציית.
"למה ברחת? הכלב שלנו הפחיד אותך?"
"לא, לא… הכלב בסדר גמור".
"אז מה?"
הלב של יואלקה עדיין הולם בצלעותיו. "סתם, מיהרתי", הוא מתרץ. אבל המבט שעל פניו מגלה שאין זו האמת המוחלטת.
"בכל זאת?" מפציר מיסטר אדם. "לא תגלה לי? אנחנו הרי מיודדים".
"אה… ה…עץ, מיסטר אדם. העץ".
"מה הבעיה בעץ?"
"אין שום בעיה. אבל, אה… אבל אני כיהודי, כשאני רואה כזה עץ, זה קצת… איך לומר? מפריע לי".
"אתה רוצה לומר לי שאתה גר באמריקה ואף פעם לא ראית כזה עץ?"
"ראיתי", מתגמגם יואלקה. "כמובן שראיתי. אבל אצלך בבית… לא חשבתי שאצלך בבית אראה עץ של חג נוצרי".
"למה לא חשבת?" תמה מיסטר אדם והבעתו פגועה.
ביטחונו של יואלקה שב אליו, והוא נוקט בידו משימה של קירוב תועים. "כי יהודי שמקפיד על מנהגים יהודיים, שאפילו מהדר וקונה את הסופגניות הכי טובות בעולם – אצל יהודי כזה לא הייתי מאמין שאמצא עץ מקושט".
מיסטר אדם בוהה ביואלקה בארשת הלומה, אחר אומר בקול שקט: "אבל אני לא יהודי".
כאן אובדות מילותיו של יואלקה, וגם רגשותיו ומחשבותיו מתערבלים בתוכו. חש הוא כבצק של סופגנייה המושלך אל המחבת הרותחת וקלחת השמן מבעבעת סביבו.
מילה אחת עוד נותרה לו, זכר לחורבן: "והכיפה?"
"אה, זה כדי לכבד אתכם. ידעתי שבורו פארק זו שכונה אורתודוקסית אדוקה, ולכן קניתי כיפה שתהיה לי כשאני נכנס אליה".
"ואני חשבתי שאתה יהודי שמהדר במנהגים וקונה סופגניות", אומר יואלקה, ספק לעצמו ספק למיסטר אדם.
חיוך. "אני קונה סופגניות כי הן טעימות. ושלך טעימות במיוחד".
"תודה, תודה", יואלקה ממהר להיפרד מידידו שהתגלה כבן נכר, נוטל את כספו ומתרחק ממקום הטומאה. הוא חייב לשבת עם עצמו. חייב. הוא חונה את רכבו במרחק כמה רחובות. משהו כאן, בתוך כל הבלבול, מתחיל להסתדר לו. קשות מיושב ואיבעיות נפשטות.
'סופגנייה היא מאכל טעים – נכון; חנוכה הוא חג טוב – אמת. אפשר לאכול סופגנייה, אפשר אפילו ליהנות ממנה, אבל השאלה הגדולה היא: איזו כוונה אתה מכניס בנגיסתה. כי אחרת, גם גוי נהנה מסופגנייה'.
כשיואלקה מגיע לביתו, הוא ממהר לקחת סופגנייה. ותוך כדי הלעיסה הוא אינו מהרהר בטעם בצקה, לא בטעם ריבתה ולא בטעם אבקתה.
הוא מתרכז בטעם המנהג.
יפה מאוד
מסר חזק וכתיבה יפה
אהבתי
וואו איזה אומנות תביאו עוד מהסופר הזה
חמוד. ברמה גבוהה. טעם של עוד
כישרוני, אך מעט מרוח