פוליטיקה כלכלית: הזווית החשובה של הבחירות

מאת: יוני קדם, ביזנעס
שלושים ותשעה ימים נותרו עד לבחירות, הכותרות המרכזיות הן כמובן סביב הודעת היועמ"ש על הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה בכפוף לשימוע, כמו גם אמירות של בכירי 'כחולבן' בנושא ישיבה עם הערבים, אי ישיבה איתם, ומגוון השוואות או אי השוואות בין אנשי 'עוצמה יהודית' לחברי בל"ד.

גם נושא הביטחון עולה לא מעט לכותרות, אך הדיון הרציני נזנח, ובמקומו אנו רואים סרטוני בחירות של הליכוד כשהם מפחידים מעליית שלטון שמאל, כשברקע יש תמונה של בית עלמין צבאי מעוררת פרובוקציה. תמונות נוספות שהופיעו לקוחות ממספר זירות של פיגועים מחרידים שאירעו בשנים האחרונות, תחת שלטונו של נתניהו, אגב.

כאמור, הנושאים החשובים באמת, כלכלה, רווחה, חינוך ועוד אינם מקבלים במה ראויה, למרות שמרבית המפלגות מחזיקות בעמדה מסיימת בנושאים הכלכליים השונים. אבל כאשר יש את הכותרות שמביאות יותר רייטינג, כמובן שנושאי הכלכלה המשעממים נדחקים.

מצד שני, למפלגות השונות יש תכניות בנושאי הכלכלה, לפחות על הנייר. במקרה הספציפי של 'יש עתיד', הם דווקא הוציאו ספר שלם שבו הם מפרטים את תכניותיהם לשנים הקרובות, אך לאחר החיבור עם 'חוסן לישראל' שיצר את מפלגת 'כחול-לבן', נראה שספר התכניות של 'יש עתיד' יכול ללכת לסל המחזור. זאת לאחר שעמדותיו של אבי ניסנקורן שונות בתכלית מאלו שלפיד הציג במצע הבחירות שלו, כמו גם חברים נוספים ב'כחולבן' שעמדותיהם הכלכליות סותרות אלו את אלו.

נראה שעצם הכתיבה של מצעים השונים היא על מנת להראות לציבור שיש איזו תכנית מסודרת, אך בדרך כלל מי שהוגה את התכניות שמופיעות במהלך הקמפיין הם הקמפיינרים, וסביר להניח שבמציאות הפוליטית שתתפתח לאחר מכן, התכניות הללו כבר לא יהיו רלוונטיות.

על מנת להיחלץ מכך, במפלגות השונות הביאו כמה כוכבים כלכליים, או שיש באותן מפלגות כבר כמה שמוגדרים כאלה.

כמובן שבישראל כמו בישראל, ישנם לא מעט ששנויים במחלוקת, בפרט כאלו שכבר כיהנו בתפקידים שונים. נשתדל להקיף את המפלגות הרלוונטיות, ולכן, למרות שב'זהות' פרסמו ספר מצע מפורט יותר מזה של יש עתיד, וגם אתר אינטרנט מושקע שבו מפורטות כל תכניותיו של פיייגלין (כולל פינוי שטחי יו"ש מ-2.5 מיליון תושביהם הפלסטינים), עדיין רוב הסיכויים ש'זהות' לא תעבור את אחוז החסימה.

זו גם הסיבה שלא נביא כאן את 'יחד', וגם את 'גשר' של אורלי לוי, למרות שהיא עצמה אמנם היתה נחשבת תקופה מסויימת ככוכבת כלכלית-חברתית, אולם נראה שגם היא לא תצליח לעבור את משוכת אחוז החסימה בבחירות הנוכחיות.

הליכוד: הכוכב מסובך בתיקים
ברשימות עצמן יש לנו את הליכוד בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו, נתניהו עצמו מתהדר גם בהישגים הכלכליים הרבים שהביא לישראל, בין בתקופת היותו שר האוצר ובין בכהונותיו כראש ממשלה. אך ברור שהשאלה המרכזית סביב דמותו של נתניהו במערכת הבחירות הנוכחית תהיה סביב תיקי 1000, 2000, ו-4000, ולא תתמקד יותר מדי בשאלת הישגיו של נתניהו לכאן או לכאן.

בישראל קיימים כיום שני מחנות, האחד מעריך ומעריץ את נתניהו ואין לו בעיה שאותו אדם יקבל מתנות, סיגרים, חליפות ושמפניות כאוות נפשו כל עוד הוא ממשיך לייצג את ישראל נאמנה עם האנגלית המופלאה שלו באו"ם, בבית הלבן, ובפגישות אצל פוטין. המחנה השני די לא סובל את מה שביבי עושה כאן, (או מה הוא בכלל עושה כאן לכל הרוחות) ובוודאי שלא מזדהה עם חלק גדול מהעמדות שהוא מייצג בחו"ל. אז שהחלק הזה של הקהל יעלים עין מסיגרים, שמפניות וסיקור אוהד? ממש לא.

וכאמור, כל השאלות על החיים עצמם, האם המחירים עלו בקדנציה האחרונה או ירדו, האם ניתן להסתכל אחורה לחודש מרץ 2015 – לאחר הבחירות הקודמות – ולהגיד שהתקדמנו או הלכנו אחורה, כל זה לא רלוונטי. יש את המחנה שבעד ויש את המחנה שנגד.

בהמשך רשימת הליכוד ממוקם ניר ברקת במקום התשיעי. ברקת עצמו אינו כלכלן אך הוא הפוליטיקאי העשיר בישראל עם הון מוערך של 500 מיליון ש"ח, וההגעה של אדם כזה לפוליטיקה באה לסמן לציבור אמירה של "אני הצלחתי בצורה פרטית, תנו לי לנסות להוכיח לכם שאני יכול גם להצליח עם הכספים הציבוריים". זה הצליח למייקל בלומברג בניו יורק והצליח גם לברקת עצמו בירושלים, נראה עד כמה זה יצליח בכנסת ה-21.

מלבד ברקת יש את הפילוסוף יובל שטייניץ שנמצא במקום ה-16 ברשימת הליכוד. שטייניץ היה אמנם שר האוצר אך קשה להגדיר את הקדנציה שלו כשר האוצר בתור הצלחה מזהירה. מלבדם אין שמות של כוכבים כלכליים גדולים יותר מדי, והבסיס של כל הכוח הוא כמובן ראש הממשלה שאחוזי התמיכה בו רק עולים כאשר יענו אותו.

כחול-לבן: האיש שמרחיק קהלים
ברשימת 'כחול לבן', אחרי לפיד, גנץ יעלון ואשכנזי, ממוקם יו"ר ההסתדרות שיצא לחופשה ללא תשלום (למקרה שלא ייבחר) אבי ניסנקורן שאמור היה להיות הכוכב הכלכלי של המפלגה.

אלא שהצירוף של ניסנקורן מתברר כהחלטה לא נכונה ולא נבונה במיוחד של ראשי המפלגה, לאחר שסקרי עומק שנערכו ב'כחול לבן' הוכיחו שניסנקורן לא ממש מושך קולות צעירים וכי ייתכן שהוא דווקא מרתיע. כלומר, מרחיק יותר קולות של בוחרים מאשר מביא.

ניסנקורן נתפס כאיש של הוועדים המאורגנים, כאיש שלא חושש להשבית את המשק על מנת לקבל תוספת שכר שכבר מופקע לכמה עשרות עובדים שעומדים בראשי וועדים, ונראה כי הציבור עצמו פחות מתלהב.

עוד בהמשך הרשימה, ממוקמת מירב כהן, מי שעמדה בחזית המאבק נגד הנוכלים והחברות שמרמים קשישים. אך כהן לא מביאה איתה ניסיון רלוונטי או מקצועי ברמה הכלכלית, אם כי מבחינה חברתית היא נתפסת ככזו שיכולה להביא שינוי מסוים בתחום החברתי כלכלי.

העבודה: שמולי מול שפיר
במפלגת העבודה בראשות אבי גבאי, אושיה כלכלית דווקא בזכות ההון האישי שלו ופחות מהפן החברתי-כלכלי. גבאי הוא בסך הכל מנכ"ל שהצליח מאוד בשוק הפרטי והגיע בסופו של דבר לראשות מפלגת העבודה. במפלגה עצמה הוא קצת פחות הצליח, ולמעשה יחסית לשמות האחרים של מפלגת העבודה הוא אכן פחות נחשב כסמל חברתי כלכלי.

במקום השלישי במפלגה ממוקם חבר הכנסת איציק שמולי שנתפס כשר האוצר האלטרנטיבי של מפלגת העבודה, ומבחינה חברתית כלכלית ממוקם במקום גבוה ביותר,

גם סתיו שפיר נתפסת כקול כלכלי חברתי, אם כי ברשת יש קהל רב שטוען כי היא בסך הכל עושה רעש בחלק מהמקרים וגונבת קרדיטים בחלק אחר מהם. אין צורך להרחיב על פעולותיה של שלי יחימוביץ' בתחום הכלכלי חברתי, שם היא עושה עבודה רבה בשיתוף פעולה עם חברי הכנסת מכל סיעות הבית, כמו גם חבר הכנסת עמיר פרץ.

אך העובדה שבסופו של דבר המפלגה אמורה לקבל לפי הסקרים כ-7 מנדטים לכל היותר, אכן מראה לנו עד כמה המשחק הוא משחק של אישים, של פרזנטורים, ולא של עמדות, דעות ובעיקר מעשים.

הימין החדש: בנט, רייכנר וברקת
בימין החדש בראשות בנט ושקד, נתפס דווקא איל ההון הייטקיסטי נפתלי בנט לאושית כלכלה לצד אלונה ברקת (הגיסה של ניר ברקת). שניהם עשו את הונם לפני שבאו למערכת הפוליטית. אלונה ברקת נחשבת, למרות הונה האישי, כסמל חברתי כלכלי, אחרי שפעלה בתחום הספורט בפריפריה והוזילה מהונה על מנת לקדם אוכלוסיות מוחלשות (בבאר שבע בעיקר) במגוון תחומים.

במקום השביעי ברשימה ממוקם אלישיב רייכנר, שנחשב למעין שמאל-כלכלי, אם כי לא ידוע עד כמה מתכוונים בימין החדש ללכת על הטיקט החברתי. זאת למרות שהמפלגה פרסמה 'מצע בחירות', אך המצע עצמו חסר ומלא חורים, כך שאין סיבה להניח שהתכניות הכלכליות המתוארות שם אכן ימומשו.

ישראל ביתנו: ארוכה הדרך הביתה
בישראל ביתנו מלבד העיתונאי יבגני סוכה שהוא עיתונאי מוכר בקהילה הרוסית, אין עוד שם מוכר. במפלגה פרסמו תכנית של דירות לזוגות צעירים, אך היא לא ריאלית לחלוטין.

לא ברור איך ב'ישראל ביתנו' מתכוונים לעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות ויהיה מעניין לראות מה תהיה הקריירה הבאה של שר הביטחון לשעבר – כי לפי המסתמן כרגע, ישנם סיכויים רבים שהוא לא יראה את הכנסת מבפנים בבחירות הקרובות.

הימין המאוחד: דרוש איש כלכלה
באיחוד מפלגות הימין אין שמות כלכליים יותר מדי גדולים, גם שם השיח הוא בעיקר סביב איתמר בן גביר ומיכאל בן ארי.

מן הסתם, שרוב המאבקים הכלכליים של איחוד מפלגות הימין יסובו סביב תקציביים ייעודיים, ולא סביב תכנית כלכלית מורחבת או משהו שפועל לפי תפיסת עולם כלכלית מסוימת. אך כמובן, נשמח להתבדות.

'כולנו': מצפים לנס
במפלגת 'כולנו' של משה כחלון, האיש והחברתיות הבלתי מתפשרת שמשום מה לא הוכיח את עצמו במיוחד בקדנציה החולפת – לא מעט משום שנכנס לבור שורץ נחשים ועקרבים שאיש טרם נחלץ ממנו בשלום – קודם השר אלי כהן למקום השני ברשימה לכנסת.

כהן נחשב לדמות כלכלית בפרט לאחר הקדנציה שלו כשר הכלכלה, שם הביא תוצאות די טובות.

גם יפעת שאשא ביטון ורועי פולקמן נחשבים לחברי כנסת פעילים בתחום החברתי כלכלי, כמו גם חברת הכנסת מירב בן ארי. אך כחלון כמו מפלגות אחרות, מתנדנד סביב אחוז החסימה ויהיה מעניין לראות האם אכן יעבור את אחוז החסימה או לא.

ומה עם המפלגות החרדיות?
ביהדות התורה וש"ס אכן מתהדרים בחברי כנסת שנחשבים חברתיים, בעיקר בגלל הציבור החרדי שחלק לא מבוטל ממנו נמצא במצב סוציו אקונומי לא גבוה מדי, אך נראה שגם יהדות התורה וגם ש"ס מתכוונות בבחירות האלו ללכת על קמפיינים שיגרמו לכל הציבור מבית לבוא ולהצביע, ופחות מתמקדים בקהלים אחרים.

זאת, למרות שיש גם מטה ערבי וגם מטה חילוני הן ביהדות התורה והן בש"ס,

השמאל: איפה חנין וכבל
במפלגת מרצ, גם יש כמה שמות שנחשבים חברתים כלכליים, אולם נראה שאת רוב הקולות היא תקבל מכאלה שרוצים להצביע למפלגת שמאל, ולאו בהכרח לפי הדגל הכלכלי חברתי שהיא מניפה.

במפלגת חדש תע"ל, יכול להיות שיש מצע כלכלי ויכול להיות שלא, מה שבטוח הוא שאנחנו נשמע הרבה את השם עופר כסיף שמסתמן ככוכב האופל של המפלגה. כסיף עומד להיות חבר כנסת מטעם חדש, ונחשב יותר קיצוני מחנין זועבי, כן, יש דבר כזה.

והאמת, בהחלט יהיה קשה לראות את המפלגות משמאל מסתדרות בלי דב חנין – וזה המקום גם להזכיר את איתן כבל שנפלט מ'העבודה' – שהיוו יחד סמן חברתי אמיתי לכלכלה הישראלית, בעיקר בפעילותם בוועדת הכלכלה ושלוחותיה כמו ועדת המשנה לטייקונים ועוד.

תכניות לחוד, מעשים לחוד
כפי שרשמנו, מלבד הכוכבים של כל מפלגה, בחודשים האחרונים לא מעט מפלגות פרסמו תכנית כוללת בשורת נושאים. כאמור, מפלגת זהות של פייגלין הגדילה לעשות ויש לה תכנית מפורטת שכגודל הירידה שלה לפרטים היא מתבררת כלא ריאלית.

כאמור לפני הבוחרים עמד לרגע קט גם ספר המצע של מפלגת יש עתיד, שגם הוא ניסה להקיף את כל תחומי החיים ולשנות אותם, אלא שכל המצעים האלו מתבררים כלא רלוונטיים, מכיוון שבשעת מעשה כל המשחק הפוליטי מתנהל לפי המציאות הרלוונטית. כפי שהליכוד הגיע להסכמות עם הרשימה המשותפת לגבי נושאים כספיים; כשם שחוקים מסוימים דוגמת חוק העישון נוסדו ביוזמה משותפת של חברי כנסת מהליכוד ומהעבודה, או שחברי כנסת מ'העבודה' תומכים בהצעות חוק לטובת מוסדות תורה – כך, שעם כל הכבוד למצע ולדרך, השורה התחתונה היא המציאות הפוליטית כאן ועכשיו, שמתנהלת לפי שמור לי ואשמור לך.

אם יש מצע, הוא ממש לא צריך להיות מפורט אלא להתמקד במספר יעדים שאותם באמת יקיימו, ולא לקבוע מראש מאות תכניות שרוב הסיכויים שאף אחת מהן לא תמומש. וגם, בדרך כלל מי שרושם את המצעים המפורטים אלו הקמפיינרים והפרסומאים, שרוצים להראות לציבור ש"הנה יש לנו תכנית", אך חברי הכנסת שבפועל הם מקבלי ההחלטות, לא בטוח שיודעים, ובוודאי לא פועלים לפי הספר אלא לפי המציאות הפוליטית.

וכאמור, מלבד פרסום המצעים השונים, המפלגות מתהדרות גם בכוכבים שאמורים להיות העוגן הכלכלי שלהן. בעבר היה זה הפרופ' מנואל טרכטנברג ששוריין ע"י מפלגת העבודה שרצה ברשימת המחנה הציוני לכנסת, אך גם ממנו – מלבד אירוע פרובוקטיבי בשער פלומבו, לא נותר כל חותם. ככה זה כשיוזם מחאת הקוטג', איציק אלרוב – במקום לקבל שריון ב'העבודה', מתפרנס מייעוץ לאבי גבאי…
מקור: http://bizzness.net/