רבינו יוסף דב נולד בשנת תק"פ בעיירה ניסוויז' פלך מינסק, לאביו הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, בן הגאון רבי יוסף סולובייציק זצ"ל אב"ד ויליאמפול, חתן הגה"ק רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל, ולאמו מרת רבקה ע"ה, בת הגאון ר' משה הכהן שפירא זצ"ל מניסוויז'.
ימי נעוריו
עוד משחר טל ילדותו ניכר עליו כי לגדולות נוצר. כאשר למד בחדר חומש וגמרא מפיהם של מלמדי דרדקים התבלט בשכלו החריף. ולעתים קרובות הביך את רבותיו בקושיות ובתפיסתו הנפלאה, עד שנלאו למצוא תירוצים להשיב עליהן. ועד שלא נמצא בשבילו מלמד מתאים בעיירה, ואז עבר ללמוד בבית המדרש יחד עם אביו וזקנו.
עודנו בטל ילדותו דאג רבינו לילדי העניים, וכאשר ראה שילדי העשירים מציקים להם, עמד איתן נגדם. גם פרס מלחמו לילדי העניים, וכדי לא לביישם, היה מעמיד פנים כאילו הם עושים לו טובה מזה, מפני שאם ישוב הביתה וחלק מארוחותיו בידו, תצטער אמו מכך, וגם תנזוף בו. פעם כאשר ראתה אמו שנתן את חלק הארי מארוחתו לילד עני, הביע בפניו את דאגתו שמא הרעב יציק לו בחדר. תפס רבינו בציציותיו ואמר: "אני נשבע בציצית שלי, שאם אני רואה ילד רעב אוכל את ארוחתי, אהיה שבע כאילו אכלתי בעצמי". זלגו עיני האם דמעות של גיל על טוב לבו של בנה הרך, ומאז נתנה לו בכל בבוקר לחדר מנה אחת אפים, אף שגם חלקם לא היה בין העשירים.
כיון שראה אבי רבינו בבנו המחונן מאלקים בכשרונות נדירים שמיועד לגדולות, הלך והביאו אל דודו הגאון רבי איצל'ה מוואלוז'ין זצ"ל, שיקבלנו לישיבה אשר עומד בראשה. במשך רגעים מעטים תהה הראש ישיבה על קנקנו של הינוקא בן הי"א, ראהו מלא רוח חכמה, ותיכף הסכים לקבל אותו תחת חסותו. רבינו עלה ונתעלה מאד בישיבה, ולימים לא מעטים נמנה בין המציונים שבישיבה.
יותר משהצטיין רבינו בגאונות, פעפעה בקרבו אהבת התורה, בהתמדתו לא ידע גבולות. פעם מצאוהו שנאנס לישב לילה שלם במקום חושך ואפילה, והיה יושב וגורס בעל פה את מסכתת אהלות עם ביאור הר"ש מלה במלה כקורא מתוך הספר.
כשמלאו לרבינו ט"ז שנים, אירע שפנו אל רבי איצל"ה מישיבת 'בלומקה' במינסק (נקרא על אשה צדקת בשם בלומא שיסדה והחזיקה הישיבה על חשבונה), לשלוח אחד מטובי התלמידים שישמש פרק זמן כמגיד שיעור לבני הישיבה, מאחר שהר"מ הראשי רבי גרשום תנחום האיזנהאך בעל 'אילנא דחיי' נאלץ מטעמי בריאות לעזוב את המקום למשך חדשיים ולנסוע למרחצאות מרפא. רבי איצל'ה נתן עיניו ברבינו להטיל עליו את התפקיד. אכן נסע רבינו למינסק והשמיע שיעורים כסדרן בחריפות ובהבנה כר"מ זקן ורגיל, והוא עדיין צעיר לימים, וטרם צמחה לו אפילו חתימת זקן. שמעו הטוב התפרסם בעיר, ומכל בתי מדרשות נהרו אליו לשמוע את שיעוריו הגאוניים. כאשר חזר הגאון ר' גרשון, הפציר בו שיוסיף ויכהן לצידו כר"מ משנה, להקל עול השיעורים מעליו. ורבינו נענה לו.
פרק האיש מקדש
כשגדל פרסומו, בחר בו אחד מעשירי קהילת בוברויסק להיות חתן לבתו, והבטיח להסמיכו אל שולחנו במשך שש שנים רצופות בכדי ללמוד במנוחה וללא טרדות. אולם ימי שלוותו לא ארכו, קנאת אחד מבני משפחת חמיו, שראה ברבינו מתחרה רציני, גרמה לו שיטיל דופי בחתן הצעיר, ויגרום לחותנו שיפקפק בעצם כוחו בתורה.
מעשה שטן הצליח, ובשנת תקצ"ח שחל בה יום א' דסוכות ביום השבת, שאלו חותנו היות שאין נוטלים ד' מינים איזה פיוט אומרים בחזרת הש"ץ (עי' מ"ב סי' תרמ"ד ס"ק ב), ורבינו שמאז ילדותו בישיבת וואלוז'ין לא היה רגיל בפיוטים, ומנהגי הפיוטים לא היו נהירין לו, השיב בתמימות: "לא אדע סדר הפיוטים, ויש לעיין במחזור". כיון שנוכח החותן לדעת, שרבינו אינו מתמצא ביותר בסדרי הפיוטים, ענין שאפילו קצת מפשוטי עם בקיאין בו, החליט שיש דברים בגו, ומן הסתם אף צורתא דשמעתתא אינו יודע, וא"כ כל השידוך מעיקרו הוא מקח טעות. עמד איפוא לדרוש ממנו בתוקף שיתן לבתו גט פטורין, וילך לנפשו. נדהם ומזועזע ראה רבינו והנה צרתו צרה, ניסה לדבר טובות על לב חמיו ולשכנעו שיחזור בו מדרישתו הקשה, ולא יגרום למזבח שיוריד דמעות עליהם (גיטין צ:). אך כל דיבוריו והפצרותיו לא הועילו. גם אשתו בעצת האב ביקשה להיפרד ממנו. חזר רבינו והתרה בהם, שאם יעמדו בדרישתם סופו שייכנע להם, אך הפירוד יהיה סופי, ולא תועיל עוד שום חרטה מצידם.
אפס גם האיום הזה לא הרתיעם, ונשארו בשלהם, והלכו לסדר גט בבית דינו של רב העיר הגאון רבי ברוך מרדכי איטינגא זצ"ל. גם הוא ניסה לאחות את הקרעים ולא עלתה בידו, וכשהזדקק לסידור הגט היו דמעות עיניו שוטפות כנחל. כשהשלימו כתיבתו ונתנוהו בידו לגרש, עיין רבינו בי"ב השורות, וטען לרבנים, שחושב שיש פסול בגט זה. תוך כדי דיבור התחיל להרצות בפניהם את נימוקיו וחששותיו, שיש דעות בפוסקים לכתוב את שמו 'יוסף דוב', ויש דעות לכתוב 'יוסף דובר', ובחריפותו הפליג בשקלא וטריא לעומק הענין, והערים לרוב קושיות ותירוצים מעשה גאון עוקר הרים וטוחנן זה בזה, עד שפרחה מלב חמיו הדיבה רעה כאילו אינו למדן, ועל אתר צנח ארצה מתעלף. כשהקיצו אותו ביקש הנגיד לחזור בו, אבל היה מאוחר מדי, רבינו עמד על כך שיכתבו סופרי ב"ד באותו מעמד גט חדש בהתאם להנחיותיו, ויתנהו ביד אשתו.
בעיר בראד
בלב שבור ונדכה יצא את בית חמיו, ומיהר לעזוב את העיר. מבובריוסק נסע רבינו לאוסיפובי. שבועות אחדים שהה בבית המדרש אשר בעיירה הקטנה. הוא יחד לו מקום בפינת בית המדרש קרוב לארון הספרים, אחר שקיבל רשות מהגבאים בתנאי שיעזור לשמש הזקן לטאטא את רצפת בית המדרש, ולשאוב מים מהבאר כדי למלא את הכיור. באותו תקופה קיום כפשוטו פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן (אבות פ"ו מ"ד), וקיים בנפשו לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי (תהלים קיט צב).
ככה בבדידות עברו עליו כחודש ימים. בכל כוחותיו הנפשיים התאמץ להרגיע את סערת רוחו, ולהשכיח את סבלו ויגונו ע"י לימוד התורה, אבל הדבר לא עלה בידו. רפתה ההתלהבות שאפפה אותו תמיד בשעה שעסק בהוויית אביי ורבא, והרגיש שנטלה ממנו שמחת החיים, ויחד איתה גם חדוות לימוד התורה. פעם בהיותו מדוכא ועצוב ביותר וראשו בל עמו ללימוד עיונו ניגש לארון הספרים לקחת בידו ספר בעל תוכן קליל, ונזדמן לידו 'ספר החיים', השם כשלעצמו עורר תשומת לבו, ומיד הסתכל בשער הספר לעמוד על תוכנו, וראה שחיברו הגה"ק רבי שלמה קלוגר אב"ד בראד. את שמו כבר שמע בישיבה מפי דודו הגאון ר' איצלה, שדיבר עליו בהערצה גדולה, והחלטה גמלה בלבו לעזוב את מדינת רוסיא, ולהיות גולה למקום תורה בעיר בראד במדינת גאליציא, להתאבק בעפר רגליו של גאון זה.
גם יצא אז גזירה מטעם מלכות הרשעה לאסור את הלבוש היהודי, ואת הזקן והפיאות, שנחשבו בעיניו לערקתא דמסאני (סנהדרין עד.) שמחוייבים למסור את הנפש על קיומם. הוא גמר בלבו להימלט מגבולות רוסיה ולהינצל ככה מן הגזירה.
אמנם לא היתה בידו פרוטה לפורטה, לכן יצא רבינו אל דרך המלך העמיד פנים כשוליא של סייסים, וניגש אל העגלון הראשון שנקלע למולו. אחרי ששאל למחוז חפצו ונתברר שהלה אכן נוסע לגאליציה ולבראד, הציע לו את שירותיו כמושך בסוסים תמורת הנסיעה עד בראד. העגלון התמים שהאמין כי לאברך הדובר יש בודאי נסיון בעגלונות, הסכים להצעתו, והפקיד בידיו את המושכות והשוט כדי שינהיג את העגלה. אולם במהלך הנסיעה בכלל לא היה שבע רצון 'ממומחיו' של ה'שוליא' עד כי הכלימו בגערה, ולבסוף גם קם להכותו. רבינו ספג את המהלומות שנתכבד בהן מתוך שתיקה ולא הגיב מאומה.
כשהגיעו לפונדק דרכים סמוך לבראד ועצרו לפוש זמן מועט, הבחין בהם אחד האורחים שלמד עד לפני זמן מיעוט בוואלז'ין, והכיר ב'שוליא' של העגלון, שאינו אלא אחד מעילויי הישיבה, ונכדו של רבי חיים הגדול המעמיד פנים כאדם פשוט. הוא מיהר לקראתם משתומם, וסח לבעל העגלה מיהו בן לוייתו. בו ברגע הזדעזע האיש והתייפח בבכי מר, ניגש אל העילוי וביקש את סליחתו, אבל רבינו חייך לעומתו והעיר בסלחנות: "מה שייך פה לסלוח. הרי לא היכיתם אותי בגלל שחידושי תורתי לא עלו יפה, כי אם על עסקי עגלה וסוסים, ואמנם בור אני לעומתכם בהלכות עגלה, ובצדק היכיתני".
בבואו לבראד הלך תיכף לקבל את פני הרב דמתא הגה"ק ר' שלמה קלוגר. בטביעת עינו המעמיקה הבחין הגאון בחזותו של רבינו המוכחת עליו שהוא גדול בתורה, וכשהחליף עמו דיבורים אחדים התפעל מחריפות שכלו. בשמעו את דבר יחוסו שהוא נכד לרבי חיים מוואלודין, כיבדו בכפליים, וביקש ממנו להתארח בצל קורתו כל הימים אשר ישהה בבראד. הגאון בישר לבני תורה המסתופפים בצלו כי בא חכם לעיר, והיו הללו באין ומשתעשעין עמו בדברי תורה מבוקר עד ערב. ורבי שלמה אינו זז מחבבו כל העת, ולא נתקררה דעתו עד שכיבדו לדרוש באחד השבתות בבית הכנסת הגדול שבעיר בנוכחות כל חכמי בראד.
אחרי תקופה הגיע אל רבינו מכתב מבית אביו, שאין לחשוש יותר מאנשי הרשות, כי נשתנו הנסיבות וגזירה עבידא דבטלא, ולכן מבקשים ממנו לשוב מהרה אליהם. הלך איפוא רבינו להיפרד ממארחו הגדול. בעת הפרידה אמר לו הגאון: "שנינו (ברכות לא.) אל יפרד אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה. ואם כל הימים שהשתעשענו יחדיו הייתי לרוב מקשה קושיה, ומר מתרץ אותה. והנה עכשיו יש בפי קושיא כזאת שלא יוכל לתרצה". שאלו רבינו: "קושיא זו מהו"? "קשה עלי פרידתכם". ענה לו רבינו: " לא זו קושיא של מר, גם אני בעצמי התקשיתי קושיא זו".
מצרה לרוחה
אחרי שובו לארץ במולדתו, בא רבינו בבריתה נישואין עם מרת צירל ע"ה, בת הרה"ח רבי יצחק עפרון זצ"ל מנכבדי העדה בוואלוז'ן, מחשובי חסידי לכוביטש וקוברין. רבינו היה סמך על שולחנו במשך י"ג שנה, ובביתו ישב ועסק בתורה ועבודה בשקידה.
בשנת תרל"ג נפטרה זוגתו. אח"כ נשא בזיווג שלישי אלמנה שהיתה מטופלת בשמונה יתומים רכים, ויהיו להם לאב. לתמיהת אחד ממקורביו: מה ראה לישא אשה מרובה ילדים. השיב: "כי מצוה רבה לקיים בזה מצות היתר עגונה". והלה שאלו: "מה ענינו של היתר עגונה לכאן"? ורבינו השיבו: "אילו לא נשאתי אותה אני, הרי שהיא היתה נותרת עגונה כל ימיה, מבלי שאי מי יואיל לשאתה, ולהעמיס עליו כלכלת הילדים הרבים על שכמו".
אחרי פטירתם של הגאונים רבי איצל'ה מוואלוזין בשנת תר"ט, וחתנו הגאון רבי אליעזר יצחק פריד בשנת תרי"ג, התאספו גדולי הגאונים דליטא בתחילת חורף תרי"ד לדון בנוגע לסדרי הישיבה. בהסכמת כולם הוזמן רבינו להגיד שיעורים בישיבה, והכתירו אותו כר"מ משנה לצידו של הנצי"ב. קרוב לעשר שנים לימדו השפיע בין כותלי הישיבה, והיה מעמיד תלמידים הרבה שגדלו במרוצת הזמן לגדולי ישראל.
רבנות סלאצק
בשנת תרכ"ה הגיע משלחת נכנבדה מק"ק סלאצק, הגישו לרבינו כתב רבנות כתוב וחתום מכל העדה, באמרם שהגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל מקובנא, יעץ להם לבחור בו. הסכים רבינו לקבל את המשרה הזאת. ואחרי שקיבל ברכותיהם של גדולי הדור עלה לישב על כסאו.
כאב רחום דאג רבינו לבני עדתו, ולצד מפעליו הכבירים לחיזוק ולביסוס מוסדי העיר לתורה ויהדות בכלל, נתונה היתה דאגתו בפרט למפעלי הצדקה העירוניים, לרווחתם של תושביה העניים שמצאו אצלו אוזן קשבת ויד תומכת לכל הצטרכויותיהם. פעילותו הרבה בחסדיו עם בני העיר, עוררה עליו לא אחת את חמתם של כמה מפרנסי העיר, שנוכחו לדעת כי רבה של העיר לא חת מפני איש ולא משגיח בכח שררתם שהחזיקו בה מימים ימימה, תוך הטלת מרותם על בני המעמד הנמוך.
רבינו לא הסתפק בכך שיש פוסקים שיכולים לסמוך עליהם, אלא התייגע ברר את ההלכה בכוחות עצמו, והיה אומר: שבעלמא דקשוט יראו בו את האחראי לפסק, ויתבעו הסבר ממנו, מדוע מאכל זה הטריף או הכשיר. ומעשה שנשאל בדינו של שור, והיה נוטה להטריפו. שאל איפוא את הקצב, כמה יפסיד בעקבות ההטרפה, ושילם לו מכיסו את הסכום שנקב – כ"ה רובלים, החלק הארי אישית ממשכורתו החדשית. כשיצא הלה, פנתה אליו הרבנית בטרוניא: "אם ככה אתה נוהג בכל שאלה שתטריף, מהיכן נתפרנס"? השיב לה: "אין שאלה זו ככל השאלות, לדידי השור כשר, אלא פסקתי טרף מפני שזוהי דעת הש"ך, ואני מיראי הוראה, וחושש להורות בניגוד לדעתו, וא"כ וכי מפני משום שאני מתיירא מפני הש"ך על הקצב לסבול".
בריסק
אחרי תקופה נאלץ רבינו לעזוב את סלאצק, וזאת בגלל רוב סירובו להתרפס בפני העשירים ולשאת פניהם. מסלאצק עבר לווארשא. בשנת תרל"ט באו משלחת פרנסי העיר בריסק אל רבנו וכתב רבנות בידם, כשהם מפצירים בו להיות להם לרב ולמנהיג. רבינו ניסה להשתמט באמתלאות שונות מן הבקשה. עד שהראש הקהל של בריסק אמר לו: "רבי, עשרים וחמשה אלף יהודי בריסק יושבים ומצפים לבואו". לשמע מילים אלו הזדעזע רבינו, אמר מיד לזוגתן: "מהרי נא והגישולי את המעיל העליון והמצנפת, עשרים וחמשה אלף יהודים ממתינים עלי, אין פנאי, אסור להניחם שיחכו לשוא". והוא עבר לבריסק.
לימים כאשר סיפר החפץ חיים את הדבר, נאנח וזלגו עיניו דמעות, והתבטא: "ומה אם ר' יושה בער נחפז כ"כ משום שעדה גדולה של יהודים המתינה עליו, ק"ו למשיח צדקנו שאלמלי ידע כי כלל ישראל מצפה לו, שהיה חוטף גם הוא את מקלו ותרמילו וממהר לבוא, אך דא עקא שאינם מחכים וממתינים עליו כראוי".
אחרית ימיו
שנת תרנ"א גזרה ממשלת רוסיא בהשפעת המשכילים להנהיג בישיבת וואלוז'ין לימודי חול, ואם לא יקבלו עליהם את הגזירה, תיסגר הישיבה. ראש הישיבה הנצי"ב קרא אליו מיד אסיפה של גדולי ישראל כדי להחליט בדבר עתידה של הישיבה. במהלך האסיפה הביעו חלק מהמשתתפים את הדעה, כי לא ניתן להתנגד לכוונות הזדון של השלטון לשלב לימודי חול שעות ספורות ביום, ובכך ליטול אחריות כבדה כל כך לגרום לסגירתה של אם הישיבות, לפיכך הציעו הללו בדלית ברירה להשמע להוראת המלכות, ולהציל בכך לכל הפחות את המיעוט שניתן. או אז קם רבינו ממקומו, ובקול רועד מהתרגשות וצער שלל מכל וכל את האפשרות הזו, וכך אמר: "אמנם מצווים ועומדים אנו ללמוד וללמד, ולהעמיד תלמידים גדולים בתורה, אולם במה דברים אמורים כאשר האפשרות נתונה בידינו למסור אותה כנתינתה ובטהרתה מדור דור. אכן כאשר עומדת על הפרק הברירה שלימוד התורה יעשה בדרך של עירוב קודש בחול וטמא בטהור, חלילה לנו מלהסכים לכך. וכי תאמרו תורה מה תהא עליה, אין האחריות עלינו, יבא המלמד תורה לעמו, ויעשה את שלו שלא תשתכח תורה מישראל".
אסון נעילת הישיבה דכדוך מאד את רוחו של רבינו. במוצאי ש"ק אור לד' אייר תרנ"ב השתעשע ארוכות עם בנו הגאון רבי חיים במשא ומתן של הלכה עד השעה אחת לאחר חצות הלילה. אח"כ עלה על יצועו. אולם לא חלף זמן רב, וכאב חד פילח את ליבו. הרופאים שהובהלו תיכף למיטתו ניסו ללא הצלחה להעלות ארוכה למכאוביו, ושעה קלה קודם עלות השחר נשבה ארון הקודש, והוא השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה. רבינו נטמן בבית החחים בעיר בריסק.
צאצאיו
רבינו השאיר אחריו את בנו וממלא מקומו הגה"ק ר' חיים מבריסק זצ"ל. וכן נולד לו בת מזוגתו הראשונה.זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן [מקורות: מרביצי תורה ומוסר, הרב מבריסק,]
נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א
