רבינו שמשון נולד בסביבות שנת ש"ס, לאביו הגאון רבי פסח מקוריץ זצ"ל, חתן הגה"ק רבי שמשון אב"ד קרעמניץ זצ"ל, אחי המהר"ל מפראג זצ"ל, בני הגה"ק רבי בצלאל מווארמייזא זצ"ל.
בבית גדול של תורה ויראה נתגדל רבינו, וכפי הנראה למד תורה מפי אביו שהיה תלמיד חכם, ורבינו מכנהו 'מורי ורבי'. לאחר שנים עמד האב בקשר מכתבי תורה עם בנו, וחלק מהם נשתמר בידינו (ראה ניצוצי שמשון פר' וישלח ד"ה ותצא דינה, תהלים מ). וכפי הנראה קיבל תורה גם מפי הגאון רבי נתן נטע כהנא אב"ד אוסטרא זצ"ל, כי במכתבו מתארו "אדונינו מורי ורבי".
קשר מיוחד היה לו עם הגה"ק בעל מגלה עמוקות זי"ע, ומביא הרבה מדבריו בכתביו (ראה ניצוצי שמשון פר' נח ד"ה שנים שנים, פ' פנחס ד"ה צרוף של כזבי, ועוד). במכתב לרבו רבי נטע אב"ד אוסטרא כתב רבינו (ניצוצי שמשון פר' ואתחנן ד"ה שמע ישראל): "הנה בשבועה חי עולמים ית' וית', כי בלילה הזה פרשת וארא שעבר, ראיתי להגאון הגדול מוהר"ר נטע מקראקא בעל ספר מגלה עמוקות בחלומי בחזיון לילה, ואמר לי, שפירוש החרוז הזה בארבעה אשר וכו', יש לו רזין עילאין".
תורת הנסתר
כבר בשנות נעוריו נכנס רבינו לפרדס חכמת הקבלה, וכמו שמעיד על עצמו (הקדמתו לדן ידין על ספר קרניים): "בהיות כי מנעורי למדתי ועמדתי והתבוננתי להבין ולהשכיל בחכמה הרמה חכמת הקבלה הקדושה והצלולה, ממקור המקובלים מלכם בראשם רבי שמעון בן יוחאי זיע"א". ככל חכמי פולין למד רבינו את תורתם של חסידי אשכנז. ספר הקנה והפליאה לרבי אביגדור קרא מפראג שגורים בפיו. גם בספריהם של מקובלי ספרד הקדמונים הגה בשקידה, ומילא כריסו בתורת הרמ"ק ותורת האר"י ז"ל, עד שנעשה לגדול מקובלי הדור.
דרכו של רבינו בביאוריו למאמרי פליאה היתה לגלות הפשט במאמר, אבל לא עומק הענין עפ"י סוד, וכמו שכותב (ראה נצוצי שמשון פר' תצוה ד"ה ואלו הבגדים): "לא אכחיד אמרי מלבאר המלות ועניינם בקיצור מופלג, ולא הסוד, כי קצרה היריעה מהכיל סודו". בהרבה מקומות בדן ידין ובמאמריו מתבטא רבינו בלשונות כגון אלו: "והבן זה היטב, כי אסור לכתבו בפירוש מפני סכנת נפשות. "ובאמת יש כאן סוד גדול עפ"י סתרי תורה, ואין כח לקולמוס לסובלו מרוב קדושתו, והיד אינו יכול לכותבו כי יש סכנה בדבר". "ודברים אלו יש בהם רזין עילאין אשר הקיצור בהם יפה מאד מאד, ואיני רשאי לכתוב ביאורו מפני הסכנה". "ויש בזה רזין עילאין, ואסור לגלות כלל ".
חיש מהר נתפרסם שמו של רבינו כמי שכל רז לא אניס ליה, ומכל קצווי תבל הריצו רבים מכתבים לרבינו, בבקשה שיבאר להם מאמרים תמוהים מאגדות חז"ל שמרומזים בהם סודות התורה כידוע, או שיבאר את דבריהם הקדושים של ספר הקנה והפליאה, רבינו בחיי, וצפוני, ציוני, עד לכתבי האר"י. במכתבו "להאשל הגדול רבי יוסף", מתנצל רבינו: "עד הנה לא יכולתי להשיב מפני טרדות הזמן, שיש לי כתבים מכמה צדדים".
במיוחד מפורסם המכתב שכתב בענין עשר מכות, שבסופו נאמר: "שכל המעיין בו פעם אחת בשנה, וביותר בערבי פסחים, מובטח לו שהוא ניצול מכל מכשול ומיתה משונה". ובאחד מכתבי היד נמסר שאת זאת הודיע בן רבינו. וכ"ק אדמו"ר מערלוי זצוק"ל סיפר: שהיה משמש אצל זקנו הגה"ק בעל התעוררות תשובה זצוק"ל, שהיה נוהג לומר כל ערב פסח אחר חצות המאמר הזה. אך בערב פסח שנת תש"ד, כשהרשעים הגרמנים ימ"ש כבשו את מדינת אונגארן, מחמת טרדת הזמן לא אסתייע מילתא לומר המאמר, ובעו"ה עלה על המוקד בכ"א סיון תש"ד הי"ד. והוסיף האדמו"ר מערלוי: בראש השנה תש"ה, נזכר שבערב פסח העבר לא אמר המאמר, ואז עלתה בידו לומר המאמר, ובחסדי ה' ניצל מידם.
אף בעניני סגולות וקבלה מעשית היה רבינו בקי. בסוף ספר זבח פסח להגאון רבי פסח מזאלקווא זצ"ל, בן אחות רבינו, מעתיק את המאמר של מ"ב מסעות שנסעו ישראל במדבר, שציוה רבינו לאמרו כששולט חולי העיפוש ר"ל. וז"ל: "אמר המלקט, זה לשון הרב המנוח הישיש מוהר"ר ירמיה אלעזר, שהיה אב"ד ור"מ דק"ק טישוויץ. ראיתי בתוך כתבי אמ"ו הרב מהרר"א געצליק, כי כתב יד המקובל איש האלקים קדוש יאמר לו מהר"ש אסטרפאלי הי"ד מאמר המסוגל לומר בזמן שיש צרה בעיר, ובפרט בזמן מגפה, כל יחיד יאמר בשחר ובלילה מלה במלה, ויש בזה רזין דרזין מי יכול להשיג עומקו ורומו, או מי יכול לדעת טעמו של דבד, שיהא מאמר זה מסוגל להציל מצרה או מעיפוש. אך אנו צריכים להטות לבנו אל הקדוש הטהור הנ"ל, כי רוח ה' דיבר בו. ואליהו ז"ל היה לומד עמו, כאשר הגידו לי כמה גאונים איתני ארץ ז"ל".
מגיד מישרים
רבינו שימש כמגיד מישרים בעיר אוסטרופוליא אשר במדינת אוקריינא, ונקרא בפי כל 'רבי שמשון מגיד'. מעת לעת היה נושא מדברותיו אל העם בתוכחת מוסר ליישר הלבבות לתשובה ומעשים טובים. בית מדרש היה לו באוסטרופוליא, שם למד עם תלמידים תורת הנגלה והנסתר. כך מעיד תלמידו הגאון רבי יעקב קופל זאסלובר זצ"ל מעיר זסלב: "יש לי להקדים הקדמה, מה ששמעתי בימי חורפי מפי מורי ורבי איש אלקים, המקובל קדוש יאמר לו מוהר"ר שמשון אסטראפולי הי"ד וכו', מפני שידוע לרבים שרוב דבריו היו על ידי מגיד שהיה אצלו, חבל על דאבדין ולא משתכחין. בכל ערב שבת קדש הלכתי אני וחבירי שהיה גיסו אצלו, והגיד לנו דף אחד זוהר מהפרשה השייך לאותו שבוע. ומפני כבודו, ששמעתי ממנו שאר דברים בנגלה ובנסתר, כבודו מוטל עלי לפרש הפסוק אשר איננו פה לפי הקדמה אשר הזכרנו בשבילו וכו', זכותו יעמוד לי ולזרעי אחרי".
רבי חיים ליברזון מברדיטשוב זצ"ל, מצאצאי רבינו מביא (ארץ החיים מערכת רבינו) קבלה מפי רבינו, ששלשה זמנים מקובלים לקבלת התפילות: בשעת פתיחת ארון הקדש. בעת הגבהת הספר תורה. ובשעת נשיאת כפים. ומי שיבקש מהקב"ה בזמנים אלו, בודאי תקובל תפילתו.
למרות שזכה למעלות רמות, היה רבינו שפל ברך ונבזה בעיניו. בכמה מקומות בכתביו הוא מגנה את עצמו מאד. בהקדמתו לדן ידין הוא חותם: "עפר ארץ שמשון מאוסטרופולי". ובמכתבו לרבי נטע: "שוב אדוני תקבל נא באהבה וברצון דברי עבדך השפל הייחס, 'שקץ 'מאום 'שפל 'וגם 'נמאס" שמו נרמז בראשי התיבות. באחד ממאמריו הוא כותב: "ולי השפל הדיוט נראה". כתיבה בזלזול שבזה על עצמו, לא מצינו אף אצל גדולי ישראל. אך ידוע (עי' אהבת שלום פר' פקודי ד"ה א"י זה יתנו) שככל שהאדם גדול יותר, כך מכיר שפלותו ביותר, לכן היה משה רבינו מבחר האנושי עניו מכל האדם.
שכנו בגן עדן
סיפר הגאון רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל אב"ד לבוב: פעם נתגלה לרבינו שיהא חלקו בגן עדן עם הרבי ר' העשיל זי"ע, שלאחר שנים נתפרסם כאב"ד קראקא. ביקש רבינו לתהות על קנקנו, החליף בגדיו שלא יכירוהו, והתחזה כעובר אורח פשוט. כך יצא לדרכו, ולאחר טלטול בדרכים הגיע למחוז חפצו. מיד פנה לבית רבי העשיל. בכניסתו לבית אמר רבינו שחולה הוא לא עלינו, והטיל את עצמו על מטת רבי העשיל במלבושיו המאובקים ומלוכלכים בטיט הדרכים. רבי העשיל לא הקפיד עליו במאומה, רק שימש אותו במסירות, ונתן לו רפואות. בהגיע שעת חצות היה רבינו ער, וראה את רבי העשיל עורך תקון חצות בבכיות וברעידת כל עצמותי, לא יכול עוד רבינו להתאפק, וגילה לרבי העשיל את זהותו.
פגישתו עם הבעל דבר
סיפר הרה"ק ר' מרדכי חיים מסלונים זי"ע. רבינו פגש פעם בחודש אלול את הבעל דבר, והיו פניו רעים, ושאלו: "למה נפלו פניך"? ענה לו: "למה זה לא יפלו פני, כאשר כל יגיעתי בכל השנה להכשיל את ישראל, יורדת לטמיון בימים אלו, שבהם שבים ישראל בתשובה שלימה". אח"כ בעשרת ימי תשובה פגע בו שוב, והנה פניו צוהלות, לשאלתו: "הרי אנו עדיין בעיצומם של ימי התשובה, ומה נשתנה"? אמר לו: "וכי סבור אתה שאשקוט ולא אעשה כלום, עליתי וטענתי לפני ב"ד של מעלה על כך, שכל יגיעי הוא לריק, ונתנו לי רשות לנקוב חור בספינה המביאה את האתרוגים למדינות אלו, להכשילם שלא יוכלו לקיים את מצות החג".
בימי חג הסוכות פגע בו בשלישית, והנה עתה חשך משחור תארו, ושאלו: "וכי לא עלה בידך מזימתך"? וענהו: "מוטב שלא תשאלני איזה אסון המטתי על עצמי בכך, כי ע"י חדירת המים לספינה נפסלו כמעט כל האתרוגים, אך אי אלו מהם נותרו לפליטה, ובכל עיר בישראל חפצו הקהל שיהיה עכ"פ אתרוג אחד כשר בעיר עבור כל בני הקהלה, וכמובן זכו בזה אותן הקהלות שהרבו במחיר, ולכן בכל עיר ועיר פזרו כל בני הקהל ממונם על זה, והגדילו לעשות הנשים שמכרו תכשיטיהם למטרה זו, ובבוא החג מכיון שלא היה אלא אתרוג אחד בכל העיר, עברו כל הקהל בסך ועמדו על רגליהם מבוקר עד ערב, והכל כדי לזכות לנענע בו נענוע כל שהוא". וסיים הס"מ במרירות: "בכל נענוע שנענעו בו, שברו את כל עצמותי". (ספר מאמר מרדכי ד"ת וסיפורים מהרמ"ח מסלונים)
רבינו מלמד לאברך להתנהג בענוה
באוסטרופוליא התגורר בימי רבינו עשיר אחד, ולו היתה בת יחידה, והשיאה עם עלם אחד אשר היה מופלג וחריף מאוד בלימוד, וחותנו החזיק אותו על שלחנו עם כל הצטרכות משך איזה שנים. והאברך עסק בתורה בשקידה רבה יומם ולילה, וכאשר ראה חותנו העשיר את גודל מעלת חתנו, עבר עליו רוח קנאה להתלבש בכבודו של חתנו, ויבקש את האברך שילך אל רבינו ולדבר עמו בלימוד ולהראות לו את חריפותו ופלפולו, אבל חתנו לא נתרצה לזה, כי אמר שרבינו לא נחשב בעיניו ללמדן גדול, ולא יגיע לו מזה שום כבוד ותפארת. ודברים האלה נודעו לרבינו.
וכאשר העשיר לא חדל מלבקש מחתנו, לבסוף נתרצה האברך וילך לבית רבינו, וכאשר שאל לו רבינו מי הוא, ענהו, כי הוא חתן העשיר פלוני, ורוצה לדבר עם הרב בלימור. והבין רבינו, כי כוונתו לקפחו בפלפולו. אמר אל האברך, כי ימתין עליו איזה רגעים, ורבינו יצא.
כאשר האברך המתין ער בוש ורבינו לא שב, יצא אל הגן אשר היה לפני הבית, וילך הלוך בתוך הגן בעמקי מחשבותיו, ומן הגן הגיע אל יער אחר אשר לא ידע מוצאו ומבואו. לעת ערב בא אל קצה היער, והנה לפניו עיר גדולה של יהודים. וכאשר לא היה לו שום היכרות בעיר הזאת, הלך לבית המדרש, ואחר תפלת ערבית ישב ללמור, וראה אותו עשיר אחר ושאלו: "מאין אתם"? אמר לו: "מעיר אוסטרופוליא", אבל הם לא ידעו ולא שמעו מעולם מעיר אוסטרופוליא, וגם אמר כי הוא עוד בחור כי שכח שנשא אשה, ובקש אותו העשיר שילך עמו לביתו על אכילת הערב, וגם נתן לו מקום ללון, ובבוקר כאשר רצה לילך לבית המדרש, ביקש אותו העשיר על סעודת שחרית, וכן התנהג עמו איזה שבועות, והאברך לא מצא בכיסו אף פרוטה אחת, וכאשר ראה העשיר כי האברך הוא בן תורה ובעל מדות ישרות, הציע לפניו כי ישדך עמו עם בתו הבתולה, והוא מוכן לסלק סכום גדול לנדוניא, וגם איזה שנים מזונות. ויואל האברך לישב אצלו, ויקח את בתו לאשה, ותלד לו שני בנים, ויגדלו הנערים.
פעם אחת נועדו האברך ואשתו ושני ילדיהם לילך לטייל חוץ לעיר, ויבואו אל נהר מים רבים ויטיילו אצל גדות הנהר, ובתוך כך נפלו שני הנערים אל הנהר ויקפוץ האברך אביהם להציל את בניו, אבל לא מצא אותם ושט אל עבר הנהר, ועמד על שפת הנהר, וניער את בגדיו מן המים, והנה הוא עומר בתוך הגן אצל בית רבינו, ורבינו דופק בחלונו, וקרא אליו לאמור: "בוא הנה, והראה לי חריפותך ופלפולך", והוא הבין כי כל החזיון הזה נעשה לו על ידי רבינו, ומן אז והלאה לא זלזל עוד בכבודו.
שנת ת"ח התנוצצות הגאולה
קץ גאולתן של ישראל טמיר ומכוסה מעין כל חי, וכמו שאמרו (קה"ר יב ט) לבא לפומא לא גלי. אף על פי כן, מצינו בדברי חכמים (עי' בני יששכר חודש סיון מאמר ה אות יט) שכתבו את זמן הגאולה, כי ראו ברוח קדשם שאז עת רצון לגאולת ישראל. ואיתא בזוה"ק (ח"א קלט:) באלף הששי לזמן ארבע מאות ושמונה שנים, ממנו יקומו כל שוכני הארץ על עמדם, וזהו שכתב (ויקרא כה יג) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, כשיושלם הזמן המרומז ב'הזאת', הה"א רומזת לחמשת אלפים, 'זאת' בגימטריא ת"ח, בזמן זה ישוב איש אל נשמתו וכו', שיהיה תחיית המתים, מי יהיה זכאי באריכות, הזאת מי יתקיים בקיום הדת בזמן ההוא.
ואכן רבים מגדולי ישראל חזו את שנת ת"ח כשנת הקץ. המקובל האלקי רבי משה קורדובירו זי"ע כתב (אור החמה על הזוהר פ' שמות דף י): "שאמנם נתעלמו כמה קצים בעונותינו, אמנם לא יעבור ת"ח לכל הדברים שבעולם". הגאון רבי שעפטיל הורוויץ זצ"ל, בן השל"ה הקדוש מקונן: "בת"ח למספר אלף הששי, אמרתי בלבי לצאת חפשי". הגאון רבי יחיאל מיכל מנעמירוב מקדושי ת"ח רמז: "'חבלי משיח' בגימטריא ת"ח, ושם הצורר חמיל, ראשי תיבות 'חבלי 'משיח 'יבואו 'לכם'.
רבינו בכתביו (ראה ליקוטים ד"ה אז ירננו) מסתמך על הזהר המציין את שנת ת"ח כשנת הגאולה, וכותב שבמגילת אסתר הה' רבתי של חור כרפס ותכלת, ות' רבתי של ותכתוב אסתר, רומז על ת"ח, והוא סוד, כגאולה ראשונה כך גאולה אחרונה. אף נאמר בשמו (פרדס יוסף פ' אחרי עמ' קצג) שנרמז בפסוק (ויקרא טז ג) ב'זאת' יבא אהרן אל הקדש, דהיינו בשנת ת"ח, שבגימטריא 'זאת', יבא אהרן אל הקדש, תתחדש עבודת בית המקדש על ידי הכהנים אהרן ובניו.
גזירת ת"ח ות"ט
ידוע (עי' קב הישר פרק קב) שבכל שנת פקידה לישראל, אם לא זכו מתעורר קטרוג ובאות גזירות קשות ח"ו. ועל זה מסיים הזהר: מאן יזכה בהאי ארכא, מאן יתקיים בקיום דתית בין האי זימנא, שאם לא יהיו ישראל זכאים תהיינה ח"ו גזירות שמד, וכך אירע בשנת ת"ח, שבשביל שלא זכינו נהפכה לנו לרועץ, ופקד את עמנו שבר שלא היה כמותו מאז חורבן בית שני.
לרבינו נתגלה מפי המלאך המגיד שבא אליו, שיש קטרוג גדול במרום על עם ישראל, וגזירות איומות עלולות לבא אם לא ישובו בתשובה שלימה. מיד עמד רבינו ודרש ברבים כמה פעמים, ובקול חוצב להבות אש הזהירם שיעשו תשובה גדולה, שלא תבא אליהם צרה.
גם בעולמות העליונים פעל רבינו לביטול הגזירה, וכמו שכתב הגה"ק רבי משה חיים לוצאטו בעל מסילת ישרים (דרך עץ החיים): "כמו שהוגד לנו, שבימי המנוח החסיד המקובל הגדול הרב רבי שמשון אסטריפאליר, כשהיתה הגזירה ר"ל בשנת ת"ח, השביע הרב הנ"ל לסטרא אחרא, ושאל אותו על מה ולמה את מקטרגת על עמינו בני ישראל יותר מכל האומות, והשיבה לו, יתבטלו מכם שלשה דברים אלו ואחזור מקטרוגי, ואלו הם: שבת, מילה, ותורה,. מיד השיב רבינו: "יאבדו הם כהנה וכהנה, ואל תתבטל אות אחת מתורתנו הקדושה חלילה".
רבינו בראותו שכבר נגזרה גזירה, טיכס עצה למנוע הרג רב בעם ישראל, וביקש ששלשה מגדולי הדור יצטרפו עמו, ויקבלו אליהם מיתה, וכל אחד מהם יכפר במותו על רבע מכלל ישראל, אחד מהם היה הגה"ק רבי יחיאל מיכל מנעמירוב, שהיה יודע כל התורה כולה בעל פה, ובקי בכל חכמות שבעולם, שאכן נהרג בכ' סיון שנת ת"ח על קידוש השם. אך הדבר לא יצא לפועל מפני שאחד מהם אמר, שאינו מסכים לכך, כי עליו להדפיס את ספרו לתועלת הרבים. אך בכל זאת אותם הגדולים שנהרגו כיפרו במותם על חלקם, ולא היתה כליה ח"ו בבני ישראל.
נראה שבסוף ימיו נתגלה לרבינו שנדחה זמן הגאולה, וכמו שכותב אחד מבני דורו במכתב, וז"ל: "גם הרב דק"ק טישעווץ אמר, שזוכר כשהיה לומד אצל מהר"ר שמשון מגיד, בשנת ת"ח היה מתנבא כמה נבואות, ואמר בשעת הגאולה יעמוד אתר וצדוק שמו ויתנבא על הגאולה. גם היה דורש ברבים בשנת ת"ח קודם שהרגוהו, שיש עוד שנים לגאולה מנין 'לוי'. ובשביל זה אמר שיהרגו אותו, בשביל שגילה הקץ, וכך היה שנהרג בעונותינו הרבים".
השתלשלות גזירת ת"ח ת"ט
בימים ההם היה חבל אוקריינא שייך למלכות פולין. בשנים קדמוניות היו רוב אנשי האצולה בפולין נוצרים אורתודוכסים. בשנת שמ"ה כאשר זיגמונר מלך שוריה הקתולי מלך על פולין, החל בפעולות להשלטת הנצרות הקתולית במדינה, ורדף את הנוצרים האורתודוכסים, מתוך כך עברו האצילים לדת הקתולית, והיו משעבדים את האוקראינים שהיו נוצרים אורתודוכסים, ולקחו מהם לעבדים כדי לעבד את אחוזותיהם, והטילו עליהם מסים כבדים.
רק שלשים אלף גבורי חיל שנקראו 'קוזקים', היו פטורים מכל זה, מפאת היותם משרתים בצבא המלך. תפקידם היה לשמור על פולין מפני הטטרים, שהיתה להם מדינה בקרים שמדרום לאוקריינא, ופשטו מדי פעם על ארץ פולין. מספר פעמים ניסו הקוזקים למרוד במלך פולין, אך המרד דוכא ביד חזקה על ידי שרי הצבא. אחרי כל מרד הם נקנסו בהפחתת מספר הקוזקים שהיו פטורים ממס, עד שהגיע לששת אלפים בלבד.
בשנת ת"ח ישב בעיר טשעהרין שבאוקריינא, קוזק בשם בוגדן חמלניצקי, ובשמו הרוסי המיל ימ"ש, שהיה מפקד גדוד קוזקים ועשיר גדול. העיר טשעהרין היתה תחת ממשלת השר קנציפולסקי. השר ידע שחמיל מחרחר תחת מרותה של מלכות פולין, וביקש עילה להורגו, אך ברוב ערמתו היה חמיל מצליח להשמר שלא ימצאו בו כל עול, כשהגיע זמנו של השר למות, קרא לבנו חראנזי, ובין הדברים ציוה עליו להרוג את חמיל. לאחר זמן נשא השר חראנזי אשה, ובזבז עליה ממון רב, לכן החליט לנסוע בערי מחוזו שאחורי נהר הדנייפר, שם ישבו הקוזקים, כדי לקבל מהם מתנות לכבוד חתונתו, ואחר כך יפשוט עמם על הטטרים בפתע פתאום וישלול שלל רב.
בהגיעו לעיר טשעהרין, שאל את חוכר האחוזות היהודי, מי הם עשירי העיר, החוכר מנה אותם, וביניהם את חמיל. כששמע השר על חמיל, נזכר בצואת אביו, ואמר מהיכן בא לו הרכוש, בודאי גזל אותו מהאזרחים שהם עבדי המלך, ולכן לקח השר ממנו את חצי ממונו. חמיל בערמתו שתק כמקבל עליו את גזירות השר, אבל בלבו פנימה החליט לטמון לו מלכודת. הוא כתב מכתבים לטטרים, והזהירם, שהשר חראנזי וגדודיו עומדים לפשוט עליהם. מיד כששמעו זאת, יצאו לקראתו בכלי נשקם. השר וחילו נסו בחרפה לארצם, ולא ידעו מי גילה לטטרים את תכניתו.
יום אחר ישב חמיל וחבריו בבית היהורי חוכר האחוזות, והשתכרו. מתוך שיכרותו סיפר חמיל לאוהביו על מעשה הנקמה שעשה לשר חראנזי. היהודי שישב באותו חדר עמוק בחשבונותיו שמע זאת, והלך וגילה לשר את הענין. הושיב השר את חמיל בבית הסוהר. ובהיותו נחפז לחזור לביתו, הורה לסגנו להרוג את חמיל בבית הסוהר, ולשלח את ראשו אליו לעיר בירתו ברודי.
עוד לפני שהספיק הסגן לבצע את פקודת השר, באו חבריו של חמיל ממפקדי הקוזקים לבקרו בבית הסוהר, אמר להם: "מדוע אתם מחרישים ורואים בצרת עמנו אשר הפולנים משעבדים אותם, ואף היהודים רודים בהם, היום יהרגו אותי ומחר אתכם, ואחר כך יקחו את בני עמנו במקום שורים להוליך את המחרשה בשדה. עצתי שתלכו למפקד בית הסוהר, ותערבו עבורי שישחררוני ליום אחד מבית הסוהר כדי שאוכל לבא למסיבה שתתקיים מחר, ונברח כולנו לערבות אוקריינא השוממות, ונטכס עצה מה לעשות נגר הפולנים". עצתו מצאה חן בעיניהם, והם הצליחו לשחררו בערבות. בלילה ברחו כולם למדבר, ושלחו מכתבים לחבריהם מכל קצוי אוקריינא, שיבואו גם הם, ונאספו שם כעשרים אלף איש, כך החל המרד במלכות פולין בחדש אדר שנת ת"ח.
כשהגיעה השמועה לשרי פולין על פרוץ המרד, לא נבהלו כי היו בטוחים שימגרו את המורדים בנקל כבפעמים הקודמות, אך לא כן היה, חמיל בידעו שאין בכח צבאו לעמוד בפני צבא פולין, עשה שלום עם הטטרים, כדי ללחום יחד נגד מלכות פולין, אף עשו הסכם שאת השלל החי, אדם ובהמה יקחו הטטרים, והקוזקים יקבלו את שלל הכסף הזהב והבגדים. אמנם צבא גדול של טטרים וקוזקים שמנה כששים אלף איש יצא להלחם בצבא פולין, כל זה בא כהפתעה לשרי פולין, שבאו בצבא קטן, וכשעלו עליהם הטטרים מצד אחד והקוזקים מצד שני, נפלו כולם בשבי. כשראו שרי פולין שנפל צבאם על מפקדיו ביד חמיל, מרדו רבים מהם במלך פולין, וכרתו ברית עם חמיל. עוד נוסף שבר על שבר, שבאותו יום באה הידיעה שמלך פולין ולדיסלב מת, ונהיה תוהו ובוהו.
כשמוע היהודים את בשורות האיוב, נפלה עליהם אימה ופחד, כל מי מיהודי הכפרים שהיה באפשרותו לברוח, עזב את כל רכושו וברח לערים הגדולות שהיו מבוצרות היטב, כדי להציל את נפשו. את הנשארים הרגו הקוזקים במיתות משונות, פשטו עורם מעל בשרם, והשליכו את בשרם לכלבים, את כל ארבע מיתות בית דין עשו להם. אחר כך פנו לערים המבוצרות נעמירוב וטולטשין, ועל ידי תחבולות כבשו גם אותם, וביצעו בהם מעשי זועה והכריחו את היהודים להמיר את דתם, כך עשו ברוב קהילות פולין וליטא, הרבה קהילות קדושות נחרבו, ונהרגו גדולי ישראל הי"ד, והרבה יהודים שנשבו בידי הטטרים נמכרו לעבדים ולשפחות (ראה באריכות יון מצולה מהאון רבי נטע הנובר זצ"ל שחי באותו תקופה וכתב את המאורעות למשמרת לדורות הבאים).
פטירת רבינו
ביום ג' א' אב שנת ת"ח, הגיע חיל האוקראינים והטטרים לעיר פולנאה, וצרו על העיר הבצורה בחומה כפולה ומים סביב לה, רק מצד אחד היתה אפשרות לבא לתוכה. העמידו שרי פולין את עבדיהם גבורי החיל לשמור על הצד ההוא מפני האויבים, אך העבדים שהיו אוקראינים, בגדו באדוניהם ועזרו לאויבים להכנס העירה. ביום ה' ג' באב נלכדה העיר, וברגעים אחדים נכנסו אלפי חיילים לעיר, והחלו להרוג בעם, ונטבחו כעשרת אלפים יהודים בכל מיני מיתות משונות הי"ד.
לפי עדות הגאון רבי נטע הנובר זצ"ל, היה רבינו באותו שעה בפולנאה, כנראה עבר לשם, כשכל היהודים נמלטו מהעיירות לערים המבוצרות, וכאשר צרו האויבים על העיר, הוא נכנם לבית הכנסת ושלש מאות בעלי בתים עמו, כולם חכמים גדולים, וכולם היו מלובשים בתכריכין ובטליתות על ראשיהם, ועסקו בתפילה גדולה עד שנכנסו האויבים לעיר. רבינו עמד בבית הכנסת מעוטר בטלית ותפילין, והרשעים לקחו ענף אילן שראשו חד כמחט, ודקרוהו מאחורי גופו ממטה למעלה, ורבינו מגודל דביקותו ביחודי התפילה לא הרגיש כלל במעשיהם, עד שהגיע ראש הענף למוחו ויצא מראשו, ואז נפל בבית ה', ויגוע ויאסף יחד עם שאר היהודים בבית הכנסת, הי"ד.
כתב הרה"ק ר' אליעזר צבי מקאמרנא זי"ע (בן ביתי תהלים עד): משכיל לאסף למה אלקים זנחת לנצח יעשן אפך בצאן מרעיתך, סימן זה נאמר על שנת ת"ח, שנהרגו הקדושים אשר בארץ, והרסו כמה בתי מדרשות ובתי כנסיות, לזה סופי תיבות של זנחת' לנצח', הוא ת"ח, אל תתן לחית נפש תודך חית ענייך אל תשכח לנצח, לפי שסימן זה מיירי משנת ת"ח שאז נהרג רבי שמשון אסטראפאליר זלל"ה, שהיה משיח בן יוסף, על כן עולה 'לחית נפש חית ענייך' אלף תנ"ו, ועם עשרה אותיות של 'אל תשכח לנצח', עולה 'שמשון צדיק משיח בן יוסף', שבגימטריא אלף תס"ו". ומופלאים הם דברי הרבי מלובלין זי"ע (דברי אמת פר' ויצא ד"ה ויזכור): "וכן משיח בן אפרים לקבץ את ישראל לארץ ישראל, כי נראה שלא יהרג, כי היה מקויים בר' שמשון אוסטרפאלי, זה ולא תקום פעמיים צרה". והרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע כתב על זה (פר' נשא אות טו ד"ה וע"י סעודה): שהרבי מלובלין רצה לפעול זאת על ידי דיבורו, בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים.
סיפר הרה"ק ר' גדליה מליניץ בעל תשואות חן: שהבעש"ט לא רצה להיות בק"ק אוסטרופוליע, כי אמר אין לי שם שום עסק, כי כבר תיקן שם רבי שמשון דק"ק הנ"ל, כל מה שהיה צריך. פעם אחת שבת שם גיסו הרה"ק רבי גרשון מקיטוב זי"ע, ואמר להבעש"ט: "השגתי שם אור גדול מרבי שמשון". אמר לו הבעש"ט: "אתה משטה בעצמך", כי היה תמוה בעיניו שיזכו להרגיש את אורו אחרי כל כך הרבה שנים. פעם אחת שלחו אחר הבעש"ט שיבא לאוסטרופליע, ובסעודה ישב נגד החלון, והיה מביט בחלון בכל רגע. והרה"ק רבי יוסף מקאמינקע זי"ע תמה על זה, ורצה לידע הסיבה מפני מה מביט בחלון בכל רגע. מה עשה, כשפנה הבעש"ט מן החלון, סגר את החלון, והבעש"ט כשרצה להביט פתח, ושוב סגר רבי יוסף שנית, וכן עשה פעם שלישית, עד שגער בו הבעש"ט, ואמר: "מי הוא זה שסוגר את החלון"? אמר רבי יוסף: "אני, שהקור נכנס לבית דרך החלון, ולמה אתם פותחים בכל עת". אמר לו הבעש"ט: "אינך רואה איך עמוד תורה של רבי שמשון מאיר מהארץ ועד לרקיע". באותו עת היה אשפה במקום זה, ושם היה בית מדרשו לפני שנחרב. ואמר הבעש"ט: "היום נודע לי מה שאמר רבי גרשון גיסי, שהשיג מאורו של רבי שמשון".
צאצאיו
רבינו השאיר אחריו דורות ישרים ומבורכים, ואלו הן: בנו רבי פנחס ז"ל. בנו רבי שמואל ז"ל. בתו, אם הגאון רבי שמשון זצ"ל אב"ד לובישוב, נדפס בשמו חידוש בספר אהל יעקב (פרנקפורט תע"ט).
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן
מקורות: תולדותיו בספר ניצוצי שמשון שיצא לאור ע"י נכדו הרה"ג רבי אברהם יעקב בומבאך שליט"א
נערך והוגש ע"י הרה"ג יוסף חיים אוהב ציון שליט"א
רבי יוסף חיים אור עולם