מבט חסידי: השידוך החריג של הוריו של משה / הרב אריאל למברג

ערב פסח תש"ד, אפריל 1944, במחנה הריכוז הנאצי ברגן בלזן. האדמו"ר מבלוז'וב, רבי ישראל שפירא, ניגש אל מפקד המחנה ובפיו הצעה: האסירים מבקשים לאפות כמה מצות עבור החג ובתמורה מוותרים על הלחם לשמונה ימים. הקצין הנאצי הסכים, הראש ה'יקה' שלו חישב שכדאי לו לחסוך את כל הלחם של מחנה שלם לשמונה ימים.

בערב החג הקימו האסירים תנור אבן קטן, אספו עצים והחלו באפיה. פניו של הצדיק מבלוז'וב זהרו באור יקרות, הוא לא האמין שזה קורה בטבורו של גיא צלמוות. לפתע התפרץ הנאצי לצריף, מסריח מאלכוהול ומשתולל כמו מטורף. הוא הצליף מכות לכל הכיוונים ושבר את התנור לרסיסים. "איפה אתם חושבים שהנכם נמצאים? בירושלים?". הוא היכה את האדמו"ר מכות רצח שבקושי יצא מהם בחיים.

בליל הסדר התכנסו היהודים סביב שולחן קטן. הם קראו את ההגדה מהזיכרון, במקום יין היה מעט מים ורק דבר אחד לא היה חסר: מרור, הרבה מרור… לפתע הוציא הרבי מכיסו חתיכת מצה קטנה, עם כל המכות שחטף הוא הצליח לחלץ במסירות נפש את הפיסה הזו, ושאל את הנוכחים מי ביניהם יהיה זה שיזכה לאכול את המצה? כולם הסכימו שהוא יברך ויאכל בשם כולם. הוא יזם את האפייה, הוא חטף את המכות והוא הציל את המצה בכוחות אחרונים.

לפתע קמה אישה אלמנה בשם קושצקי ואמרה שיש מישהו חשוב יותר מהרב: מצוות הלילה הזה היא 'והגדת לבנך', להעביר את המסורת לדור הבא ולדאוג לכך שעוד חמישים שנה יעבירו אבות לבניהם את הסיפור. ולכן הבן הקטן שלה צריך להיות זה שיאכל את המצה… הצדיק התרגש והסכים.

אחרי המלחמה התעניינה אותה גברת קושצקי על בניית ביתה החרב וקיבלה הצעת שידוך מידידים שלה. היא הגיעה לפגישה וגילתה את הצדיק מבלוז'וב. "אשמח אם תסכימי להתחתן אתי", אמר, "אישה יהודייה שבתופת של ברגן בלזן בטוחה שעם ישראל יתקיים לנצח ומוטל עלינו לדאוג לילדים של עוד חמישים שנה – עמה יהיה לי הזכות להקים מחדש את ביתי…"

השידוך המוזר של משה

הסיפור המצמרר הזה מוביל אותנו לביאור הנפלא של הרבי על השידוך המוזר בין עמרם ליוכבד דודתו.

משה רבינו נולד בבית גדולי הדור, עמרם ויוכבד. הגמרא אומרת (סוטה יב) שעמרם היה גדול הדור בתקופת השעבוד והיו כולם נשמעים לדבריו. עוד נאמר שבח מופלג על קדושתו וטהרתו (שבת נה): "ארבעה מתו בעטיו של נחש [הקדמוני שגזר מיתה בחטא עץ הדעת, ולא היה להם כל חטא אישי למות בעטיו] ואלו הם: בנימין בן יעקב, עמרם אבי משה, ישי אבי דוד, וכלאב בן דוד".

אותו גדול הדור הולך ומתחתן עם דודתו: "וילך איש מבית לוי וייקח את בת לוי". מסביר האברבנאל את פשר הפתיחה הארוכה – "וילך איש מבית לוי" – ולכאורה לאן הלך? ולמה צריך ללכת? הרי אם שניהם היו משבט לוי, מסתמא גרו אוהל מול אוהל ולמה צריך ללכת לשאת אותה?

לרמוז שהנישואים היו הצעד הכי לא צפוי! עמרם היה צריך להוליך עצמו מבחינה נפשית לנישואים הללו, כיון שלא היה בהם שום דבר נורמלי. ראשית, יוכבד הייתה מבוגרת ממנו בדור! היא הייתה דודה שלו, ככתוב: "וייקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאישה". היא הייתה אחות אביו, בתו של לוי. ואין צריך לחדש שנישואים כאלו הם ערווה שאסורים אחרי מתן תורה. ואף שהם היו לפני מתן תורה ולא נאסרו, אבל זה חידוש מפתיע שגדול הדור שלא היה בו חטא, יישא לכתחילה את דודתו.

התמיהה כפולה ומכופלת לאור הגיל של הכלה המהוללה: יוכבד הייתה זקנה באה בימים שלא תוכננה ללדת בדרך הטבע. חישוב פשוט מעלה כי בעת הנישואים לעמרם, הייתה בת 123 שנה ובעת לידת משה הייתה בת 130 שנה. כך שהם ידעו מראש שיזדקקו לנס מופלא כדי לקיים מצוות פריה ורביה וללדת ילדים. (ראוי לזכור כי היולדת הכי מבוגרת אחרי המבול הייתה שרה בגיל תשעים ונדרשו לכך ניסים עצומים, וכאן מדובר על גיל מופלג בהרבה: 130).

ולכן כל הנישואים הללו היו בבחינת "וילך איש מבית לוי" – כאנוס על פי הדיבור מלמעלה. וכל אחד תמה: על מה? הרי בהיותו גדול הדור, מסתמא היו נשים אחרות שחפצות להקים עמו את ביתו?

נשמה ארץ ישראלית

בשיחה ארוכה ונפלאה מציג הרבי מליובאוויטש טעם כביר לסוד הבחירה ביוכבד (ליקוטי שיחות ו/33). בינתיים אנו למדים את מהות תפקידו של נשיא הדור, ראש בני ישראל, כביאורו העמוק של רבינו הזקן בספר התניא פרק ב, ומתאים לעומדנו בערב כד טבת, יום ההילולא של רבינו.

יוכבד החזיקה נתון חריג שהפך אותה ליחידה ומיוחדת בכל מצרים: היא הייתה היחידה באותו הדור שהייתה נשמה של ארץ ישראל. חז"ל אומרים שהיא נולדה בכניסת יעקב ובניו לחומות מצרים, וכך הורתה הייתה עוד בארץ ישראל. יוכבד הייתה נשמה ששייכת לשם ולא חלק מהכאן המצרי.

ועמרם התעקש על אותה אישה יחידה שמסוגלת להביא את נשמתו של גואל ישראל, כי בשביל ילד גדול – צריכים אימא גדולה. כדי ללדת את האדם שיעמוד בפני פרעה בזקיפות קומה ולא יראה בו מציאות עצמאית, צריכים אדם שיגדל בבית אימא כזו שהתודעה הפשוטה שלה היא ארץ ישראלית.

בין ארץ ישראל למצרים היה הבדל מהותי שהשפיע ישירות על התודעה. בני ארץ ישראל ובני מצרים לא החזיקו רק בתעודות זהות שונות, אלא התנהלו בגישת חיים הפוכה: בארץ ישראל נולדים לתוך מציאות ה', אין שום דרך אחרת להביט על החיים. במצרים, לעומת זאת, נולדו לתוך מציאות טבעית מנותקת ואילו מציאות ה' הייתה משהו שצריכים ללמוד עליו מהספרים.

בארץ ישראל רגילים לחכות לתשועת ה', שכן הפרנסה תלויה אך ורק בקב"ה. ארץ ישראל נמצאת במקום גיאוגרפי כזה, בו הגשמים אינם קבועים ובכל שנה נידונים מחדש. כך בכל שנה חקלאית, עושה החקלאי את כל ההכנות הדרושות, הוא חורש, זורע ומדשן את האדמה, אך אז מרים את העיניים לשמים ומתחנן לגשם. הוא יודע שהפרנסה לא תלויה בו, אלא אך רק ברחמי שמים. ככתוב: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בך מרשית השנה ועד אחרית שנה".

במצרים, לעומת זאת, הפרנסה מגיעה באופן קבוע מהנילוס. במועדים קבועים מדי שנה מתרחשת תופעה של גאות והנילוס עולה על גדותיו ומציף את האדמות במים. אין צורך להפציר ולבקש "ותן טל ומטר", אלא רק להביט על הלוח ולדעת מראש מתי זה יתרחש. כך החיים במצרים, לא היו רק גלות גאוגרפית, בארץ לא להם, אלא בעיקר גלות אמונית. אחרי מאה שנה של חיים במצרים, הטבע היה מציאות פשוטה ואילו שבירת הטבע הייתה משהו עמום שעמד בזיכרון כסיפור מהדור הקודם.

ואולם משה אמור להנכיח בעולם את התפיסה ההפוכה, שהטבע הוא כיסוי נחמד על רצון ה'. "הטבע" הוא בגימטרייה "א-להים", הוא בסך הכול מסך שמסתיר את מי שעומד מאחורי הקלעים. ואכן כדי לגדל אדם עם תודעה כזו, צריכים אימא דגולה עם ראייה חובקת עולם. אידישע מאמע שהקב"ה הוא המציאות המובנת מאליה אצלה ואילו הטבע הוא בדיחה שצריכים להסתדר איתה.

עם כזו אמא, לא פלא שנולד ממנה גדול הנביאים והגואל הראשון, משה…