נפתחו השמים בשיקגו | שעה של בעֵרת אלול בהיכל ישיבת טלז באילינוי

עטוף בשתיקתו רבי דן סגל, מכונס בשרעפיו, חמוש במבעו הרציני עד להכאיב. רחוב פוסטר 60625 בשיקגו יארח בשעה הקרובה מחזה שאמריקה אינה למודה בו.

י"ט באלול היום, תשעה-עשר יום ועשר שעות לתענית דיבורו של המשגיח. תענית דיבור של אלול, ויש גורסים: אף תענית אכילה. עווית של אימת דין שורה על זיו איקוניו. מניו יורק הגיח לכאן, לשיקגו, בטיסה פנימית. קצרה שהותו כאן: לשאת מילות אלול בפני מאות צורבי טלז הגיע. אחר ישוב להתעטף בשתיקותיו ובשיחות שביניהן, באכסנייתו שבניו יורק. כך דרכו בכל שנה, מרגע הישמע הקול הקורא בבתי המוסר – קָדַשׁ אלול.

מעדנות פוסע רבי דן לעבר מדרגות ארון הקודש של ישיבת טלז בשיקגו. ארון קודש זה, מכוסה וילון חום, חף מעיטורי אריות ולוחות, מנוגב מרקימות הנצחה. כך הוא, בפשטותו, מתחילת ברייתו. פשטות של טלז. רמקול, שקורין כאן מַייק, מקובע לפני הארון, מוכן לספוג כל הֶגֶה, מזומן לקלוט כל הֶגֵד, ולהעבירם בהגברת קול אל רחבי ההיכל שתקרתו גבוהה, וקירותיו מחופים ספרים, וחללו מלא כסאות מחוברים של חדר המתנה שלפניהם סטנדרים כבדים ועתיקים, בני חמישים ומעלה. ובתוך הסטנדרים מקום יש להניח בו גמרות וקובצי מפרשים, שמקום ארון-הסטנדר אינו מן המידה.

עשרות נורות אדומות מהבהבות על עמוד שליח הציבור שלפני רבי דן. מבלתי יכוֹלֶת לראות בו מקום הנחת סידור הש"ץ, מחמת צֶבֶר מכשירי הקלטה, שקורין כאן רֶקוֹרְדֶר, האסופים כאן זה על גבי זה בערֵמה מרקיעה. כמעט כל אחד מבני הישיבה מניח לו מכשיר דלוק ופונה לו למקומו, למען יהיו הדברים נצורים על לוח לבבו ועל מכשיר הקלטתו. דבר מה יש בו, בחן האמריקני התמים, הטהור, שלא ניתן למצוא דוגמתו בארץ. עתה ממתינים הכל לביאת המשגיח.

אין שיקגו שבמדינת אילינוי למודה במראות מעין אלו. אמנם יש בה ריבוי חכמים וסופרים, אך ברגע ההוא, ביום ראשון השבוע בהיכל הטלזאי, כמו עצרה אמריקה הגדולה את מרוצה. מאות צורבים צעירים שקקו בהיכל הארוך, בלעו בצמא את הדברים שנאמרו ביידיש משתפכת, בטון עולה ויורד, ובהתלהבות נוסקת ומתלהטת כאותו נר שאינו פוסק מריצודו.

תחילה התמהמהה ביאתו של רבי דן. המודעות שעיטרו את כיורות נטילת הידיים בבתי מדרשות שבשיקגו בישרו על דרשת 'המשגיח' – סתם משגיח רבי דן הוא – שתתקיים בשעה ארבע בהיכל ישיבת טלז. אני, שראיתי את המודעות בעת שביתתי בעיר האִילִינוֹיאִית הגדולה לאלוקים, אמרתי: אסורה נא ואחזה מקרוב במחזה שבכוחו לפשט עקמומית שבלב.

חמישה רגעים לארבע, כבר התייצבתי בהיכל טלז, לאחר ששחום עור מקומי נטלָני תמורת אי אלו דולרים, ברכב שמוסיקת שחורים ממלאת את חללו, מרחוב נורט פרנסיסקו אל היכל ישיבת טלז. בשני בניינים שוכנת הישיבה – משני צדי הכביש: באחד מצויים ההיכל וחדרי השיעורים, ובשני – חדרי הלינה. הכל בפאר ובהדר, כמיטב הסטנדרטים האמריקניים.

ובחזית הבניין מותקנים סלים להשחלת כדורסל בשעות ההפסקה, שכבר אמרנו שכל ניסיון להשוות בין התרבות התורנית בישראל לרעותה האמריקנית, לכישלון חרוץ נועד. נהרא נהרא ופשטיה, תרבות תרבות וסַלָהּ.

קול המון לומדים קידם את פנינו בבואנו טלזָה. הישיבה המפוארה עסקה בפרק יש נוחלין, השמיני שבמסכת בבא בתרא, ברִתְחָה המקפת כל חלב ודם, ברִגְשָה הנעזרת בחמשה חושים ובעשרה כוחות נפש. בני כל הגילים עוסקים כאן בתלמודם בצוותא, שכן ב'טֶלְזֶר-ישיבֶה' שבשיקגו מאוחדות ישיבה קטנה וישיבה גדולה, הכל כמקשה אחת.

בפאתו המערבית של אולם הלימוד אני פוגש בגאון רבי בנימין ניומן, ר"מ שיעור א' בימות החול, רב קהילת 'עדת ישראל' בשבתות ובימים טובים. בשבת התפללתי בבית מדרשו, שמלא היה בני תורה ובבעלי בתים שנתברכו בממון ובנכסים, ועתה גיליתי כי מגבעתו השניה משמשת לו בתפקידו כריש-מתיבתא לצעירים שנתברכו בכישרונות ובלימודים. הרב ניומן מקדמני בברכת ברוכים הבאים, ומסביר לי על ייחודה של ישיבת טלז שבשיקגו, אילינוי, שהוקמה כסניף לזו שבקליבלנד, אוהיו, אך כיום עומדת לעצמה ויש אומרים שמתעלה על אחותה במובנים רבים.

בין כך ובין כך מורה השעון על השעה ארבע ועשר דקות. הבחורים מעוטפים כבר בחליפותיהם ובמגבעותיהם, מעשה סדר מוסר, ועדיין בוששו צעדיו של המשגיח הצדיק רבי דן. כיוון שראה כך בנו של ראש הישיבה הגאון רבי חיים דב קֶלֶר, ניגש הוא אל התיבה העמוסה מכשירי הקלטה, שכבר אמרנו שקורין אותן רֶקוֹרְדֶר. "לַמְּנַצֵחַ מִזְמוֹר לְדָוִד", הוא פוצח. מאות בחורים מחרים-מחזיקים אחריו. פסוק אחר פסוק. הוא אומר וכולם משיבים לעומתו בנעימה שובת לב, איש ארץ ישראל לא יכירהּ.

גלים גלים עשויה נעימת התהילים הטלזאית. מתיקות ייחודית לה. מלַמְנַצֵחַ לשִׁיר לַמַעַלוֹת, וממנה למַשְֹכִּיל לְדָוִד, וממנה לעַד אָָנָּה השם תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח. צליל התפילה גבוה, קול המון כקול ש-די. כמדומה לפרקים שאין זה אלא היכל מצוי של אנשי קרלין, מחמת גובה קול השוועה. אלא שכבר אמרנו שאין למנגינה אח ורֵע בשום מקום. דבוקים הבחורים בתפילתם, כרוכים אחר הר"מ המשמש שליח ציבור בכפיפת קומתו הגבוהה. עיני התלמידים עצומות בדבקות. קולם נתון בשפיכת לב ונפש כבנים המתחטאים לאביהם. כך נוּצלה התאחרות המשגיח, לעירור רחמי שמים על הכלל ועל הפרט, ערב יום הדין של שנת תשע"ה לפרט קטן.

בדיוק בתום אמירת 'אַחֵינוּ' נכנס הצדיק רבי דן סגל. עטוף בשתיקתו, מכונס בשרעפיו, חמוש במבעו הרציני עד להכאיב. את מקומו תפס ליד ארון הקודש. נשק לפרוכת שאין בה עיטורי אריות ורקמת הנצחה, והחל פותח בדברים של אלול.

"שְׁטֵייט אִין תהילים", אמר, "זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה. האבודרהם מפרש, מדוע כל בקשה בתפילת הימים הנוראים נפתחת ב'וּבְכֵן'. היכן מצינו בתנ"ך תיבת 'ובכן'? במגילת אסתר נאמר, 'וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶלֶךְ אַשֶׁר לֹא כַּדָת'. אסתר המלכה אמרה זאת בבואה לפני אחשוורוש, מנוערת מזכויות, שבורת לב. ובכן, זהו שאומרים ובכן.

"הגמרא אומרת בראש השנה, 'אמר רבי יצחק, ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה'. צדקה וצעקה – מובן. ויצעק לבם אל השם. שינוי מעשה – שאנו משנים את מעשינו לטובה כדי לזכות בדין. שינוי השם – שאדם מתבייש במעשיו ואומר: מעשים אלו, לא אני עשיתים. זו לא המהות שלי".

התרגשות פושטת בכל עצמותיו של המשגיח. "מִי יוֹדֵעַ עוֹז אַפֶּךָ", הוא זועק, "וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ". רבי דן נושא ידיו אל על, פניו להבים וגופו רועד. אוֹי, העוז של אף השם, האימה ביום דינו. מי יעמוד לפניו, מי יצדק בדין ביום עֶבְרָָתוֹ. כִּגְדוּלָתְךָ, התכוון דוד המלך, כך עֶבְרָתֶךָ. כמה צריך לירא ממך. חז"ל הקדושים אומרים, קל וחומר מאחיו של יוסף שבושו ולא יכלו לעמוד כי נבהלו מפניו. ואנו, אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה.

"העולם שואל", מזדעק המשגיח, "והרי הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הימים הללו באהבה: וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם הַזִּכָּרון הַזֶּה. ואם כך, מדוע הקדים לנו ראש השנה ליום הכיפורים? וכי לא עדיף שיְזַכֶּה אותנו תחילה במחילת עוונות ורק לאחר מכן ידון אותנו לפי מעשינו, לאחר שאנו מבוררים ונקיים משמץ חטא ועוון? אלא אומרים, שאין בעולם מציאות של מחילת עוונות ללא ראש השנה תחילה.

ראש השנה, יום המלכת הקדוש ברוך הוא, יום של הכנעה הוא. יום של מלכויות: כִּי זֵכֶר כָּל הַיְצוּר לְפָנֶיךָ בָּא, מַעֲשֵׂה אִישׁ וּפְקֻדָּתוֹ, וַעֲלִילות מִצְעֲדֵי גָבֶר. "ביום המלכות", מצטמרר המשגיח, אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹקִים יָבִיא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם, אִם טוֹב וְאִם רָע. בושה מכסה את פנינו בראש השנה, על שחטאנו לפניו, לפניו!

"רק לאחר הכנעה כזו, יכולה מחילת עוונות שתבוא", מבאר המשגיח בעומדו באימת דין בקדמת היכל הישיבה שבשיקגו. "על כל מחשבה, על כל רחש לב, יביאנו האלוקים במשפט.
"נִישְׁט פשוט, נִישְׁט פשוט", הוא מפטיר. נִישְׁט פשוט המעמד. נִישְׁט פשוט בכלל – – –

שיחת המוסר של רבי דן, ביידיש היא נישאת. המשגיח אינו מדבר אנגלית, ואילו שפת העברית אינה נהירה כלל לתלמידי טלז. מי שמבין יידיש מבין, ומי שלא, ישוב וימצא לו מתרגם לאחר תום השיחה. אלא שדי במבעו ובתנועותיו של המשגיח, לזכות בהארה של אלול משברת גָרֶם ומגרשת יֵצֶר. לא רק דיבורים של אלול יש כאן, כי אם גם, שמא בעיקר, צורה של אלול יש כאן.

המשגיח פושט ידיו לצדדים. קולו נוסק לשחקים: "הקדוש ברוך הוא הוא מלך. מלך! מַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה. איך מלאו לבו של אדם לחטוא לפני המלך?" הוא אומר בזעקה, ואחר נפנה לְלַמֵד מאחאב שאף תנועה חיצונית בלבד של חרטה יש בה כדי לדחות גזר דין של פורענות.

"באמת יש קושיה", אומר רבי דן וכולו רוגש כהמיית נחשולים המתנפצים אלי סכר. "בכל שנה, בבוא הימים הקדושים של אלול וראש השנה, אנו מתחזקים ומשפרים את מעשינו. והנה, עוברת שנה, וחוזר חלילה. מתברר שלא השתפרנו במְאוּם.

"יש הלכה, שאם אדם לא ראה את חברו י"ב חודש מברך: בָּרוּךְ מְחַיֶה הַמֵּתִים. ונשאלת שאלה, לכאורה צריך היה אומר 'ברוך שלא המתהּ אותו'. הרי החבר לא קם מבין המתים. אלא, מכיוון שבמהלך תריסר חודשים עבר עליו ראש השנה, ובראש השנה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו יתברך – היה החבר בכלל המתים, רק שהקדוש ברוך הוא פסק עליו שיחיה. לכן מברכים מחיה המתים. חייו של כל אדם נקבעים בראש השנה. זהו זמן שבו צריכים אנו לזכות בחיים מחדש. זָכְרֵנוּ לְחַיִים!"

צינה מקפיאה נושבת מבעד לחלון. קר בימים אלה בשיקגו. במקום ישיבתי, ליד סטנדר הסמוך לחלון, גופי נעשה חידודין. אך רבי דן, כולו לבת אש. אין צינה לפניו. את הכל יסחוף באש הכבושה בעצמותיו ובעצמיותו.

כשהוא משמיע מוסָרים של אלול, בשטף הוא משמיע זאת. דומה שהדברים מוכנים בפיו, שגורים על לשונו, רגילים לצאת מפיו, לטוס בחלל האוויר ולהיכנס בנחיתת חירום לחדרי לבבם של שומעים מכל החוגים. ובאלול, אמריקנים הם השומעים בדרך כלל.

"אפשר להקשות ולומר", שוב יורד קולו אל הקו המונוטוני, "שכל ההנהגה של אלול היא צביעות גדולה, חלילה. משחק בלבד. הרי כל השנה האדם הולך שבי אחר יצרו, מפוטם בתאוות, מגואל בחומרנות. ופתאום, בגלל ימי הדין המתקרבים, הוא מתחזק פתע בהתמדה, במידות? ומה נהיה אחר-כך? יש לזה קיום? והרי הרבי ר' חצקל (לוינשטיין, זצ"ל) אמר, שהקדוש ברוך שונא דמעות מזויפות. אפילו דמעות! אז מה הפשט?

"ואפשר לשאול עוד יותר", הוא מוסיף: "מובא בפוסקים, שמי שאוכל פת עכו"ם בכל השנה, בעשרת ימי תשובה יאכל פת ישראל. מה הפשט? וכי אומרים לו לאדם לְשַחֵק צִדקוּת?

"רבנו יונה מביא בשם חז"ל, שאם אדם עושה מצווה לפני מותו, נחשב לו הדבר כאילו קיים את כל התורה כולה. ואם עבר עברה לפני מותו, נחשב לו כאילו עבר על כל התורה כולה. ומדוע זה כך? נכון שלעשות מצווה ביום המוות הוא עניין חשוב, לפוּם צערא אגרא וכולי. אבל מה עניין קיום כל התורה כולה לכאן? ויותר קשה לגבי עבֵרה: בעבֵרה אחת שאדם עושה ביום מותו נחשב לו כאילו עבר על כל התורה – עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים?! כיצד ייתכן הדבר?!

"אלא, ביום המיתה מתגלה עיקר מהותו של אדם. מי הוא. מהן שאיפותיו. להיכן הוא משתוקק. זה הנידון העיקרי. לכן, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים. זה עיקר מה שדנים את האדם. לכן, אם אדם עושה מצווה אחת בשלמות ביום מותו, הוא מעיד עליו שכל מהותו מצוות, ולכן הוא בן העולם הבא".

הזמן נוקף, ורבי דן מוסיף ומצטט מעולמם של אבירי המוסר: האלטער מקלם; רבי שמואל רוזובסקי – צעקת 'עורו ישנים' של רבנו יונה מגִירְוֹנְדִי מנסרת בחלל האוויר.

"לצעירים", הוא אומר לבסוף, "יש פנטזיות: אהיה כך ואהיה כך. לא! מה שאתה רוצה זה ללמוד תורה. צריך לדעת, אנו בתקופה קשה. חושבים שרק בארץ ישראל הערבים מכים בנו, אבל זה לא כך. צריך לדעת שזה לא רק בארץ ישראל, אלא כל כלל ישראל ובעם כל העולם שרוי במצב קשה. זה רק משתקף בארץ ישראל.

"כמה עֶרְלַאכֶע יִידְן יש כבר בדור שלנו, וכמה בני תורה. צריך לשמר על בני התורה. בעוונותינו, מכשירי הטומאה חדרו לפני ולפנים. צריך לבער זאת", הוא אומר, וזעקתו נותרת תלויה בחלל האוויר.

רבי דן לוחץ את ידי ראשי הישיבה ללא אומר ודברים, נאמן לתענית דיבורו. הוא נפנה לצאת כשהוא מכונס בשתיקתו הרועמת. תיכף ייטלו הבחורים את מכשירי ההקלטה, שקול בערת לבו של רבי דן נאצרה בהם. כשמטוסו ימריא ניו-יורקה, עוד יבְקע כשחר קולו מעשרות מכשירי קדושה.