הרה"ג מנשה ישראל רייזמן שליט"א בשיחת חיזוק "על מה עשה ה' ככה"

האזינו לשיעור שהוא זכות וחובה:

כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי. איך מתנהגים לאחר המאורעות הקשים שקרו נגד בני עמנו.

בפר' וישלח כתוב שיעקב חוזר מבית לבן ומתיירא מעשו ופונה אל ה' ואומר, "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך". עם כל ההבטחות אין לי כל תביעה ממך, נתמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו" (רש"י). ומבקש "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו", לא יותר מתפלה. אך בהמשך טוען לפני ה' "פן יבוא והכני אם על בנים. ואתה אמרת היטב איטיב עמך". והלא כבר הכיר בכך ש"נתמעטו זכויותי" ואין לו תביעה מצד ההבטחות? כך מקשה המזרחי ועוד. ומתרץ, וי"ל שאינו מבקש מצד זכויותיו אלא מצד זכויות אבותיו. וגם על זה מקשים שרש"י פירש בבירור "היטב – בזכותך, איטיב – בזכות אבותיך. והרמב"ן מקשה כן על רש"י ולכן חולק על פירש"י.

ולכאו' הסכנה שנמצא בה יעקב מול עשו אינו גדולה יותר מ'עקידת יצחק' שגם שם היה יכול אברהם או יצחק לטעון "ואתה אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע", והמה לא טענו כן אלא היו תמימים עם ה'. ודווקא יעקב ה"איש תם" טוען כך בפני ה'?

דאגת יעקב היתה על אמונת בניו שיעמדו בניסיונות.

כתב ה"בית הלוי", ה'בריסק'ער רב', וכך בסיפורנו וברשב"ם, וכן מאריך בזה ה"מכתב מאליהו" (עמ' 183-185), שאין ספק שהאבות הק' יותר ממה שדאגו לענייני גשמיות בניהם, וברור שדאגו לכך, יעקב עשה עצמו לגשר להעביר את בניו בנהר וכדו', אך הרבה יותר מכך דאגו למחשבות בניהם ולאמונתם ועל כך באה טענת יעקב.

עיקר עבדות ה' היא האמונה – כל מצוותיה אמונה (ומאריך בכך לאין שיעור הח"ח). ויש הרבה שמקיימים מצוות אפי' בהידור אבל כשמגיע לאמונה, לקבל הנהגת ה' אף כשאינם מבינים, זה מאוד קשה להם. ומנין זאת?

אמר החכם מכל אדם במגילת קהלת (ח יד-יז, ט א-ג) "יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע עליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים אשר מגיע עליהם כמעשה הצדיקים, אמרתי שגם זה הבל" – פירש"י: דבר המבהיל את הבריות. "כאשר נתתי אל לבי לדעת חכמה ולראות את הענין אשר נעשה על הארץ, כי גם ביום ובלילה שינה בעיניו איננו רואה. וראיתי את כל מעשה האלקים כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש, בשל אשר יעמול האדם לבקש ולא ימצא, וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא". וממשיך: "הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור ולטמא וכו'. זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל". ובאמת כל הנרצחים בשבועות האחרונים היו דווקא שומרי תורה ומצוות (מלבד שניים בני העדה הדרוזית), וזה אכן נגד חוקי הסטטיסטיקה. זה מעבר ל"מקרה אחד לכל". "וגם לב בני האדם מלא רע וכו'" – פירש"י: שאומרים אין דין פורענות לרשעים אלא הכל לפי המקרה פעמים לצדיק פעמים לרשע. אין אפי' אל מי לבוא בטענות. ושלמה המלך לא מדבר דווקא אל הכופרים אלא כל בנ"א באיזה דרגה שלא יהיו נופלים בזה. כי מניין לוקח האדם הירא את ה' את החוצפה לחטוא מפעם לפעם, רק כי אין עניין שכר ועונש בהיר וברור מספיק. אמנם הוא יודע ואינו מטיל ספק בכך ומ"מ כיוון שאיננו רואה זאת בעין זה עומד בעוכרו.

דוד המלך שעבר חיים קשים מאוד אמר "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך". כך העמיד עצמו כלפי ההנהגה של השי"ת, לא הקשה שאלות כאילו הוא בהמה.

ונוכל לראות את התנהגות האבות הק' שהתנסו באין ספור ניסיונות קשים מנשוא ועמדו בהם עם תמימות מלאה בה'. מאז הציווי להעלות את יצחק לעולה היה לאברהם ג' ימים שלמים לערער או לפקפק בכך ועמד בכך בתמימות ובגבורה. וכשאך בא לביתו שמע ששרה מתה ושוב אינו מהרהר על ה'. ואמרו שכל הסיג ושיח בין אברהם לבני חת על קבורת שרה היה כי הוא השריש את עניין תחיית המתים, העיקר הי"ג, כי אנו משמרים את הגוף ומציינים את הקבר מתוך אמונה בתחיית המתים, וכל זה רגע לאחר נסיון העקידה כשמתה עליו שרה. וכן עוד ועוד.

ובפרט יעקב אבינו שאמר לו ה' "ושמרתיך בכל אשר תלך", וכעת המלאכים אומרים לו "וארבע מאות איש עמו", להרוג וליהרג בא. יעקב עבר חיים רצופים צרות. לא נחתי ולא שקטתי ולא שלוותי. צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל וצרת יוסף. התקשה בפרנסה – ויחלף את משכורתי עשרת מונים, התקשה בזיווג – כל השנים שעבד למען לאה ורחל, חטפו ממנו את דינה ומכרו את יוסף. והוא "איש תם".

וכן בכל הדורות, אצל רשב"י שישב י"ג שנה במערה ובוודאי בשעת הניסיון לא ידע מה התועלת בכך. וישב ולמד התורה במס"נ, כשכל גופו העלה חטטים. וכן רבי עקיבא שענה לתלמידיו כל ימי הייתי מצפה לכך וכו'.

וכן בכל הגלות שעברנו. פירושי רש"י ותוס' התחברו דווקא בין מסעות הצלב. וכן עד השואה הנוראה שעבר עמנו. ה'קלויזנבורג'ער רב' אמר על כל מכה שהפליאו בו "תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב". ובוודאי היו עוד אלפים ורבבות כמוהו רק שלא היו מפורסמים.

וכתב הרוקח לפני כ-800 שנה. בהיותו בן 32 בכ"ב כסלו: "לאחר שפירשתי אני אלעזר הקטון והעלוב את פרשת 'וישב יעקב' לבטח והייתי יושב על שולחני, באו עלינו שניים מסומנים [=נוצרים] והוציאו חרבם והכו אשתי החסידה מרת דולצא, ובתי בלט הגדולה בקעו ראשה, ובתי חנה בקעו בראשה ומתו. ופצעו בני יעקב מגובה ראשו עד חצי לחיו ברקתו. ופצעו בראשי ובידי, בשמאלי, ופצעו תלמידי ומלמד שלי. ומיד עמדה [אשתי] החסידה ויצאה מבית החורף וצעקה שהרגו אותנו. ויצאו המתועבים והכוה בראשה עד הגרוגרת ובכתף, ומן הכתף עד החגורה וברוחב כל הגב ובפנים, ונפלה הצדקת מתה. ואני סגרתי הפתח וצעקנו עד שבא לנו עזר ממרום. וצעקתי על החסידה לבקש נקמה וכן עשו. גם לאחר שבוע תפסו הרוצח שהרגה והרג שתי בנותיי ופצעני ובני והרגוהו. ונשארתי בחוסר כל ובעוני גדול ובייסורים גדולים".

"וקודם הריגתה קנתה קלפים לכתוב ספרים. והיא הייתה מפרנסת אותי ובני ובנותיי מכסף אחרים. ובעוונותיי הגדולים נהרגה היא ובנותיי. נאמן עליי הדיין, כי היא הייתה טורחת שאלמוד אני ובני. ואוי לי עליהן. כמה דמים נשפכו, והיא גוססת לעיניי. המקום יראנו נקמתן וירחם על נשמתן, וירחם על פלֵטה הנשארת ועל בני ועל כל ישראל עמו, אמן".

וכן כותב עליה הספד, על משקל הפיוט "אשת חיל".

"אשת חיל עטרת בעלה, בת נדיבים אישה יראת השם. המהללת במעשיה הטובים. בטח בה לב בעלה, האכילתו הלבישתו בכבוד לישב עם זקני ארץ תורה ומעשים לזבוד. גמלתו טוב ולא רע, כל ימי היותו עמה עשתה לו ספרים מעמלה ושמה נעימה. דרשה צמר לבן לציצית טוותה בחפץ כפיה. זממה לעשות מצוות ויהללוה כל צופיה".

כפי הנראה היא זו שהייתה המפרנסת במשפחה. היא עסקה במסחר ואף פרנסה את הנערים.

"הייתה כאניות סוחר להאכיל בעלה לעסוק בתורה. ראוה בנות ויאשרוה כי טוב סחרה. ותיתן טרף לביתה ולחם לנערים הן כפיה תמכו פלך לטוות חוטים לספרים. זריזה בכל טוותה לתפילין ולמגילות ולספרים גידים. קלה כצבי לבשל לבחורים לעשות רצון התלמידים. … ידיה תפרו בגדי תלמידים וספרים קרועים.

משוררת זמירות ותפילה ומדברת תחנונים ודווי בכל יום לנשמת כל חי וכל מאמינים. נואמת פיטום הקטורת ועשרת הדברים בכל המדינות לימדה נשים ומנעמת זמרים. סדרי תפילה בבוקר ובערב סודרת ולבית הכנסת מקדמת ומאחרת.

פיה פתחה בחכמה איסור והתר יודעת את יום השבת יושבת דרשת בעלה שומעת. שמחה לעשות רצון בעלה ולא הכעיסתו מעולם. נעימה מעשיה יזכור לה צור העולם. תצורר נפשה בצרור החיים להתעדן. תנו לה מפרי מעשיה בגן עדן".

בקינתו מצרף רבי אלעזר דברי קינה על בנותיו. על בלט הוא כותב:

"למדה כל התפילות והזמירות מאמה צנועה וחסידה ונעימה וחכמה. עשתה מעשה אמה יפה הבתולה. מצעת מיטתי וחולצת מנעליי בכל לילה. זריזה בבית בלט ומדברת רק אמת עובדת בוראה וטווה ותופרת ומרקמת".

"חנה בתי הקטנה, קראה קריאת שמע בכל יום פרשה ראשונה. בת שנים שש הייתה וטווה ותופרת ומרקמת ומשעשעת אותי ומזמרת".

רבי אלעזר מסיים את קינתו בצידוק הדין:

"נאמן עליי הדיין אשר דנני בחטאתי ובפשעי הכניעני. לך ה' הצדקה ולי בושת הפנים. ה' הצדיק ולי העוונות והזדונים. לך אברך בכל מידה שיר אחווה לך אכרע ואשתחווה".

ולאחר סיפור זה אשר קרהו כתב עוד 60 חיבורים. זה הנהגה של תמימות ושלמות. וזכינו בעמנו לאין ספור קדושים וטהורים אשר התנהגו בתמימות מושלמת עם ה'.

וכך מצווה יהודי מאת ה', כמאמר חז"ל במשנה, "כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה". ובגמ' מקשה "אטי כשם שמברך כך מברך, אלא על הטובה מברך הטוב והמטיב ועל הרעה מברך ברוך דיין האמת". והרוקח כאב לו מאוד צרתו ורואים את זה מהתיאור המפורט של גופותיהם של בני משפחתו וכדו', אבל בירך דיין האמת ונתן להשי"ת עוד 60 חיבורים. וכן שאר גדולי ישראל. וקבלה בידנו שהתוס' הארוכים בב"ק נכתבו לילה לפני שהעבירו את קדושי יורק להריגה. הם ידעו היטב שלמחרת סופם בתלייה ובערב הגו ועסקו בתורה.

כי לא מחשבותי מחשבותיכם.

אבל, החפץ חיים אומר לנו שאיננו נבחנים דווקא בניסיונות מכריעים כ"כ, כי כשלוקח ה' את האשה הצדקת של הרוקח וכל משפחתו הוא מרגיש שהקב"ה מנסה אותו ובוודאי מתחזק ועומד בהם. כמו"כ במצבים אלו יש תמיכה רבה וכל גדולי האומה מתייצבים לחזקו ולעודדו. הניסיון הגדול יותר הוא דווקא בחיי היום-יום, בניסיונות הכביכול קטנים, לכעוס על מאן דהו, לבייש ולהתייאש וכדו', בהם קשה הרבה יותר לעמוד.

והיעב"ץ כותב שהוא ראה בעיניו שהנשים ועמי הארץ שהיו בתמימות עם ה' עמדו ועברו את הניסיונות וכל החכמים והפילוסופים לא עמדו בהן והשתמדו. וכן למדנו מאבותינו הק' בכל הדורות.

הרמח"ל כותב שעיקר הניסיון שיסבלו ישראל בדור האחרון שיהיה בלבול גדול בהנהגה של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". וכותב שעל עניין זה כתב חבקוק "וצדיק באמונתו יחיה". וצריך לדעת "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" ואיננו מתיימרים להבין את דרכי ה' והנהגתו.
וראיתי בספר "דרכי מוסר" להרב יעקב ניימן, שבא אחד אל החזו"א ושאלו על ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה ותמיד היה מחזקו שזה מן השמים וכו', עד שפעם אחת דרש האיש תשובה. לקחו החזו"א לארון הספרים והוציא אחד מכרכי ה'תלמוד בבלי' וביקש שיסביר לו תוס' קשה כלשהי, משלא ידע פי' התוס' אמר לו, אם אינך מבין תוס' קשה שהם דברי בשר ודם אתה רוצה להבין את דברי השי"ת?! כביכול כתב השי"ת תוס' קשה וצ"ע. אך אין זה גורע מאמונתנו שכולה אמת והקב"ה יודע היטב מה הוא פועל.

ובאמת ראינו את אלישע בן אבויה שהיה אדם גדול מאוד אבל מכיוון שהיה חסר לו התמימות נפל כשראה אדם נופל ומת לאחר שקיים מצוות שילוח הקן. או שראה את לשונו של רבי יהודה הנחתום לאחר שמת ושם נעצר אמונתו. דוד המלך היו לו קושיות כבדות יותר מאלו אך עשה עצמו כבהמה, כבער.

וה"חפץ חיים" מאריך שדווקא אנשים פשוטים ללא השגות גדולות בתורה אבל עם אמונה תמימה וחזקה נשארים נאמנים בכל מצב. "כי מי בז ליום קטנות – קטנות אמונה שהיה בהם שלא האמינו בהקב"ה" (סוטה מח ע"ב). וכמו כשסוגרים חנות גובים את כל ההקפות, כך אמר על דורו שכביכול כל הנשמות שמתגלגלים שוב ושוב אלפי שנים, חייבים לשלם את חובם לקראת היציאה מן הגלות אל הגאולה.

הש"ך על התורה (דברים לא כט) "וקראת אתכם הרעה באחרית הימים". גילו לו מן השמים על הרוגי פורטוגל, אלו שברחו מההריגה בספרד, שכל אלו שעבדו ע"ז בתקופת השופטים היו צריכים למסור נפשם על קידוש ה' ב'פורטוגל'.

ובאמת לאחר שמגלים אין כבר כ"כ תמימות, ומאיתנו נדרש תמימות. לכן כשהקב"ה הולך לנסות את אברהם עם עקידת יצחק הוא יודע שאם יבוא אברהם כ'חוקר' לא יוכל לנסות אותו, ע"כ אמר לו התהלך לפני והיה תמים, רק לאחר התמימות היה ניסיון העקידה.

יעקב אבינו מבקש שלא יתנהג ה' הנהגה שתקשה על האמונה.

ונחזור ליעקב אבינו. יעקב איש תם, וכך למדו כל המפרשים שהלך בתמימות, בלי קושיות, ספקות ותמיהות. עומד הוא בסכנה עצומה מאחיו עשו, ואם באמת "נתמעטו זכויותי", כגון הברית שעשה עם לבן ב'גלעד' או שכבר מצא משהו אחר, אבל בוודאי קיבל על עצמו כל מה שיעשה איתו ה'. אבל זאת ידע שהוא מחויב לעשות שתי מחנות שאם יבוא והכני "והיה המחנה הנשאר לפליטה", זה לא היה תפלה אלא תחבולה. אמר, אני עצמי שלם במידת התמימות ומוכן לכל, אבל ילדיי הרכים אשר בוודאי סיפר להם את ההבטחות מהבורא ואת התפקיד הגדול המיועד להם בתיקון עולם. ומה אעשה אשר "אתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים וכו'". לפחות חלקם ישרדו ויחיו ויהיו להם קושיות, איך אני מבטיח שיאמינו בתמימות ואם לא שלא תגרום להם לתהות.

כי כן דרכם של הצדיקים להתפלל שלא תהיינה הנהגה שתפריע לאמונת בנ"י. אירועים כאלו אשר נראים כסתירה להבטחת הבורא. וזה עמד אברהם וביקש "חלילה לך מעשות כדבר הזה…". אמנם לאחר המעשה היה מקבל אותה בשיא התמימות, אבל קודם לכן הוא מתפלל למנוע הנהגה אשר לעין בשר ודם מעמידה בסתירה את דרך הטוב להיטיב. "כי ירא אנכי פן יבוא והכני אם על בנים" אבל רק את חלקם, והשאר ישרדו ולא יבינו.
וחז"ל דייקו מאוד בל' בנ"א. הגמ' (ב"ק לח ע"א) מספרת, "רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא. אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזל נינחמיה, אמר להו מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי דגידופא הוא דאמרי, מאי אפשר למיעבד – הא אפשר למיעבד".

עלינו להישמר מפני 'פרשנויות ודעות' המנותקות מהאמונה ואפי' במגזר שלנו.

כאן בארץ ישראל חיים בינינו הערבים, פראי אדם, וכתב הסיפורנו שבין כל דרגה ודרגה יש ממוצע. בין הדומם והצומח יש את ה"אלמוגים", בין הצומח והחי יש את אדני השדה (כלאיים פ"ח מ"ה). בין חי למדבר – הקוף, ועוד ממוצע בין החי למדבר – הערבים. ואמר המלאך שיהיה בנך ישמעאל חמור מצד מזגך, 'בשר חמור בשרם'. ועוד יהיה 'חמור בר', ויהיה אדם מצד אביו אברהם. וזה הפי' "פרא-אדם".
ואומרים בדרך צחות שכשמע אברהם על לידת יצחק אמר "לו ישמעאל יחיה לפניך", ובזוה"ק מתרעם על תפלה זו שבגינה סובלים בני ישראל. אבל אנו יכולים להבין שאברהם ביקש שלו רק ירצה ישמעאל לחיות גם יצחק יחיה. לצערנו, הערבים מקדשים את המוות וזה עולה לנו היהודים בחיים. המחבל יודע שייהרג ואדרבה זהו רצונו ושאיפתו.

אומר עולא שזה גידוף כלפי שמיא לומר "מאי אפשר למיעבד" במקום לסמוך בהשי"ת. ושומעים ביטויים כאלו אף במגזר שלנו. ושמעתי מרבי שמשון פינקוס שיש הוראת היתר לכתחילה להקשיב לרדיו, ורח"ל שומעים שם כ"כ הרבה פרשנות וחישובים כשהכל חף ונקי מאמונה בה' ובהשגחתו, כשלרוב אין איזכור אפי' קל להנהגת הבורא. כל אחד מדבר מה התכניות, מה כדאי ומה יועיל, כאילו יש לנו איך להתמודד ורק צעד פוליטי קטן מעכב בהן. כאילו כל התכניות למיניהן, להרוס בתי מחבלים, לפעול כך או אחרת. וכבר אמרנו מהרב מבילגורייא ז"ל "מגננו ראה אלקים הבט פני משיחך", שאנו צריכים למלכות המשיח להנהיגנו ולהגן עלינו ע"פ דרך ה'. וכשאף אחד אינו מדבר על המוטל עלינו לעשות ע"פ התורה, על ההנהגה ע"פ האמונה, כשאין מבט אמוני על הקורות אותנו האדם מושפע מכך במידה רבה מאוד, ובכלל לא מרגישים שיש שם כפירה ומינות.

עד כדי כך אמר הח"ח שאסור לומר על מקרה אשר קרהו שרע לו, מותר לומר "מר" אך לא "רע". וכמו תרופה שאינו רע אבל הוא מר. אין יום רע יש יום מר. ה"אלטער מנובהרדוק" אמר שלא יאמר אדם איחרתי את האוטובוס, אלא הקדמתי את האוטובוס הבא. גם כי אסור להסתכל במבט שלילי ואסור להאשים את עצמו ובטח לא את ה'. ואלו מדרגות גדולות שיש לשאוף אליהן ולהישמר מלהיכשל בהן. הקב"ה בוחן אותנו בכל דבר ועלינו להיות "בהמות" עמו.