הסכנה הלא ידועה של החופש הגדול / חיים ולדר

1.
כמעט מדי שנה בתקופה הזו, אני כותב טור המתריע ומזכיר לקוראים בתקופה זו רוב בני האדם עייפים, יגעים מעצמם ומזולתם ומוטב שלא יקבלו החלטות הרות גורל בקשר להמשך דרכם, אם בעבודה ואם במקום הלימודים.
הטור מדבר אל הורים וילדים. אל עובדים ואל מעבידים. הוא לא עוסק רק בהחלטה של אדם לגבי עצמו, אלא גם החלטה של צוות חינוכי לגבי אי המשכו של תלמיד במוסד חינוכי המתקבלת מטבע הדברים בימים אלה.
לפני שמחליטים חייבים לבחון היטב (והדבר קשה עד מאד) האם ההחלטה נובעת מהתנהגות של החודש האחרון או מהתנהגות של כל השנה.

2.
הימים האלה ידועים כמועדים לפורענות. ואיני מדבר רק על אסונות שמהם ראוי להיזהר. אלה הימים בהם תתקבלנה החלטות להרחיק ילדים מבית ספרם או לשכנע את הוריהם שזה לא המקום המתאים. זה החודש בו בחורים יגמרו אומר בנפשם שהם לא מתאימים לישיבה ובמקרים קשים יותר צוות הישיבה יחליט שהישיבה לא מתאימה להם.

זה הזמן בו מורים ומחנכים יתייאשו מהמקום בו לימדו שנים רבות ויחליטו שבמקום אחר יהיה להם הרבה יותר טוב (ובדרך כלל לא יהיה), וזה הזמן בו יחליטו מנהלים כי מורה מסוים "עבר זמנו" וכי יש למצוא דרך להרחיקו.
בסופו של דבר שמונים אחוז ממקבלי ההחלטות בזמן זה יווכחו לדעת כי החלטתם לא היתה נכונה ולא שקולה. הם יגלו כי הגיעו למקום הנופל ברמתו מהמקום הקודם (כי ככה זה עובד בדרך כלל אם כי לא בכל המקרים, כשאדם עוזב/נעזב זה לא למקום יותר טוב אלא למקום שמוכן לקבל אחד שעוזב או נעזב…).

הם יגלו במקום החדש כי התנאים אינם יותר טובים יותר ויחסי העבודה סובלים מאותן תופעות שבמקום הקודם או מתופעות שונות אך מציקות לא פחחות. ככה זה סדנא דארעא חד הוא. החיים הם מקום של התמודדות והניסיון לברוח ממנה מוליד התמודדות חדשה.

3.
לבני אדם יש נטייה לזכור את הג'יגה האחרון במאגר זיכרונם. סיפר לי פעם מחנך כי היה לו מנהג בסיום השליש והשנה, לתת לכיתה עבודה ובינתיים לרשום את ציוני ההתנהגות בכיתה תוך שהוא בוחן את פניהם הילדים העסוקים אחד לאחד ובאותו הרגע מחליט על פי הזיכרון כיצד התנהג הילד. הוא הסביר שבניגוד לציונים רגילים שניתן לתת ע"פ הממוצע, הרי שבעיות התנהגות כמעט ואינן נרשמות והציון הוא פחות או יותר ע"פ זכרונו של המחנך.

רק לאחר כמה שנים הגיע אותו מחנך לתובנה שהשיטה הזו עושה עוול. זה קרה כאשר ילד התפרע תוך כדי שהוא רושם את הציונים, המחנך נאלץ להפסיק את כתיבת התעודות ולטפל בילד ומיד לאחר מכן צצה תעודתו והוא פשוט רשם בסעיפי ההתנהגות "בינוני" "טעון שיפור". רק לאחר שסיים לרשום את התעודה, הביט שוב אל הילד ונזכר שבמשך השנה היה זה ילד די מקסים ורגוע שמעולם לא היו לו עימותים עם חברים או עם המחנך וילדים שהיו גרועים ממנו קיבלו ציון "נאות" ואפילו "ראוי לשבח".
אותו מחנך עמד המום, והתקשה להבין כיצד נפלה שגגה כזו מתחת ידו, ואז הבין שפשוט רשם את תחושתו בשעת כתיבת התעודה שאז באמת הילד חרג באופן משמעותי מהתנהגות נאותה ובמיוחד הרגיז את המחנך באופן אישי על כך שהעז להתפרע כשהוא יודע שכעת המחנך כותב את התעודות.

רק המחשבה על כך, הבהירה למחנך שהילד עשה זאת לא בכוונה ולא בדווקא. בתמימותו לא העלה על דעתו שאיש כמו המחנך שלו יקבע את הציון שלו ע"פ התנהגות בודדת. הוא ס מ ך על המחנך שייתן לו ציון ההולם את התנהגותו כל השנה – מה שלא קרה בפועל.
המחנך קרע את התעודה, הביט שוב על הילד וכתב לו "ראוי לשבח" ונאות במקום "בינוני ו"טעון שיפור". ובשעה זו הבין שבמשך שנים רבות ילדים רבים קיבלו ציון שאינו הולם את התנהגותם בכל השנה, אלא רק בחודש האחרון, השבוע האחרון והשעה האחרונה.
מכאן ואילך קיבל המחנך על עצמו לשחזר את הג'יגות האבודות בזיכרונו, לחשוב תמיד כיצד התנהג הילד בתשרי, בכסלו בפורים ובשבועות. לא רק בתמוז ואב.

4.
כעת מוזמן כל קורא המשמש כמעביד, מנהל, מורה, או הורה שזה בערך כולנו, לבחון את עצמנו, כמה החלטות הם קיבלו על סמך זיכרון קצר מועד, על סמך מחשבה חטופה ובלתי מעמיקה. האם לכל ארבעת התלמידים שהורחקו מבית הספר לצמיתות אכן היה מגיע העונש הזה או שמא שניים מהם פשוט התעייפו לקראת סוף השנה או התפרקו מעול דווקא בשל העייפות שלנו. האם הילד שהשתדל כל השנה וקרס בסיומה אכן צריך להיענש בשלילת הטיול השנתי או בשלילת פרס שאליו שאף כל השנה. האם העובד שנתן את הנשמה במשך חודשים רבים וכעת אפעס, קצת מפספס, אולי בגלל שהוא עסוק עם הבן שלו שהסתבך בחיידר, כי דברים כאלה גם עוברים בירושה…

ובו בזמן מוזמן כל אחד לבדוק עצמו האם הרצון שלו לעבור ללמוד /ללמד במוסד חינוכי אחר/מקום עבודה אחר/ לפרוש מההוראה/מגננות/לצאת לפנסיה מוקדמת, האם החלטות הרות גורל אלה לא מתקבלות בשל לחץ זמני ותחושה (צודקת או לא) של כישלון ייאוש וריפיון.

5.
נקודה חשובה שראוי לחזור עליה שוב ושוב היא התדמית שלנו בעיני עצמנו, העלולה גם היא להיפגם בימים אלה של – לקראת סוף השנה.
אם נפרוס כעוגה את הסיבות בגללן אנשים עוזבים מקומות עבודה, ונערים עוברים למסגרת אחרת נגלה שאת החלק הגדול ביותר בעוגה תופסת התדמית של האדם בעיני עצמו.
אדם יכול לסבול שאחרים חושבים עליו רעות, הוא יכול להחליט להשתנות או שלא איכפת לו מה חושבים עליו, אך כאשר האדם מביט מול המראה ואומר לעצמו: "אני לא מתפקד טוב, אני לא מחנך טוב, אני לא לומד טוב" התחושה הזו גורמת לו יותר מכל התחושות לעזוב את המקום בו הוא נמצא.

וזה בדיוק המקום והזמן לומר: בימים אלה אפילו תחושותינו משקרות לנו. הן לא מייצגות את מי שהננו באמת. הן תוצאה של עייפות, לחץ, שחיקה שלנו ושל הסובבים אותנו ובמקרה הזה "איש לרעהו יאמר חלש…" .

5.
ומהצד השני לחלוטין, יש כאן תובנה מדהימה לכל אחד מאיתנו. כי כולנו "הילד" הזה בעבודה מול הבוס, בישיבה מול הר"מים, ואפילו מול ההורים ובני הזוג. רוב רובם של בני האדם אינם מגיעים למסקנה של המחנך ההוא, וגם אם כן, לא תמיד ניתן לעמוד בה.
בהיותי מורה צעיר פגשתי מחנך ותיק שבתקופה מסוימת לא יצא להפסקות כי אם נשאר בכיתה. שאלתיו לפשר הדבר והוא ענה לי במילים האלה: "אולי לא שמת לב אבל המנהל כעת רותח מזעם על כך שמורים מרשים לעצמם לשוב לכיתה עשר דקות לאחר הצלצול, לטייל בשעת השיעור ואפילו לשוחח זה עם זה בפתח הכיתות. הוא גם איים שיוריד מהמשכורת ואפילו ירחיק מורים שיעשו כך. כעת תשים לב מה שיקרה. הוא כעת ב"היכון" עד שימצא שני מורים שלומיאלים ויעניש אותם. אחר כך הוא יירגע ולאט לאט יחזרו החיים למסלולם… בתקופות הללו, ליתר ביטחון, אני פשוט לא יוצא מהכיתה שמא אשכח ואהיה השלומיאל".

6.
זה אולי נשמע רע… אבל את העצה הזו ראוי שייתן אב לבנו ואם לבתה, כמובן מעבר לחינוך הרגיל והתקני. "יש זמנים" כך ייאמר "שבהם צריכים להיות זהירים פי כמה וכמה".
את התובנה הזו ניתן לקחת למקום הטוב: כלומר, לשפר את ההתנהגות בשעת מבחן, לפחות שעה שאנו יודעים שהיא שעת מבחן, כמו סוף השנה, כמו זמן בו מקום העבודה עורך ביקורת, כמו זמן שההנהלה מחליטה לחזק את נושא ההגעה בזמן או שימוש בטלפון בשעת העבודה. מי שיהיה חכם לשפר דרכיו בעת ההיא ירוויח ומי שיתעלם – יפסיד.

ובעוד חודש, לקראת חודש אלול, החודש המקדים ליום הדין מול בורא עולם, הדברים יהיו נכונים ואמיתיים עד מאד. ומי שהזדעזע מהעצה שנכתבה לעיל להשתדל בתקופה מסוימת, חודש אלול, יווכח שמשמים מתריעים ומודיעים לנו: בזמן הקרוב שימרו על עצמכם, שובו מדרככם הרעה כי יום הדין קרב ובא. כך שאין כל רע בלהזהיר גדולים על הקטנים לפקוח עין להתחזק ולהתעורר בתקופה רגישה במיוחד.

טורו השבועי של הסופר והמחנך הרב חיים ולדר מתפרסם ב'יתד השבוע' מידי יום שישי