כשהייתי ילדה קטנה ראש השנה בשבילי היה חגיגת בגדים חדשים ושירי "תפוח בדבש נשים על המגש". אבא יצא לתפילה ואמא הטובה מתיישבת על הספה ומספרת לנו בקול נעים על "היום הדין", ועל המאזנים ו…"גם רותי הגננת ספרה לנו!" ואחרי ארוחת בוקר וממתק של חג ישבנו על השטיח הגדול בסלון עם קפלות וקוביות וחיכינו שאמא תגמור להתפלל. אמא בכתה שם עם הסידור שלא הכרתי. "אמא, יש לך סידור חדש?" נדנדתי, ואמא סימנה לי ביד נחרצת שאחכה בסבלנות. חיכיתי. אחר כך לקחתי סידור מן הספריה והתפללתי את כל מה שמתפללים בגן.
וסעודת החג? אבא. אמא. ואני. ומוישי. ושרהלה. ויוני. ואסתי. התפוח היה רק תרוץ. חגגתי על צנצנת הדבש, למורת רוחה של אמא ואבא שאומר: "תני לה. שתהיה לה שנה מתוקה".
"אמא, למה את לא הולכת לבית הכנסת? ראיתי מלא אימהות וילדים ברחבה הגדולה".
"מתוקה שלי, אמא שלך מאד רוצה להתפלל בבית הכנסת, אבל עוד יותר רוצה להיות איתך כאן ועכשיו. יש בבית הכנסת אמהות שצריכות שקט כדי להתפלל ואנחנו לא נפריע להן, נכון?"
"וכל האימהות האחרות והתינוקות והילדים לא מפריעים לאמהות שמתפללות ואני כן?" משהו מן העלבון כנראה נשתרבב בקולי שכן אמא ערסלה אותי בחום גדול ואמרה:
"כל ילד או תינוק שמגיע לבית הכנסת ומרעיש, או בוכה, או רוצה במבה, או בימבה או שסתם משעמם לו והא התעייף, מפריע למתפללות." בקולה של אמא יש צער שאיני יודעת לאבחן.
"אבל דעי לך, " כך הסבירה לי אימי כשבגרתי ובררתי מדוע הפכה עזרת הנשים למשחקיה, ממתקיה ודלת שלא נחה על צירה. "האימהות הללו צדיקות. הן רוצות להתפלל. הן מבינות את גודל השעה. מצער אותן לשבת בבית ולא לחוש בעוצמת היום. אך הן שוכחות שלכל אדם יש תפקיד אחר בזמן אחר."
"ואת, אמא את לא הרגשת החמצה?" שאלתי כשנולד בני הבכור ולא יכולתי להתפלל בבית הכנסת כהרגלי בשנים האחרונות.
"החמצה?על מה? להיפך. כשחייל מצליח במשימה שניתנה במיוחד עבורו, אין שמח ממנו. כשהייתם קטנים, התפקיד האמיתי שלי היה להיות איתכם בבית. לנסות להתפלל מה שאפשר. מתי שאפשר. לשיר איתכם את המילים והמנגינות. ולרקוד בסליחות. ותוך כדי לעשות את כל המוטל עליי כאמא. בסך הכל, הייתי חיילת שעמדה במשימה."
