"תרנגול כפרות" הוא שמו של ספר שכתב הסופר אלי עמיר, מי שבעברו עסק רבות בקליטת עולים חדשים, הן במשרד הקליטה והן בסוכנות היהודית. עמיר, שעלה לארץ מעיראק בגיל 13, בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת, מתאר בספר זה את סיפור חייו, כעולה חדש הנשלח לקיבוץ ומנסה להתערות עם ה"ישראלים החדשים". בספרו הוא מתאר כיצד אנשי הקיבוץ בדרכי עורמה וכפייה, פועלים בקרב הצעירים מעיראק, למרוד במסגרות הקיימות, במשפחה וכמובן ביהדות, ובהצלחה מרובה. הצעירים מפסיקים לשמוע בקול הוריהם, וגם הרב מאבד את סמכותו בעיניהם ובעיני הקהילה כולה.
קרא עוד:
[postim]
הספר זכה להצלחה מרובה, כיוון שתיאר באותנטיות את תהליך "כור ההיתוך" הישראלי ממקור ראשון, כאשר הסופר עמיר עצמו, מהווה דוגמא קלאסית של הצלחת התהליך. אותו תהליך שיצר את מה שנקרא היום "הרוב החילוני", אותו "רוב" המבקש להמשיך בדרכי הכפייה שלו, גם עם המיעוט שלא כרע ל"מולך" המדינה. ולא היינו נזקקים להרחיב על דמותו של עמיר, לולי משפט שאם היה מתפרסם בכל מדינה אחרת על פני הגלובוס, היה כותבו מואשם באנטישמיות. בהתייחסו למחאה החברתית ולמעשה הייאוש של אחד המפגינים, כותב עמיר כי המעשה הזה "תלוי על צווארה של ממשלה שמכרה אותנו לחרדים לא-ציונים", ובנשימה אחת הוא כולל גם את ההתנחלויות שנואות נפשו.
אז אם מחפשים את הגורמים אליהם צריכים מפגיני המחאה החברתית להפנות אצבע מאשימה, הרי אלו – בין השאר – החרדים, ש"כידוע" מוצצים את לשדה ודמה של המדינה, והמיליארדים המופנים אליהם, הם גורמי המשבר החברתי. כנראה שאנשי הקיבוץ, שם גדל עמיר, עשו עבודה טובה מדי, כאשר הצליחו להחדיר לראשו את השנאה התהומית לכל דבר שבקדושה. היכן בדיוק מכרה הממשלה "אותנו" ל"חרדים לא ציונים"? האם דרך קיצוצי התקציב הדרקוניים בכבשת הרש של עולם התורה? אולי דרך קצבאות הילדים שלא נותר מהם יותר מאשר פירורים עלובים? האם בדק אלי עמיר, את תקציבי האוניברסיטאות, משם יוצאים האנטי-ציונים הגדולים ביותר, המסתובבים ברחבי תבל – לא אחת על חשבון משלם המיסים הישראלי – ופועלים בהסתה פרועה נגד המדינה שמכספה הם נהנים?
באווירה הנוכחית, בה נעשה דם חרדי הפקר, ועולם התורה – בסיס קיומו של היישוב היהודי בארץ הקודש – נתון למתקפה פרועה, אין גבול להסתה ולשקרים. הנה דברים שאמר רבינו הגדול, מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, לפני שנים, באירוע בו היה נוכח גם שר האוצר של ממשלת ישראל וכה אמר: "חושב אני שאביע את דעת כולם במה שאומר שגם אילו היה בא שר האוצר ואומר שהממשלה תחזיק את כל תקציב הישיבות, הייתי הראשון שאומר – לא! ואף אחד לא היה מתנגד, מפני שהתורה שלנו היא נחלת כל העם כולו, והעם כולו צריך להשתתף בזה. זו היא זכותו של העם ולא זכותה של הממשלה. זהו ציפור נפשנו. אלא שיש לנו רשות וזכות לבקש שהתמיכה לא תהיה בזלזול, באופן שנותנים לכל דבר מיליונים ועשרות ומאות מיליונים, ולישיבות כל כך מעט. איננו רוצים שהישיבות יהיו הטלית והתפילין שזורקים אותם ראשונים לים ומורידים אותם לראשונה מהתקציב… כי לפי המצב היום הרי זה זלזול".
מים רבים זרמו מאז אותם דברים, אבל העניין הזה לא השתנה – יחס הממשלה לעולם הישיבות, וכפי שאמר רבינו הגדול זצוק"ל בדבריו שם: "היסוד והכוח של עם ישראל הוא רק כאן, בישיבות, ומי שרוצה בטובת עמנו צריך לעשות כל מה שבאפשרותו לחזק יסודות אלו". בימים הקרובים אמורה הממשלה להגיש הצעת חוק בנושא עולם התורה, לאחר מסע הסתה פרוע הנמשך כבר שבועות ארוכים. מבחינתנו כל הצעה שתפגע ולו גם בבן-תורה אחד, כמוה כהכרזת מלחמה על הציבור החרדי כולו. די לנו בזלזול רב-השנים בעולם התורה כולו, כפי שבא לידי ביטוי בפרוטות העלובות הניתנות לעולם הישיבות מול תקציבי העתק של גופים אחרים. הפעם מדובר במלחמת קיום, והעם היהודי ידע בכל הדורות להיקהל ולעמוד על נפשו כאשר ניסו לפגוע בקודש הקדשים שלו – עולם התורה ולומדיה.
