אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם: מסמכי החקירה של ה"דקר" נחשפים

כמעט 50 שנה לאחר ההיעלמות המסתורית של הצוללת אח"י "דקר": במערכת הביטחון חושפים לראשונה לציבור את הפרטים המלאים על האירוע והליך החיפושים אחר הצוללת. המסמכים סוקרים את הפעילות שנעשתה במשך 31 שנים בכל הקשור לחיפוש אחר ה"דקר", את ניתוח פעילות ועדות החקירה, המסקנות, הניסיון להתחקות אחר התרחיש שהוביל לאובדן הצוללת והחיפוש אחר שרידי הצוות. ההחלטה לחשוף את המסמכים התקבלה בעקבות פנייתה של אחת מאלמנות הנעדרים, נורית מנור.

"אנחנו לא מחזיקים שום מידע שהמשפחות לא מעודכנות בו", אמר מפקד חיל הים, אלוף רם רוטברג. "חלק מחובה אישית שלי כמפקד זרוע הים היא העברת חומר מותר לציבור". אלוף רוטברג התייחס לעבודה המאומצת שנעשתה במשך השנים. "מדובר באירוע מורכב ולא פשוט אשר מעלה שאלות רבות ותהיות לגבי השאלה למה טבעה הצוללת ומה בדיוק קרה שם", אמר. "החומרים מסכמים 47 שנים, השלמנו תמונה מלאה על האפשרויות השונות ועל התהליכים של חיל הים בנושא לאורך הדרך".

על השאלה האם אירוע כזה יכול לקרות היום, השיב אלוף רוטברג כי "אנו משתמשים היום בצוללות המתקדמות ביותר בעולם עם יכולות חילוץ בכל מצב. אנחנו לומדים לקחים".

סיפורה של "דקר"

בח' טבת תשכ"ח יצאה אח"י "דקר" בפיקוד רס"ן יעקב רענן להפלגתה ארצה מבריטניה. שמה של פקודת המבצע: "דקרון". הייתה זו הפעם הראשונה שחיל הים הפעיל צוללת במתווה של צלילה רצופה וארוכה. על פי הפקודה הייתה הצוללת צריכה לקיים קשר עם מפקדת חיל הים אחת ל-24 שעות, וכל מספר שעות לקיים תשדורת ביקורת. הדיווח האחרון התקבל בכ"ג טבת כאשר מיקומה סמוך לאי כריתים.

הצילום האחרון של הדקר, שהתקבל ממטוס סיור אמריקאי במערב הים התיכון

הצוללת, שעל סיפונה 69 אנשי צוות טבעה, ואחד ממבצעי החיפוש הגדולים שבוצעו עד לאותה עת יצא לדרך, מבצע שהמשיך במבצעים נוספים ובחיפושים שלמעשה נמשכו כ-31 שנה. ככל שעבר הזמן גברה תחושת המסתורין שאפפה את היעלמותה, וועדות רבות קמו ונפלו, ונסיבות הטביעה עדיין לא ברורות. "קשה לקבוע חד משמעית את סיבת הטביעה בשל פרק הזמן שחלף מרגע טביעת הצוללת ועד לרגע מציאתה", משתף סא"ל (במיל') יחיאל געש שמונה להיות ראש הפרויקט של חיפושי ה"דקר". "שיני הזמן נגסו בגוף הצוללת בצורה לא קלה, יכול להיות שה"דקר" ממשיכה את התעלומה איתה, במקום הימצאותה בקרקעית הים".

סא"ל געש, שהיה עד ברגע הימצאותה של ה"דקר", חוזר אחורה, "ההנחה הייתה שזאת רק שאלה של זמן עד שנמצא אותה", הוא קובע. "ההנחה שלא נמצא אותה לא הייתה קיימת. המוטו שלנו היה שלא משאירים אף אחד מאחור. ממשיכים לחפש אפילו שזה ים, אף אחד לא הרים ידיים".

התפנית המרכזית הייתה כשנה וחודש לאחר היעלמותה, מצוף הסימון האחורי של הצוללת נמצא בחוף, בקרבת חאן יונס שברצועת עזה על ידי דייג ערבי. הדייג חשב שמדובר במוקש ימי ומיהר להודיע לממשל הצבאי. מציאת המצוף היוותה נקודת מפנה חשובה בכל ההתייחסות ל"דקר", היות והוא היה הפריט המוחשי היחיד מאח"י דקר, שהיווה למשך שנים בסיס ונקודת מוצא בהערכות למקום הימצאות ה"דקר" ולחיפושים אחריה.

מצוף החרום של דקר. (צילום: Bukvoed)

בעקבות התחקירים הוחלט כי המקום הסביר להימצאות הצוללת הוא אלכסנדריה. העובדה שבאותן שנים מצרים הייתה מדינת אויב הביאה לכך שמכאן ואילך למשך 10 שנים לא בוצעו חיפושים. אפשרות חדשה נפתחה עם חתימת חוזה השלום עם מצרים.

מסעות החיפושים

מבצע חיפושים זה היה הראשון מסוגו בחיל הים. פותחו שיטות חדשות ואמצעים לחיפוש תת מימי. בתדרוך האחרון למבצע הייתה תחושה של פריצת דרך והתפתחה תקווה גדולה למציאתה. אולם החיפושים לא הניבו תוצאות. "במקביל למסעות כל הזמן נבדקו יכולות אחרות, טכנולוגיות חדשות, הערכות מחדש לגבי יכולות, אמצעים והסתברויות", מסביר סא"ל געש. "מחקר זרמים חדש שפך אור והרחיב את החיפושים בים האגאי".

"כל מבצע חיפוש כזה מצד אחד מקדם אותך, מצד שני הוא מביא אתו תסכול", משתף. "הנה יצאת שוב, היית בים חודש ימים ו? הדיבורים מסביב של 'נו מה קורה? למה לא מוצאים?' לא תרמו לעסק להיות פשוט יותר". לדבריו של געש, ככל שעבר הזמן נקשר יותר לסיפור. "אתה נשאב לזה", הוא אומר. "אתה שומע יותר עמדות, מכיר את משפחות הנעדרים. אחד מהאנשים ששאבתי ממנו את הכח היה אב שכול של אחד הצוללים שהיה אתנו במסעות החיפוש במצרים", הוא משתף. "להיות שותף אתו לעבודה של תהליך החיפושים ולראות אותו בכל תהליך החיפוש, מה שמשקיע אב שכול. אתה נמצא אתו כתף מול כתף, וזה מכניס אותך לזווית אחרת על החיפוש".

בכ"ג אלול תשנ"ה, מינה מפקד חיל הים דאז, האלוף עמי איילון את תא"ל (מיל') גדעון רז, לשעבר מפקד שייטת הצוללות לעמוד בראש וועדה חדשה לחיפושי ה"דקר". אתו מונו עוד שלושה חברי וועדה: אל"ם (מיל') דורון אמיר שהיה בעברו מש"ט 7 וראש מספן כח אדם רס"ן במיל' דוד רוטנברג, ורס"ן יחיאל געש שהיה קצין הפרויקט לאיתור הצוללת. הרקע למינוי הוועדה החדשה היה פניה של משפחות נעדרי ה"דקר". בנוסף, הייתה בחיל הים תחושה שהחיפושים בים האגאי לא העלו דבר וצריך להכניס רוח חדשה ורעננה לתהליך החיפושים. "עשינו שינוי במתודולוגיה", מספר סא"ל (במיל') געש. "נעשתה פנייה לציים זרים וגורמים חיצוניים בשביל למצוא דרך אחרת".

צילום מגשר המשחתת אח"י יפו, המנציח את הסערה בעת החיפושים

באותה עת סיים חיל הים את החיפושים שתוכננו בים האגאי. החיפושים שבוצעו עד לעומק של 326 מטר, בהתאם לתפיסה שגרסה כי המצוף היה צמוד לצוללת, כמעט הושלמו וללא תוצאות. הוועדה המליצה לפנות לגורמים מחוץ לחיל הים, כולל גורמים המתמחים במחקר וחיפוש תת מימי שיציעו את הצעותיהם לתכנית חיפושים. גישתו של גדעון רז הייתה לערב במידה רבה ככל האפשר גורמים בינלאומיים על מנת להציף מידע שיתכן וקיים אצלם וטרם נחשף. הכיוון העיקרי היה ארה"ב.

שיתוף הפעולה עם האמריקאים

תרומתה של המשלחת האמריקאית הייתה רבה, אנשי המשלחת הצליחו לגרום לחלק מאנשי הוועדה להתייחס לעובדות מחדש, תוך שחרור פרשנויות קודמות והביאו לפריצת דרך. העניין המרכזי היה אופן ההתייחסות לממצאי המצוף והעובדה שהוא לא קרס. במשך שנים השתרשה בחיל הים ההנחה כי המצוף לא קרס ובמשך שנה היה צמוד לצוללת, כאשר עומק הקריסה שלו הוא 326 מטר, מכאן שהצוללת נמצאת בעומקים רדודים של עד 326 מטר. חברי המשלחת האמריקאית הפריכו את טענה זו כשלדבריהם המצוף ניתק לפני שהגיע לעומק הקריסה שלו, כלומר: הצוללת יכולה להימצא גם במים עמוקים. טענה זו פתחה אפשרויות אחרות ולמעשה הביאה בסופו של דבר למציאת הצוללת.

תרומה נוספת של האמריקאים הייתה המתודולוגיה ושיטות הניתוח המתקדמות. המסקנות אליהן הגיעה בסופו של דבר הוועדה היו שונות מן המקובל בעבר והאזור בו סומנה הסבירות הגבוהה ביותר למציאת הצוללת היה על נתיב הפלגתה המקורי לכיוון חיפה.

"בשנת 1998 יצאנו משלחת של צוות חיל הים וצוות מהצי האמריקאי לעוד מסע חיפושים", אומר געש. "החיפוש התבצע באותו תא שטח שבו בעקבות הימים מצאנו את הצוללת, מספר. " אותו חיפוש לא צלח מהרבה סיבות, בעיקר כשלים טכניים שלא הצלחנו להתמודד איתם. לכן הוחלט לפנות למכרז בינלאומי".

סונאר סורק צד, מורד למים במהלך החיפושים

החברה האזרחית שנבחרה בסופו של דבר הייתה "נאוטיקוס" שעשתה רושם שבשבילה מדובר יותר ממשימה- התחייבות אנושית לעמוד במשימה בכל מחיר. השיטה אותה הציעה החברה התבססה על סריקת השטח באמצעות סונאר ייחודי ועל זיהוי אופטי באמצעות רכב תת מימי מונחה מרחוק. בכ"ג אייר תשנ"ט יצאה לים אניית הזיהוי "Argonaut".

"מטרה 310"

"אנחנו ידענו שאנחנו יורדים לקראת מטרה, לא ידענו מה זה", משחזר געש. "על פניו זיהינו שיש משהו על קרקעית הים, אבל לא חשבנו שמדובר במשהו פורץ דרך, אלא בעוד מטרה, 'מטרה 310', אחת מיני רבות שגילינו לאורך החיפושים".

"המזג אוויר היה מאוד סוער והתקשינו בשמירה על הנתיב", מתאר קצין הפרויקט לחיפושי ה"דקר". "לאורך הלילה עברנו לאניית הזיהוי, בשעות הבוקר המוקדמות הרכב התת מימי ירד למעמקי הים והחל את הסריקה המקומית שלו, כמה דקות אחרי כן ראינו גוש מתכת שעל פניו לא נראה מלהיב. עשינו סביבו סיבוב עם הרכב התת מימי, בעודנו מסתובבים הבחנו בגוש הרבה יותר גדול במרחק מה ממקומנו", משחזר. "החלטנו לעזוב את המטרה הזאת שבדיעבד הייתה מאוד משמעותית, והלכנו לכיוון הגוש הגדול".

לאחר כמה דקות הרכב התת מימי הגיע לחלק הקדמי של אותו גוף, שניות עוברות והתמונה מתבהרת- "על המסכים מול עינינו אנו רואים חרטום. באותה שנייה כבר ברור לי שזה חרטום של צוללת, ושאני רואה את "הדקר" ", מספר סא"ל (במיל') געש וחוזר לנקודה ההיסטורית, נקודה שלא ישכח כנראה לעולם. "עד לאותה נקודה היה הומה, אבל ברגע הזה שראינו את החרטום הייתה דממה, מן שקט כבד של שיתוף, שקט שאף אחד לא רצה להפר עם מילה שלא במקומה".

מחוון ג'ירו מגשר הצוללת

לקראת השעה 12:00 בצהרי יום שישי הי"ג בסיון תשנ"ט, עולה געש לסיפון האנייה. "עליתי לגשר האנייה והתקשרתי ישירות למפקד חיל הים דאז, האלוף אלכס טל, לבשר לו על מציאתה של 'צוללת מדגם T קלאס' ". 31 שנים וארבעה חודשים לאחר היעלמותה הבלתי פתורה, נמצאו שרידיה של "דקר" בעומק של קצת פחות מ-3 ק"מ, על הנתיב לחיפה, במרחק 485 ק"מ מיעדה. בשביל לאמת סופית שאכן מדובר ב"דקר" נשלח צוות קצינים בכירים מחיל הים.

"לאחר שהודעתי למפקד חיל הים על מציאת הצוללת חזרתי כמובן להמשך הסריקות אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני לא יכול להכיל זאת יותר", הוא נזכר. "זה כדור שנמצא בבטן ומחפש דרך לצאת. יצאתי החוצה ומטען של 18 שנים שהצטבר בפנים פרץ החוצה, ופרצתי בבכי בלתי ניתן לשליטה".

צוות הזיהוי הגיע לוודא באופן חד משמעי שאכן מדובר ב"דקר". גוש המתכת הראשון שגילו התברר כחלק ייחודי מגשר הצוללת שנמצא רק ב"דקר", והיווה למעשה את החותמת. ההודעה שוחררה למשפחות. "בחיל הים התחילו להיערך לתהליך שלמעשה היה קיים במגירה כל השנים האלו, אבל לא חלמו שיגיע- הנוהל הזה של איך מודיעים למעשה ומתי".

סגירת מעגל

כשנה לאחר מכן שוב יצאה משלחת למקום הימצאות הצוללת, זאת להמשך מחקר כדי לנסות להבין את סיבת הטביעה ולראות האם נותרו שרידים של צוות הצוללת. חיל הים נעזר בטובי המומחים בעולם תוך שימוש בציוד המתקדם ביותר הקיים למחקר בעומק רב. ממצאי המחקר העלו כי הסבירות לקיומם של שרידי אנוש באזור טביעת הצוללת נמוכה ביותר בשל תנאי הסביבה שאינם תומכים בהשתמרות. בנוסף, נקבע כי מצבה של הצוללת ופרק הזמן שעבר אינם מאפשרים להגיע למסקנה חד משמעית מהי סיבת הכשל המדויקת. המסקנות הוצגו בפירוט לפיקוד חיל הים ולמשפחות החללים, ובהחלטה משותפת נקבע כי תהליך המחקר הגיע לסיומו ומכאן ואילך מופנים המאמצים והמשאבים לצורך הנצחה.

"בסיכומו של אותו מסע הם שלפו את החלק הראשון שמצאנו ורתמו אותו על סיפון כלי השיט", משחזר סא"ל (במיל') געש. "התמונה הזאת של גשר הצוללת, שלמעשה היה החלק המשמעותי ביותר, שנכנס לנמל הבית בחיפה מבחינתי היה סגירת מעגל", הוא משתף. "אחרי 18 שנים של חיפושים והרבה מאוד תסכולים וכישלונות כי ההצלחה היחידה הייתה למצוא את הצוללת, זאת הייתה המטרה היחידה".

גשר הצוללת בדרכו לחיפה, על סיפון אניית החיפוש

הגשר כיום, סמוך למוזיאון חיל הים בחיפה

ביזמת נאוטיקוס, הוצב שלט על חרטום הצוללת בעומק הים: "לא נשכחתם"

(מרבית התצלומים בכתבה, באדיבות מוזיאון ההעפלה וחיל הים)