בדרך לסבב הרביעי: המערכת הפוליטית דוהרת לקיר / יוסף טיקוצ'ינסקי

אחת האומנויות הגדולות והוותיקות של ראש הממשלה נתניהו, היא ללהטט בסדר היום ולגרום לכולם לדבר בדיוק על מה שהוא רוצה שידברו, אבל בעיקר לגרום לכולם שלא לדבר על מה שהוא לא רוצה שידברו.

את ההישג הזה יכול נתניהו לרשום לעצמו השבוע בסיפוק רב ובגאווה גדולה. הבחירות בעוד פחות משלושה שבועות, הסקרים לא מחמיאים לו בינתיים ולא נראה שיהיה פתרון למצב הפוליטי הסבוך, אבל בינתיים נתניהו מנצח, מנצח בנושא אחד בו הוא תמיד היה חזק: שליטה מלאה בסדר היום. והניצחון הזה מסתבר הוא כבר עצם ההישג של נתניהו.

כל הפוליטיקאים, כל ראשי המפלגות וכל כינוסי הבחירות עסקו כמעט רק בנושא אחד: הקמפיין של נתניהו. זה התחיל בכנסי הבחירות של הליכוד ובראיונות של נתניהו שם הושמעו שוב ושוב אותם מסרים כמו מכונת תעמולה משומנת: המסר הראשון הוא שלגנץ אין אפשרות להקים ממשלה בלי הערבים, לכחול לבן אין אפשרות להקים ממשלה בלי טיבי, לאף אחד אין אפשרות להחליף את נתניהו בלי תמיכה של תומכי טרור. המסר השני והלא פחות חשוב הוא שגם בגוש הימין לא ניתן לסמוך על כולם, בנט ושקד יכולים בהחלט לחבור לגנץ ולכן מי שרוצה סיפוח וריבונות חייב להצביע רק הליכוד.

מסתבר שנתניהו לא השתנה. הוא עדיין יודע להשתמש באותם קסמים פוליטיים שהעלו אותו והחזיקו אותו לאורך כל השנים. במצב כיום המציאות היא שהוא הפוליטיקאי הממולח מכולם, זאת עובדה ועל זה אין חולק. אף אחד מהעומדים מולו בגוש הימין ובגוש השמאל לא משתווה לו בוותק, בניסיון ובחושים החדים.

ולכן כשנתניהו לא מצליח לנצח כבר שתי מערכות בחירות ועוד מעט כנראה גם את השלישית, הוא מצליח לפחות להישאר על הגל, להשתמש ביכולות שלו כדי לנצח לפחות את התודעה. וכך הוא הצליח לגרום השבוע לכולם להגיב לקמפיין שלו ולהיות עסוקים בלהכחיש אותו.

הפרד ומשול

בני גנץ ערך גם הוא כנסי בחירות, הוא הזמין צלמים ועיתונאים לחדרי מיון שם ניסה למנף את הקמפיין שלו 'תיק 5000' ולהזכיר שחמשת אלפים איש מתים מידי שנה בגלל מערכת הבריאות הקורסת. אולם הקמפיין עצמו קרס מהר מאוד כשהרב ליצמן פרסם את רשימת הישגי מערכת הבריאות בשנים האחרונות ובכך סתר לחלוטין את הנתונים בהם השתמשו גנץ ואף ליברמן בקמפיינים שלהם.

אבל עוד לפני שהקמפיין עצמו קרס, תשומת הלב התקשורתית היתה נתונה לשאלה האם באמת גנץ יכול, רוצה ומתכוון להקים ממשלה עם הערבים? ואם לא, כיצד הוא מתכוון לנצח את הבחירות ולהקים ממשלה? את השאלות האלה נשאל גנץ עצמו בכל מפגש עם כלי התקשורת, את השאלות הללו נשאלו חברי כחול לבן בכל ראיון תקשורתי והם התקשו לענות עליהן. הם ניסו לטעון כי אחרי הבחירות הם יישבו עם כל המפלגות שאינן אנטי ציוניות וינסו לרתום אותן לממשלה על בסיס העקרונות של כחול לבן.

אבל התשובות הללו לאינן מספקות מול השאלות של הליכוד. ייתכן ובאמת מישהו ינסה אחרי הבחירות ליצור חיבורים חדשים כדי להציל את המצב, אבל כרגע השאלה של נתניהו חדה ונוקבת יותר, מול תשובה מעורפלת של כחול לבן שאינה יכולה עדיין להסתמך על תרחישים ומספרים.

איימן עודה, אחמד טיבי וחבריהם מיהרו גם הם להצהיר מעל כל במה שלא יישבו עם גנץ כל זמן שהוא תומך אפילו עקרונית בעסקת המאה של טראמפ, עם ליברמן הם בוודאי לא יישבו וליברמן מצדו ממשיך לתקוף אותם, גנץ ממשיך לדבוק בעמדתו שהוא יבצע את עסקת המאה בתיאום עם ארה"ב עם הפלשתינים, וכך יצא שנתניהו שלט בעצם בסדר היום של כחול לבן, בסדר היום של ליברמן וגם של הרשימה המשותפת.

מסתבר גם, שהתקשורת מאוד אוהדת את נתניהו למרות הטענות שלו על תקשורת עוינת ועל כך שהערוצים הגדולים רודפים אותו ואינם מסקרים אותו. כל כלי התקשורת הגדולים עסקו בקמפיין של נתניהו וביקשו תשובות מכחול לבן. המסר שנתניהו השתמש בו הפך להיות נושא השיחה המרכזי.

וזה המשיך גם לתוך הגוש. כשבנט השיק השבוע את קמפיין מפלגת ימינה הוא הקדיש את נאומו כדי לחזור שוב ושוב על ההצרה שבשום אופן הוא לא יישב עם גנץ, הוא לא יקים ממשלת שמאל והיעד שלו הוא ממשלת ימין-נתניהו. כך הצליח נתניהו לגרום לבנט להצהיר לו אמונים למרות ההתקפות ההדדיות שמנהלים השניים והניסיון של נתניהו לשתות את קולות הימין על חשבון הליכוד.

הזדמנות הפז שגנץ החמיץ

ובהכירנו את נתניהו, אנו יודעים היטב שכשהוא רוצה ומצליח להעלות נושא אחד לסדר היום, הוא בעצם רוצה שלא נעסוק במשהו אחר שהוא פחות חפץ בו. ולנתניהו יש שורה די ארוכה של נושאים שהוא לא היה רוצה שאויביו הפוליטיים וכלי התקשורת יעסקו בהם.

המזל הגדול של נתניהו היא שכמעט כל המתמודדים הניצבים מולו, חלשים ממנו משמעותית בחושים הפוליטיים שלהם וביכולת שלהם להתמודד עם המהלכים שהוא מפתיע בהם. אין מולו עוד פוליטיקאי בסדר גודל שלו ולכן הוא מצליח לגרום לנושאים שאינם נוחים לו להיעלם במעט מסדר היום כשמתנגדיו לא קולטים עד הסוף עד כמה הוא מוביל אותם ומהתל בהם.

הרי אם בכחול לבן היו פוליטיקאים קצת יותר משופשפים וקצת יותר יעילים, הם היו יכולים כבר מזמן לקבור סופית את הקריירה הפוליטית של נתניהו. המצב כיום הוא שהכנסת נמצאת בידיים שלהם, הם הסיעה הגדולה, הם הרוב והם אפילו כבר הצליחו להקים ועדת כנסת בתקופת פגרה, מה שמעניק להם עוד יותר שליטה. הרי אם הליכוד היתה במצב שלהם היום, כבר היינו רואים ועדות חדשות קמות, פועלות ומנהלות מול המצלמות קמפיין בחירות מושלם מתוך כתלי הכנסת.

לכחול לבן היו את כל האפשרויות להחליף את יו"ר הכנסת, להחליף את ראשות ועדת הכספים, לשלוט לחלוטין במצלמות ערוץ הכנסת ולהעביר חוקים בהסכמה אפילו שמדובר בתקופת בחירות. אבל ההתנהלות שלהם בפועל היא כל כך אנמית עד שרוב אזרחי ישראל לא קולטים אפילו שיש מולם את המפלגה הגדולה ביותר בכנסת. נתניהו ואנשיו בליכוד מביטים מהצד וחוככים ידיים בהנאה ומאחלים לעצמם שכל האויבים שלהם לאורך כל ימי חייהם יהיו אויבים כאלה.

כך מצליח נתניהו להעלים כאמור מהכותרות את כל מה שלא נח לו. הנושא הראשון והמרכזי הוא כמובן כתבי האישום התלויים נגדו. גם אם נצא מנקודת הנחה שנתניהו צודק ומבחינה משפטית התיקים הללו לא חמורים דיים כדי להכניס אותו לכלא, עדיין היה מקום למתנגדיו של נתניהו לעשות בזה שימוש חזק ויעיל יותר מזה שהם עושים כיום. גם אחרי שהוא כבר משך את בקשת החסינות, היה לכחול לבן הרבה אפשרויות איך למנף את זה, להזכיר את זה, לעסוק בזה ולא לתת לנושא לרדת מהכותרות, אבל זה לא קורה.

הנושא השני והלא פחות גדול הוא כמובן עסקת המאה. בנושא הזה גנץ ואנשיו, כולל כל הגנרלים והיועצים הגאונים שעובדים איתו, אפשרו למכרה הזהב הזה לחמוק להם מבין הידיים בלי שיבינו אפילו מה הם פספסו פה. הרי נתניהו וטראמפ עמדו על הבמה בוושינגטון ודיברו על סיפוח, יועצי הליכוד נתנו לכל עם ישראל להבין שהנה הנה מחר בבוקר יחול החוק הישראלי על כל שטחי יו"ש, נתניהו רק צריך לחזור טכנית מחו"ל כדי שהממשלה תוכל להתכנס ולאשר את זה. עיתונאים ימניים שליוו את נתניהו אף פצחו בריקוד ברחובות וושינגטון הקפואה על הבשורה ההיסטורית ששמעו באוזניהם.

נתניהו הניח באותם רגעים את כל האמינות שלו ואת כל היוקרה שלו על נושא הסיפוח. לרגע היה נראה שהוא הצליח לעשות את הבלתי ייאמן, לחולל היסטוריה בשטח וממילא גם להכריע בבת אחת ובאופן משמעותי את הכף הפוליטית לטובתו, משק כנפי ההיסטוריה כבר נשמע ברקע.

באותם רגעים, הרבה אנשים בעיקר בצד הימני אמרו לעצמם שלמרות שזה נראה בלתי נתפס, עושה רושם שנתניהו אכן יחיל ריבונות משום שאם אחרי כל הדרמה הזאת הוא יחזור בו, הרי שהקריסה שלו תהיה כל כך מהדהדת עד שלא יוכל לקום ממנה. זה לא היה נראה מציאותי שנתניהו יבטיח סיפוח ולא יקיים.

הזיכרון הפוליטי הקצר הספיק להשכיח מאתנו שפחות משבוע לפני ההצהרה בוושניגטון, ביקר גנץ בבקעת הירדן ושם הוא סנט בנתניהו ואמר לו שאם הוא רוצה סיפוח, הוא יכול לעשות זאת בהחלטת ממשלה ולא בדיבורים. נתניהו ענה לו: אתה רוצה סיפוח בבקעה? אין בעיה. אני מאתגר אותך, בוא איתי לוושינגטון ונראה אותך מצהיר שם על החלת ריבונות.

משום כך כולם היו בטוחים שכשנתניהו מטפס על העץ הגבוה הזה, הוא לא יירד משם בלי החלת ריבונות בפועל. הוא הרי כבר חישק את עצמו מכל הכיוונים. לכן מאותו רגע שאחרי ההצהרה המהדהדת, ככל שחלפו השעות והימים וחלום הסיפוח החל להתרחק, היה לגנץ מכרה זהב של ממש בידיים שלו. ומה הוא עשה איתו? מסתבר שכלום.

מישהו אחר במקומו של גנץ כבר היה דואג שכל אזרח במדינה ישאל את עצמו: אם נתניהו דיבר על סיפוח, למה הוא לא מקיים? ואם הוא ידע שהוא לא יכול לקיים, למה הבטיח? לא היה צריך לעבוד קשה כדי שכל ישראלי יבין שמה שקרה בוושינגטון הוא הצגה אחת גדולה וחלולה, סיבוב ציני על גבם של תושבי יו"ש ואזרחי ישראל כולם, כשמבלי לזלזל בעצם ההישג שיש בזה שארה"ב מצהירה על הכרה בריבונות ישראלית ביו"ש, עדיין מדובר בהצהרה בלבד בעוד שנתניהו פיזר הרבה אוויר חם על סיפוח של ממש הממשמש ובא.

ברגעים אלה, העובדה שעדיין לא הוחלה הריבונות ביו"ש נראית לנו משום מה טבעית ומובנת, ונתניהו ממשיך לשלוט ברמה בסדר היום בלי לרדת בסקרים. אם לגנץ היתה תבונה פוליטית סבירה, הוא היה מבין איזה כישלון ענק רשום כאן על שמו.

על גב תושבי הדרום

וזה ממשיך הלאה לכל הנושאים אותם נתניהו מעלה לסדר היום, גם כשגנץ ואנשיו יורדים לדרום ומדברים עם התושבים, גם כשהם מביימים הצגה של ממש במליאת הכנסת בכאילו מחאה על הטרור בדרום, הם לא מצליחים להחדיר לתודעה את העובדה הפשוטה שנתניהו ובנט לא באמת מצליחים להשתלט על הסיטואציה בעזה, את העובדה שבנט הולך בדרכי ליברמן ואחרי שהשמיע הצהרות נורא בומבסטיות על הצורך בהכרעת החמאס, הוא יושב עכשיו בקריה בת"א ולא מציע שום מדיניות אחרת.

לכחול לבן היה מאוד קל לנופף בעובדה שנתניהו ובנט מנסים בכל מחיר להגיע להסדרה עם חמאס ולהימנע בכל מחיר ממבצע צבאי בעזה למרות שהם מדברים על כך ומאיימים בכך. נתניהו ובנט משתמשים בעובדה שגם חמאס הולך על חבל דק ונמנע מלעבור את נקודת האל-חזור שתוביל אותו למבצע, וכך יוצא שלכולם נח לאיים בלי שיידרשו לבצע את איומיהם באמת. כולם מבינים שמבצע צבאי כנראה לא יהיה לפני הבחירות ותושבי הדרום ימשיכו לסבול.

הרי המשמעות של זה היא שכשנתניהו ובנט חוזרים שוב ושוב על המסר שרק הם יקימו ממשלת ימין וימנעו הקמת ממשלת שמאל מסוכנת כלשונם, השאלה המתבקשת שהיתה צריכה לבוא מצד כחול לבן היא: ומה אתם עושים היום? הרי אתם עצמכם מיישמים הלכה למעשה מדיניות של ממשלת שמאל ומדברים עם ארגון טרור. אבל במקום זאת כחול לבן שותקת ומאשרת בעצם את הנרטיב שרק הליכוד ימין חביב והם בעצם שמאל מסוכן.

למעשה, בכחול לבן מנסים להשתמש בנושא הדרום כקמפיין אבל מלבד העובדה שהוא לא נוחל הצלחה מרובה, הקמפיין הזה מכניס את כחול לבן לאותה משבצת של נתניהו ובנט. משום שהם יוצרים מצב בו כולם אשמים במידה שווה בניצול ציני של הטרור בדרום לצרכי בחירות, בלי שלאף אחד יהיה באמת אכפת ממצבם הביטחוני והנפשי של התושבים שם.

במקביל, התוצאה המעשית היחידה שיש לעסקת המאה בשלב הזה היא שגם ביהודה ושומרון התחיל הטרור להתעורר, כוחות הביטחון מתמודדים שם עם מציאות אחרת לגמרי מאז שהוכרזה העסקה. הטרור העממי הרים ראש, פיגועי האבנים הפכו לעניין שבשגרה והם מתרחשים כמה וכמה פעמים בכל יום. בחסדי שמים עוד לא היו שם נפגעים ולכן לא כולנו שמענו על כך, אבל הכבישים ביו"ש הפכו בשבועיים האחרונים לסיוט כשכל מכונית ישראלית הופכת לברווז במטווח.

מסתבר שגם כחול לבן לא שמעו על זה משום שפוליטיקאי ציני משופשף יותר כבר היה עושה בזה שימוש נהדר. הרי אם נתניהו עצמו היה במקום גנץ, לא היה אזרח בישראל שלא היה שומע על האינתיפאדה הזאת לפרטי פרטים מידי יום ומידי שעה.

ועוד לא דיברנו על פארסת נעמה יששכר וסאגת הפגישה עם מנהיג סודן באוגנדה, אירועים משמעותיים שהתבררו גם כן כתעמולת בחירות. ולכן ככל שזה לא מצליח להזיז כמעט את תוצאות הסקרים, המסקנה המתבקשת היא שיש לנתניהו מזל מאוד מאוד גדול שאלה האנשים המתמודדים מולו. ההצלחה שלו כיום בנויה על היותו יחדי מסוגו בזירה בתוספת זיכרון ישראלי קצר, חוסר אכפתיות עמוק וחוסר חשק מצד אזרחי ישראל להתעסק בפוליטיקה ולהבין באמת איזה סיבובים עושים הפוליטיקאים על הגב שלהם.

שליטה מלאה בכלים

המשמעות המעשית של כל זה היא, שנתניהו מצליח כרגע לבלום את כחול לבן ולשמור על כוחה של הליכוד. כשכל הנושאים הנ"ל לא עולים לסדר היום ולא מגדילים את כוחה של כחול לבן, מבחינת נתניהו מדובר בהצלחה.

במצב כיום שלנתניהו אין אפשרות ריאלית להקים ממשלת ימין, המטרה שלו היא קודם כל למנוע הקמת ממשלת גנץ. ההישג הראשון מבחינתו יהיה להגיע למוצאי הבחירות קודם כל לתיקו. שלא תהיה הכרעה לרעתו. משם הוא כבר ינסה להתקדם הלאה.

מבחינת מפלגת הליכוד, בחירות רביעיות הן לא סיוט, הן לא חשש רחוק והן לא ברירת מחדל. מבחינת הליכוד מדובר בתכנית עבודה, תסריט רצוי לכתחילה, זה מה שישאיר את נתניהו בראשות הממשלה לעוד כמה חודשים יקרים מפז בהם יתחיל משפטו. ולכן כשנתניהו שולט בסדר היום זה לא רק שהוא שולט בנושאי הקמפיינים, המשמעות היא שהוא מצליח לסדר את השחקנים על המגרש בדיוק כפי שהוא רוצה. הוא מצליח לגרום למערכת הפוליטית כולה לדהור אל הקיר, אל המבוי הסתום.

הוא גורם לגנץ להתנער מהרשימה המשותפת ובכך הוא מקווה למנוע הקמת ממשלת מיעוט. באופן טכני יכולה להיות לגנץ ממשלת מיעוט אם הערבים יימנעו בהצבעה על הקמת הממשלה הם לא צריכים לתמוך בפועל. לכן נתניהו דואג כבר היום לעשות דה לגיטימציה לכל תרחיש בו גנץ יוכל להיבנות על הערבים ולהזכיר שגם ההימנעות שלהם היא שיתוף פעולה שיסייע לגנץ להיבחר. הוא דואג כבר היום לקעקע את הלגיטימיות של מהלך כזה.

מהעבר השני הוא מצליח לצייר את ליברמן כשותף מלא של השמאל, הוא משתמש בעובדה שליברמן לא מכחיש אפשרות של ישיבה בממשלה עם העבודה ומרצ וכך גורם לליברמן להתבצר בעמדות שלו ולא לתמוך באף מפלגה. ככה גם לא תוכל לקום ממשלה וגם ליברמן יהיה זה שאשם בכך. בדיוק כפי שהיה בבחירות האחרונות.

מצד שלישי הוא מצליח כאמור לחשק אליו את בנט. הרי ברגע שגנץ הוא משת"פ של הערבים בנט יהיה חייב להצהיר שהוא הולך רק עם ביבי. וכך ימשיך נתניהו לספח אליו את קולות הציונות הדתית ובנט יהיה חייב למרות הכול להמשיך וליישר קו. בנט יוכל להמשיך לצרוח על כך שנתניהו לא מחיל ריבונות, זה לא יעזור לו. ביבי כבר שרטט את גבולות הגזרה באופן כזה שיחייב את בנט להיות רק איתו. להמשיך לחטוף אבל להמשיך לתמוך בו.

תמונת המצב כעת היא שבחירות רביעיות באלול הקרוב הן תרחיש בלתי נמנע כמעט. נתניהו הצליח לגרום לכולם להתבצר בעמדותיהם, הוא מנסה כבר היום לסכל כל מהלך שובר שוויון אחרי הבחירות באמצעות הצבת הכלים כבר עכשיו על המפה וכך הולכים כולם יד ביד אל עבר הקיר, אל עבר המבוי הסתום, אל עבר בחירות ללא הכרעה.

השליטה של נתניהו על השיח היום, היא ההצלחה שלו מחר. היא המהלך הראשון שהוא הצליח ליישם בדרך למניעת הקמת ממשלה בלעדיו. במוצאי ז' אדר הכל כבר יהיה פתוח. ברגע שאין הכרעה ברורה אפשר יהיה אז לנסות ולמצוא פתרונות. אבל מה שחשוב לו זה קודם כל למנוע מאחרים להצליח. אחר כך הוא כבר יחשוב איך הוא מנסה להצליח בעצמו.

הטור פורסם במוסף יתד השבוע מבית יתד נאמן