תסמינים של אנרכיה: הסימן לאיבוד השליטה של הממשלה – חילופי ההאשמות ההדדיות

מכנה משותף מאוד ברור קיים בין כל אזרחי ישראל כמעט בלי יוצא מן הכלל, ובין נבחרי הציבור מכל סיעות הכנסת. כולם כאיש אחד יכולים להסכים להודות בפה מלא שהם לא ממש מבינים מה הולך ומה קורה. והבלבול המאפיין את האזרחים המודאגים, מאפיין גם את התנהלות הפוליטיקאים בשבוע האחרון.

בכל מפגש בין שני אנשים ומעלה נשאלות אותן שאלות ונשמעות אותן תשובות. מה יהיה? לאן המגיפה הולכת? האם באמת יש עליה דרמטית במספר החולים הקשים? האם מותר לקיים התקהלות בסלון המשפחתי? האם מותר לנסוע לים? ולבריכה? ומה עם טיול במסגרת קייטנה? איזה הגבלות עוד יעשו?

ויש גם את השאלות היותר מהותיות ויותר קשות: האם הסגר על שכונות חרדיות באמת מוצדק? על פי איזה נתונים הוחלט עליו? האם באמת זה הצעד הנכון מול גלי הדבקה? אולי דווקא ההיפך? ומה עם ערים אחרות שגם בהן מדווח על תחלואה גבוהה אבל אין שם סגר? על פי איזה קריטריונים נקבעות ההגבלות?

הנקודה המדאיגה יותר היא שגם מקבלי ההחלטות עצמם מתחבטים באותן שאלות ולכן כך גם נראתה השבוע הזירה הפוליטית. כבר לפני שבועיים כשהחלו ההגבלות פנינו מטעם 'יתד נאמן' למשרד ראה"מ בדרישה להבין את הקריטריונים לפיהן נקבעות ההגבלות ונענינו שהנתונים מגיעים ממשרד הבריאות והם באחריותם.

פנינו גם למשרד הבריאות אולם עד לעצם רגע זה לא התקבלה כל תשובה על נתוני התחלואה שהביאו את מקבלי ההחלטות להחליט מה שהחליטו. גם קולגות בכלי תקשורת אחרים עברו חוויה דומה ומשרד הבריאות מסרב לפרסם את הנתונים עד כדי כך שעולה חשד שהם בכלל לא קיימים. ואם כך הוא הדבר, על סמך מה מתקבלות ההחלטות בממשלה ובמל"ל?

בשבועיים האחרונים עסוקה הכנסת בקידום 'חוק הקורונה הגדול' שאישרה הממשלה וממנו נגזרות כל ההגבלות, ההנחיות וכמובן התקציבים לתכניות הכלכליות שפעלו עד כה כתקנות לשעת חירום אולם בגלל התמשכות המשבר יש צורך להסדיר אותן בחקיקה. את החוק אישרה הממשלה בשבוע שעבר בדרישה שהכנסת תחוקק אותו מיד בקריאה שניה ושלישית ורק אחר כך יינתן לה הזמן לדון בו ואולי לשנות סעיפים מתוכו.

למרבה האבסורד, כבר מתחילת המשבר התפזר החוק לכמה ועדות וכל ועדה דנה בנושא אחר, קידמה אותו בקצב אחר ועם קריטריונים אחרים. לוועדת חוקה בראשות ח"כ הרב יעקב אשר הגיעו סעיפים כמו הכרזת הגבלות על שכונות או ערים, גובה הקנסות שיינתנו ועוד. לוועדת חוץ וביטחון הגיעו סעיפים כמו חוקיות איכוני שב"כ, הוועדה לביקורת המדינה דנה בעומס על מערכות הבריאות, מערך הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות, וכל זה עוד לפני ועדת הקורונה עצמה שהוקמה בעצם בשביל לקדם את כל זה.

המצב הזה יצר בלבול מוחלט כשאף אחד כולל חברי כנסת לא באמת הצליח להבין איפה עומד כל סעיף בחוק, האם הוא כבר אושר, האם למשל זה כבר חוקי לתת קנס וכמה והיכן בעצם הדברים עומדים. ומעל כל זה הגיעה הממשלה ודחקה בכנסת לאשר את החוק הכולל, ככה כמו שהוא על סעיפיו הגמורים והבלתי גמורים ורק אחר כך לדון בו.

קואליציה בורטיגו

ההתנהלות הבהולה הזאת היא תוצאה ישירה של חוסר סדר וחוסר שליטה במצב. התנהלות המערכת הפוליטית בשבוע האחרון שידרה סימני מצוקה. זה כבר לא המשברים הרגילים שמתנהלים בתוך הקואליציה הבלתי אפשרית הזאת, זה כבר סימני מצוקה של ממש.

נתניהו מתעקש להמשיך ולנהל את המשבר הזה בעצמו, ללא כל הענקת סמכויות לגופים נוספים כמו משרד הביטחון, צה"ל ופיקוד העורף. כל המומחים צועקים ומתריעים שמשרד הבריאות והממשלה לא יכולים לנהל לבדם את המשבר הזה ולכן הרחבת הסמכויות היא קריטית. בינתיים מחפשת הממשלה 'פרויקטור', אדם אחד בעל סמכות שיוכל לנהל את המשבר אולם בינתיים לא נמצא אחד כזה. שמות שונים עלו וירדו אולם כל מי שניסה להיכנס לנעליים הללו הבין שהוא עומד להיות בסך הכל בשר תותחים.

מסתבר שהממשלה לא מחפשת מישהו שבאמת ייקח את הסמכויות לידיים וינהל את כולם באופן מסודר, אלא מישהו שיוכל לעמוד בעתיד לפני ועדת החקירה ולחטוף את האש, לשלם את המחיר. הממשלה מתכוונת לנהל את המשבר הזה בדיוק כפי שהוא מנוהל עכשיו או ליתר דיוק – לא מנוהל עכשיו, וכל מה שדרוש זה מישהו שיוקע בעתיד אל עמוד הקלון ויהיה אפשר להאשים אותו וזאת הסיבה שכל המועמדים ממהרים לנוס על נפשם.

הסימפטום הבא והבולט יותר של האנרכיה הוא כמובן הטחת ההאשמות. ברגע שמקבלי ההחלטות מתחילים להטיח האשמות זה בזה ולגלגל אחריות זה לפתחו של זה, זה כבר סימן מדאיג המעיד שהם חושבים פחות על מציאת פתרונות או על שליטה במצב ויותר על ניקוי האשמה וטיהור שמם אחרי המלחמה.

ביום שני השבוע, התכנסה הממשלה לאחד מדיוני החירום ואישרה החלטה לפיה יוגדל הגירעון בקופת המדינה כדי לאפשר את התכנית הכלכלית, הפיצויים לעסקים, הרחבת דמי האבטלה ועוד. מדובר בנספח לחוק הקורונה הגדול שכבר אושר, והמטרה היתה להביא אותו כבר באותו יום לאישור הכנסת בקריאה ראשונה ולמחרת לוועדת הכספים ולקריאה שניה ושלישית. חברי הכנסת קיבלו הנחיה להישאר בבניין אולם סדר היום במליאה הסתיים והממשלה שכל כך מיהרה בלהיטות לקדם את ההצעה, טרם הצליחה לגבש ניסוח סופי שיוגש לכנסת ולכן ההצבעה נדחתה ליום שלישי.

בשלב הזה קיבלו העיתונאים הודעה בשם "בכיר בליכוד" שהטיח בגנץ האשמות קשות ואמר כי "נתניהו זועם על בני גנץ וכחול לבן אשר משיקולים פוליטיים מכשילים את הצעדים הדרושים לבלימת המחלה והצלת חיים. חוסר האחריות של כחול לבן מוביל בהכרח לסגר מלא ומחירים כלכליים מיותרים. גנץ התנגד היום לכל צעד לבלימת התפשטות הקורונה שיכול למנוע את הצורך בסגר כללי בהמשך".

באופן רשמי מחויבת כחול לבן להחלטות הממשלה שהיא חלק ממנה, אבל שלא לייחוס מתחו שם ביקורת על התכנית הכלכלית שגובשה בממשלה ואמרו כי היא יקרה מידי ולא בהכרח עונה על הצרכים. בכיר בכחול לבן שלא הזדהה בשמו השיב לנתניהו ואמר כי "ביבי בפאניקה. שום דבר לא הולך לו. עכשיו הוא בשלב לחפש אשמים".
בבוקר יום רביעי הגיעה ההצעה לוועדת הכספים תוך הנחיה מהממשלה לאשר את החוק מיד בלי לדון בו או להתעמק בו. יו"ר הוועדה הרב גפני זעם על כך שהוועדה נדרשת רק לאשר את החוק כחותמת גומי אולם הלחץ הבהול עשה את שלו, הוועדה אישרה את ההצעה תוך ביקורת חריפה על הממשלה והיא הועברה למליאה שאישרה אותה בקריאה שניה ושלישית.

באופן נורמלי היה ניתן להבין את ההיגיון. יש אלפי עצמאים ומובטלים המצפים לכספי הפיצויים, אבל אז התרחשה תפנית מפתיעה: נתניהו כינס מסיבת עיתונאים והכריז על מענק לכל משפחה, לכל אזרחי ישראל.

במשרד האוצר לא הצליחו לסגור את הפה מרוב הלם. רק הרגע אישרה הכנסת תכנית מקיפה לפיצויים לאלה שזקוקים לכך, תכנית שגם היא שנויה במחלוקת אבל פתאום נתניהו מכריז על הפיצוי הנוסף ללא ידיעתם, כשהם לא מצליחים להבין מהיכן יגיע הכסף גם למימוש הצעת החוק וגם למימוש הבטחת נתניהו. ברור היה שמדובר בצעד פוליטי שככל שיהיה חיובי בפני עצמו, הוא קצת מנותק מהתמונה הכוללת ומהניהול הנכון של המשבר.

ולצד כל זאת, נמצא אשם נוסף באנרכיה: היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. בליכוד הפנו אליו אצבע מאשימה וטענו כי הוא מטרפד את הסמכויות של קבינט הקורונה, ועדת השרים שהוקמה כדי לטפל במשבר משום שהוא דורש שכל החלטה של השרים תובא לאישור הממשלה והכנסת, מה שגורם לגרירת רגליים ולחוסר אפקטיביות של הקבינט. בינתיים מכנס נתניהו דיונים מצומצמים יותר בלשכתו בהשתתפות מעט שרים, ראש המל"ל וכמה אנשי מקצוע ומשם יוצאות ההנחיות שתוארו לעיל לממשלה ולכנסת, כך שקבינט הקורונה המורחב הפך באמת להיות גוף מיותר.

אבל האנרכיה הכללית לא הסתכמה רק בזה. ועדת הקורונה בכנסת שדנה באחד מסעיפי חוק הקורונה הגדול, עמדה השבוע בפני דרישה של כמה חברים בוועדה להחריג מהחוק את בריכות השחיה וחדרי הכושר. הממשלה התנגדה לכך נחרצות ובמשרד בריאות טענו שהמקומות הללו יהיו מקור הדבקה ולכן יש לסגור אותם. מנגד, בוועדה הוצגו נתונים סותרים שלימדו שדווקא במקומות הללו יש אחוזי הדבקה נמוכים, אבל הממשלה התעקשה שלא לאשר זאת.

יו"ר הוועדה ח"כ יפעת שאשא ביטון החליטה להתעלם מעמדת הממשלה והעבירה את החוק בוועדה תוך החרגת הבריכות וחדרי הכושר שיישארו פתוחים. יו"ר הקואליציה מיקי זוהר רתח מזעם והכריז כי בכוונתו להדיח את שאשא ביטון מתפקידה כיו"ר. אך לאחר כמה שעות חזר בו זוהר מהצהרותיו ונראה היה שגם בלשכת ראה"מ לא אהבו את ההכרזה שהשמיע זוהר כנראה על דעת עצמו. אז מי באמת מקבל את ההחלטות בליכוד?

שיא האנרכיה הגיע ביום רביעי, אז נדרשה הכנסת להצביע על נציגיה לוועדה למינוי דיינים ולוועדה לבחירת שופטים. ההצבעה היא חשאית וכל חבר כנסת יכול להצביע כנטיית ליבו אבל באופן רשמי הקואליציה והאופוזיציה מתגבשות סביב מועמדים מוסכמים.

על פי ההסכם הקואליציוני הוצבו הח"כים צבי האוזר ואסנת הילה מארק כחברים בוועדה לבחירות שופטים ללא מועמד מהאופוזיציה. אולם בועדה למינוי דיינים התמודדו שתי ח"כיות מהאופוזיציה: מירב מיכאלי ואילת שקד. שקד זכתה לתמיכת יהדות התורה ובאופן רשמי גם לתמיכת הליכוד והוחלט להצביע לה כנציגת אופוזיציה לצד הבחירה בח"כ הרב אייכלר כנציג קואליציה.

התוצאות היו אמנם שמועמדי הקואליציה אכן ניצחו, אבל המספרים לימדו שהרבה מאוד ח"כים סגרו חשבון מאחורי הפרגוד. האוזר ומארק לא קיבלו את כל מספר הקולות שיש לקואליציה, כלומר שהיו חברי קואליציה שלא הצביעו להם. אילת שקד קיבלה קול אחד פחות ממירב מיכאלי מה שמעיד שבליכוד התקשו להתגבר על האיבה העמוקה שלהם כלפיה ולא כולם שם הצביעו לה. וכל זה קרה אחרי שמיקי זוהר גם גייס תמיכה למועמדי הקואליציה מקרב הח"כים הערבים ואחרי כל זה התוצאות היו מינוריות. המשמעות היא שלמרות שבאופן רשמי הקואליציה מצליחה לנהל את סדר היום, עם זאת כשיש הזדמנות להביע בה אי אמון באופן חשאי אז מתברר שאי האמון הוא גדול ורחב מאוד.

ההיגיון נאלם

נכון לשעת כתיבת שורות אלו, נמצאת ההצעה של נתניהו לחלק כסף לכל משפחה בשלבי אישור טכניים וטרם ברור האם כחול לבן יטרפדו את ההצעה או יתמכו בה. אולם נתניהו כבר הרוויח את הרווח הפוליטי שביקש לגזור מכך.

בשבוע האחרון הסקרים הראו על התרסקות משמעותית של הליכוד ועל איבוד הפופולריות של נתניהו. הסקרים הראו שרוב העם סבור כי נתניהו לא מנהל נכון את משבר הקורונה, ההפגנות נגדו התרחבו והוא הבין שהוא לא רק מאבד את השליטה על הקורונה אלא על כל עתידו הפוליטי.

בימים כתיקונם, העם מוכן להבליג על כל דבר. וכל זמן שהשגרה בישראל התנהלה על מי מנוחות יחסית, נתניהו לא איבד את התמיכה בו למרות המצב בדרום, למרות שלושה כתבי אישום, למרות הכול. אבל האופי האנושי הוא שכשאדם רעב, כשהמצוקה מגיעה לפתח הבית, אז כבר משתתק קולו של ההיגיון והאמוציות מתחילות לדבר. וכשיש מצוקה, האמוציות מופנות כלפי השלטון.

הפגנות הענק שנערכו השבוע לא רק ע"י אנרכיסטים שמאלנים, ליבו רוח ציבורית ויצרו אווירה שנתניהו אשם בהכול. וכשנתניהו מבין זאת הוא מחליט לענות באותה שפה. לא לשכנע, לא להסביר, לא להציג תכניות וטבלאות, פשוט לדבר אל הלב. ואיזו דרך יותר קצרה אל הלב מאשר דרך הכיס?

נתניהו יצא למצלמות לראשונה אחרי שבוע סוער של ביקורת קשה ומהומות, הישיר מבט לאזרחים והציג בחיוך בוטח את המענקים שהוא רוצה להעביר לכיסו של כל אחד מאיתנו. הסיטואציה דמתה לילד קטן שהכעיס את הוריו, הם גערו בו ונזפו בו בסבר פנים חמורות אבל אז ברגע אחד נעמד הפעוט, הציג פרצוף חמוד ושובה לב ובאותו רגע ההורים שלו נמסו ולא הצליחו להתגבר על החיוך שעלה על פניהם. זה בדיוק מה שעשה נתניהו. העם כעס עליו, העם הפגין נגדו, אבל אז הוא יצא ועשה את אותו פרצוף חמוד והנה לפחות חלק גדול מהעם הסכים לסלוח לו, לשכוח לו לפחות לכמה ימים את האנרכיה הכללית.

הבסטיליה כמשל

ואם כבר מדברים על אנרכיה ועל איבוד שליטה, על ייאוש ציבורי ומבוכה פוליטית, זאת בדיוק הסיטואציה שמזמינה שוב לזירה את אותה דמות פוליטית מהעבר, האיש שלא מפסיק לחזור ולחזור לפוליטיקה אבל בלי להיכנס אליה באמת, האיש שחזר השבוע לכתוב פרק נוסף בקורותיו של האיש מאחורי המסכה.

העיתונאי יגאל מלכה פרסם בתחילת השבוע תיעוד מטריד בו נראים מארגני ההפגנות והמחאה נגד נתניהו, נועדים בבית פרטי בסביון כשאליהם מצטרף לא אחר מאשר אהוד ברק. באותה פגישה הוחלט על הגברת המחאות של תנועת 'הדגלים השחורים' נגד נתניהו מה שכנראה הוביל ביום שלישי בערב לאלימות חסרת תקדים בה ניסו המפגינים לפרוץ למעון ראש הממשלה בבלפור.

אין כל אפשרות להוכיח כמובן את הקשר בין אותו תיעוד ובין מה שהתרחש בשטח ולכן ננסה רק לנתח נתונים בזהירות. מארגני המחאה נגד נתניהו העניקו לה השבוע את השם 'יום הבסטיליה', יום אותו מציינת צרפת בדיוק ביום זה 14 ביולי בחגיגות פומביות לציון נפילת כלא הבסטיליה בזמן המהפכה הצרפתית, מה שהפך לסמל של ניצחון העם על השלטון המנותק, הדורסני והמושחת שהיה שם אז.

ההקשר שביקשו מארגני המחאה להעניק לה היה ברור, הם ניסו לצבוע את המחאה כמחאת אזרחים סובלים נגד השלטון המנותק שמאחורי החומות. אבל הניסיון מלמד כי לכל מחאה ציבורית שצוברת תאוצה יש גוף אינטרסנטי מאחוריה. מחאה כמו של הדגלים השחורים היא מחאה מתמשכת שברור שיש מאחוריה גוף מכוון ומממן ובפרט שהיא מקבלת מיתוג והקשר לתאריך ולהיסטוריה.

במבט לעבר אנו רואים שהאיש מאחורי המסכה חוזר לזירה בדיוק כשיש בלגן והוא יכול להיות ה"מושיע". הוא חזר לפוליטיקה אחרי משבר אולמרט והוא ניסה לחזור גם כשנתניהו וגנץ לא הצליחו לנצח זה את זה. גם עכשיו כשהוא מזהה בלבול וחוסר אונים הוא חוזר וניצב הכן. הוא לא מצהיר פומבית על כוונותיו ולא ברור מה הוא מנסה להרוויח, אבל הקשר בין הדברים הוא לא מקרי ויתכן שעוד נהיה עדים לו בהמשך.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן