בשעה ששורות אלו נכתבות, עסוקים הפרשנים המעונבים באולפנים בניסיון נואש לנחש מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב. ייתכן ובשעה זו, בה אתם קוראים את הכתבה הזו, כבר יידע העולם האם ארה"ב הלכה למהפך או שמא טראמפ הצליח להפתיע שוב, כנגד כל הסיכויים, ולהישאר ל-4 שנים נוספות בבית הלבן. עם זאת, סיכויים לא מבוטלים שנדע את זהותו של מנהיג העולם החופשי רק בעוד מספר ימים, או שבועות, כשהקולות בפנסילבניה ייספרו והדיונים המתישים בבתי המשפט יבואו אל קיצם.
אך בעוד כלי התקשורת יפרסמו את המנצח על פי התוצאות, למעשה, בחוק היבש, טראמפ או ביידן, לא ייבחרו עדיין לתפקיד הנשיא ה-46 של ארצות הברית. רגע אחרי שהקלפיות נסגרו, ולאחר שהבנו למה, נבדוק בכתבה הבאה גם איך. איך מתרחשת בחירת הנשיא בפועל, ועל הדרך, עוד כמה פרטים מעניינים על הבחירות בארה"ב, ולמה יש שם רק שתי מפלגות.
כמידי שנה בשנה…
למעשה, בכל שנה, ביום שלישי שבין ה-2 ל-8 בנובמבר ישנה מערכת בחירות בארה"ב. בשונה מישראל, בה אנחנו בוחרים פעם בחמש שנים ראש רשות מקומית ואת המועצה המקומית, ופעם בארבע שנים (ע"פ התקנון לפחות), מפלגה לכנסת, בארה"ב ישנם מספר רב של תפקידים המועמדים לבחירה. כמדינה שקמה על בסיס הדמוקרטיה, כמעט כל תפקיד ציבורי במדינה, מועמד לבחירה. החל בנשיא, המושל, ראש העיר, וכלה בתובע הכללי ובעוד אין ספור תפקידים. בנוסף, מתקיימים בכל מדינה מספר רב של משאלי עם על נושאים רבים. ולכן, בכל שנה יש בחירות, כשפעם בשנתיים הבחירות הן גם על מקומות בקונגרס, ופעם בארבע שנים, גם על הנשיאות.
בבוא האזרח האמריקני אל הקלפי, הוא יקבל לידיו טופס ובו מספר רב של נושאים עליהם הוא מתבקש לחוות את דעתו, בהתאם למדינה בה הוא בוחר. לאחר קבלת הטופס, הוא יילך אל מאחורי הפרגוד, כששם מדובר בעשרות עמדות הניצבות זו לצד זו עם מחיצות ביניהן, ויסמן בעזרת כלי כתיבה את בחירתו. כסיים לסמן את אשר חפץ, הטופס נסרק אל המערכת ובחירתו נשמרה (סימון הטופס וסריקתו למחשב דומים מאוד לאופן בו ממלאים כרטיסי לוטו בארץ).
העובדה כי הבחירות מתבצעות, ברוב המדינות, באופן ממוחשב, גורמת לכך שלרוב לא יחלוף זמן רב מאז סגירת הקלפיות, ועד שמתפרסמות תוצאות הבחירות. אך בעוד שבאולפני החדשות כבר ימהרו להכריז על המנצח (במידה והניצחון מובהק ולא נגרר לדיונים בבתי משפט), באופן רשמי, הטקס רק מתחיל.
הבחירות האמיתיות
ביום שני שבין ה-13 ל-19 בדצמבר מתכנסים חבר האלקטורים (Electoral College), של כל מדינה בבירת המדינה, ובוחרים את הנשיא ואת סגן הנשיא. ע"פ החוקה היבשה של ארה"ב, האלקטור לא חייב לבחור למועמד בשמו הוא נבחר, ויכול תיאורטית להצביע למועמד השני. עם זאת, מספר הפעמים שהתרחש מקרה כזה בו אלקטור הצביע למועמד השני הוא נמוך מאוד ולעולם לא השפיע על התוצאות. בחלק מהמדינות חוקקו סנקציות מיוחדות על אלקטורים שיבחרו בניגוד למפלגה בשמה הם נבחרו.
לאחר שנספרים קולות האלקטורים בכל מדינה, הם נשלחים לוואשינגטון די. סי., היא בירת ארה"ב, לנשיא הסנאט, הוא סגן הנשיא המכהן, ונפתחים בפני מושב משותף של שתי בתי הנבחרים, הקונגרס והסנאט. אם אחד מהמועמדים קיבל את מירב קולות האלקטורים, הוא מוכרז כמנצח, ומתמנה לנשיא בטקס ההשבעה שנערך ב-20 לינואר. במידה ויש תיקו בין הצדדים או שאף אחד מהם לא השיג רוב מוחלט, ההחלטה עוברת מיידית לבית הנבחרים. ההצבעה היא על פי המדינות ולכל מדינה יש קול אחד בלבד. במידה וגם בהצבעה זו יש תיקו ואין הכרעה, מצביעים שוב ושוב עד שמושגת הכרעה. עם ההכרעה לא מושגת עד צוהרי ה-20 בינואר, הזמן בו החוקה מחייבת למנות נשיא, יכהן סגן הנשיא הנבחר בתפקיד עד להשגת הכרעה. אגב, בשנת 1800 נערכו 36 סיבובי הצבעה בקונגרס עד שנבחר הנשיא.
בחירת סגן הנשיא מתבצעת בנפרד, אך באופן דומה כאשר אם יש רוב מוחלט, הוא מתמנה באופן מיידי, במידה ולא, מועברת ההכרעה לסנאט.
שתי מפלגות לעם אחד
ורגע לפני שנזנח את הבחירות בארה"ב לטובת דיונים על השפעת תוצאות הבחירות על ישראל, נשארה עוד נקודה קטנה לברר. למה בארה"ב יש רק שתי מפלגות, המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית.
אך למעשה זו טעות, בארה"ב ישנן יותר משתי מפלגות, ובמירוץ לבית הלבן יש יותר משתי מועמדים. אלא מאי, שתי המפלגות המוכרות, הן הגדולות ביותר בפער גדול מאוד מהמפלגה השלישית בגודלה. הסיבה לכך נעוצה, איך לא, בשיטת הבחירות בארה"ב. אותה שיטת "המנצח לוקח הכול" בבחירות לנשיאות, עליה הרחבנו בפרקים הקודמים, נהוגה בבחירות בכל שכבות השלטון. ע"מ להבין זאת, נעיף רגע מבט על הבחירות לקונגרס.
כפי שהסברנו בהרחבה רבה בפרקים הקודמים, הקונגרס הוא קולו של העם. כל מדינה שולחת לקונגרס נציגים כמספר תושביה, כשחלקם דמוקרטיים וחלקם רפובליקניים. החלוקה בין הרפובליקנים והדמוקרטים על המקומות של כל מדינה בקונגרס, היא כמובן לפי בחירתם של אזרחי המדינה, אך גם כאן, הבחירה לא מתבצעת בשיטת הרוב. היינו, אם במדינת פלורידה בחרו 60% לרפובליקנים ו-40% לדמוקרטים, חלוקת המקומות בקונגרס של פלורידה לא תהיה 60-40, אלא לפי מחוזות בחירה.
לשם ההמחשה, נדגים ראשית את העניין על מדינת ישראל. לפי השיטה הזו, ישראל הייתה מחולקת ל-120 מחוזות. מחוז תל אביב, מחוז ירושלים, מחוז חיפה וכן הלאה. בכל מחוז מתמודדים מועמדים מטעם המפלגות השונות ע"מ לקבל מקום לכנסת, כאשר המתמודד שקיבל את מירב הקולות, זוכה במקום הנכסף בכנסת ישראל. בצורה זו בדיוק, מתנהלות הבחירות לקונגרס. בטקסס למשל, לה יש 36 נציגים בקונגרס, יש 36 מחוזות בחירה. בכל מחוז מתמודדים מועמדים ממפלגות שונות על מקום בקונגרס, כשהמועמד שקיבל את מרבית הקולות, נבחר. סיטואציה זו יוצרת מצב בו ההצבעות מתחלקות כמעט רק בין שני המועמדים המובילים, משום שהצבעה למועמד חלש, שוות ערך להצבעה בישראל למפלגה שבוודאות לא תעבור את אחוז החסימה. כך שבשונה מישראל, פה גם אם נצביע למפלגה קטנה יחסית, קולנו ייספר וישפיע, בארה"ב, הצבעה למישהו שאינו משני המועמדים המובילים, לא תשפיע כלל. מצב זה מחייב התפלגות בין שני מועמדים בלבד, כשלרוב ההתפלגות היא בין ימין לשמאל. במקרה של ארה"ב, בין רפובליקנים לדמוקרטים. בדיוק כמו שבמקרה של בחירות מחוזיות בישראל, אדם שרוצה להשפיע, לא היה מצביע לבנט או למרצ, אלא מצביע למועמד הימין המוביל ע"מ שינצח את מועמד השמאל המוביל, או הפוך. משום שכאמור, הצבעה לבנט במקרה כזה שרק אחד מנצח, דומה להצבעה לעוצמה יהודית כשברור שהיא לא תעבור את אחוז החסימה. סיבה זו, היא הגורם המרכזי בשלו רק המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית, שולטות במפה הפוליטית של ארה"ב.
יצויין כי במחוזות הבחירה השונים, ייתכן מצב בו מועמד שאינו שייך לאחת המפלגות הגדולות זוכה לפופולאריות גדולה, ומנצח. ואכן בקונגרס ישנם מספר חברים שאינם שייכים לאף מפלגה, אך כאמור, מספר מועט מאוד באופן יחסי.
לסיום סדרת כתבות זו, נשא תפילה לבורא כל העולמים, שיהא הנשיא הנבחר, טראמפ או ביידן, שליח נאמן לעם ישראל. לב מלכים ושרים ביד ה'.
