בשיחה של פרמדיק מד"א עם המוקדנית נשמעים הרגעים הראשונים של 'אסון מירון'. הפרמדיק צעק לעבר המוקדנית להביא כוחות רבים למקום, מאחר ומספר ההרוגים עולה בכל רגע: "תעיפו אותם למעלה כבר, קדימה תעיפו אותם למעלה".
הפרמדיק עומרי גורגה, סיפר באולפן ynet על הרגע שבו הבין את גודל האירוע. "בזמן שאני נע בין החפ"ק לבין המרפאות אני מבין שיש מישהו שזקוק ללוח גב וטיפול נגד כאבים. כשאני מגיע לנקודה אני בעצם מזהה שמבצעים החייאה לילד בן 12. אני מתכופף כדי לנסות ולסייע אני רואה מבין הרגליים של ההמונים שמבצעים עוד החייאה מימיני. אני מרים את עצמי ורואה שגם מקדימה מבצעים החייאה, וגם מאחורה. פה הבנתי שאני נמצא באירוע אחר, כי אני רואה אנשים שמבצעים עליהם פעולות מצילות חיים כשאין עליהם דימומים או חבלות חיצוניות ואני לא מבין לקראת מה אני בא".
לדבריו, "הכוחות שלנו היו פרוסים פה בצורה מטורפת במתחם וכולם התחילו להתנקז אליי כמו נמלים שחוזרות לקן. כוחות עצומים של מד"א, חובשים ופרמדיקים שבאו לתת יד. התחלנו לפלס את דרכנו דרך ההמון, ממש לפלס את עצמנו עד שהגענו לכל פצוע ופצוע. לאט לאט אנחנו מבינים שמדובר בעוד זירה ועוד זירה, שלוש זירות מורכבות עם קושי רב להגיע".
הוא מתאר: "לקחת ארבעה אנשים שירימו אלונקה ופשוט לפלס את הדרך עם אדם חמישי שמסלק את ההמונים. פינינו למרפאה והוצאנו מהגל הזה את כל מי שיכולנו לסייע לו. זה לא נגמר תוך דקה ולא תוך שתי דקות ולא תוך 20 דקות, זה פשוט לא הפסיק לזרום".
"אותי הפילו על הרצפה, שכבתי ליד ילד מחוסר הכרה. עד שקמתי והבנתי מה קרה – הבנתי שפשוט דורסים אותי. כמו סכר מים שנפתח בבת אחת, אין לי דרך לתאר את זה. אתה פשוט הודף אנשים כדי להגיע למטופלים, להציל עוד ילד, עוד מבוגר, עוד משפחה".
"לבקש מפרמדיק להפסיק לבצע פעולות החייאה על ילד כי יש ילד אחר שאני יכול להציל – יש לי צמרמורת רק מלהגיד את זה ולחשוב שעשיתי את זה. אבל לא הייתה לי ברירה עם הכלים והמשאבים שהיו לי. אלה ההחלטות שהיינו צריכים לקבל. החלטות נוראיות אבל זה חלק מהתפקיד, לא יכולתי לעשות את זה אחרת".
יוסף חי אמסלם, תושב צפת שנפצע באסון, הציל ביום חמישי את פנחס, ילד בן 11. בראיון לאתר ynet סיפר: "לאחר שנפלתי במהומה שהייתה שם הצלחתי לעמוד על הרגליים וניסיתי להוציא אנשים. ניסיתי כמה פעמים, לא הלך. קלטתי פרצוף של ילד בין כל מאות האנשים והחלטתי שאני ניגש אליו. התחלתי להוציא אותו עד כמה שניתן, את הראש, את הידיים, ובאיזשהו שלב אמרתי לו – קדימה תמשיך, בוא תעזור לי לעזור לך. פה זה נעצר, שאני מנסה למשוך אותו בידיים, הוא מושיט את הידיים שלו, אני עושה בכוח ולא הולך. לא הולך".
"חשבתי שאיבדתי אותו, חס ושלום. ברגע שראיתי שהוא לא מגיב, ולא עוזר לי לעזור לו, אז פה כבר נפלתי לסוג של התמוטטות והתעוררתי בבית החולים. היה לי חשוב כל הזמן, במשך כל היומיים האלה, לדעת מה קורה עם הילד. זה היה חשוב לי. בשבת מישהו קישר בינינו ואמר שיכול להיות שזה הילד. בשבת ירדתי ואיך שירדתי אליו הוא ישר זיהה אותי ואני זיהיתי אותו, המפגש היה ממש מרגש. מאוד מאוד מרגש".
😭😭😭😭😭אני בוכהההה איזה אסון נוראאאאא😭😭😭
עצוב עצוב עצוב, רק בוכה ובוכה