ארבעים שנה חלפו מאז חטיפת מטוס אייר פראנס ביולי 1976 על ידי יחידת קומנדו פרו־פלסטינית לשדה התעופה של אנטבה באוגנדה. כעת, מאפשרים מסמכי ארכיון משרד החוץ הצרפתי, שנפתחו לעיון החוקרים והציבור, הצצה לגילויים חדשים על מהלך האירוע, שאותם מביא העיתון הצרפתי "לה מונד".
המסמכים מגלים, בין היתר, כי המבצע של צה"ל לשחרור החטופים לא היה חשאי וכמה מדינות, בהן בריטניה וגרמניה, ידעו עליו. נוסף על כך, נטען בעיתון, כי חיילי הכוח הישראלי היו אלה שהרגו, ככל הנראה, שניים מתוך שלושת הנוסעים במהלך החילוץ, אך ישראל סירבה להודות בכך.
לאחר שני גלי שחרור של 147 חטופים בלי דרכון ישראלי, אמר הקברניט כי "אין מה לדבר על כך שנעזוב את הנוסעים שלנו. חובתנו להישאר אתם עד הסוף, יהיה מה שיהיה". הצוות הצטרף ל־104 הנוסעים שנותרו במטוס כבני ערובה. למרות שבתחילה סירבה ישראל לשאת ולתת עם המחבלים, היא הבהירה כי היא מוכנה הפעם למשא ומתן.
המסמכים שופכים אור על מתכונת המשא ומתן ומהלכו. שלושה נציגים משתתפים במשא ומתן: המחבלים של החזית העממית לשחרור פלסטין ושל "סיעת הצבא האדום" הגרמנית מינו כדוברם את שגריר סומליה חסני עבדוללה פראח, זקן הסגל הדיפלומטי באוגנדה. ישראל ואייר פראנס מינו את שגריר צרפת פייר אנרי רנאר. גם נשיא אוגנדה אידי אמין השתתף, לטענתו, כמתווך.
ב־1 ביולי העביר השגריר רנאר לשגריר פראח מסר מממשלת ישראל שבו היא מביעה את נכונותה "לשחרר מספר מסוים של אסירים" ומציעה שהמשא ומתן יתקיים תחת אחריות האו"ם. המחבלים מסרבים לשתי ההצעות, תוך שהם טוענים שעשו מספיק מחוות עם שחרור חלק מבני הערובה והארכת האולטימטום. ב־3 ביולי אומרת ישראל כי החלה בשחרור האסירים ומציעה שהחלפתם בבני הערובה תתבצע בשדה תעופה צרפתי. גם הצעה זו נדחתה על ידי החוטפים. להערכת הצרפתים, סירוב נוסף זה שכנע את ממשלת ישראל להחליט על מבצע השחרור, שהוכן במקביל למשא ומתן.
בידי ישראל היו עד אז עדויות של החטופים שכבר שוחררו, והכרת שדה התעופה שנבנה על ידי חברה ישראלית. מבצע החילוץ נערך ב־3 ביולי. מטוס אייר פראנס וצוותו שוחררו לאחר לחץ דיפלומטי של צרפת, אך אין עדות לתמורה כלשהי מצד הצרפתים. שגריר צרפת דיווח על הערכתו שהנוסעת דורה בלוך נרצחה על ידי חיילים אוגנדיים בבית החולים שבו אושפזה, דבר שאושר שנה לאחר מכן על ידי שר הבריאות האוגנדי.
לפי המסמכים, הסיקו בעיתון כי הקריטריונים לשחרור הנוסעים מצד החוטפים לא היו אנטישמיים. בין המשוחררים היו יהודים רבים, והקריטריון הרשמי היה הדרכון הישראלי. אלא שלפי מברק השגריר הצרפתי מ־2 ביולי, נותרו בשבי, פרט ל־12 אנשי הצוות, עוד עשרה בעלי אזרחות כפולה – ישראלית וצרפתית, וזאת בניגוד להבטחות החזית העממית לשחרור פלסטין.
על פי המסמכים, שליט אוגנדה אידי אמין לא ידע על החטיפה מראש. במשרד החוץ הצרפתי ציינו כי הרשויות באוגנדה ידעו על המטוס החטוף רק כשהוא טס לכיוון אנטבה. בנוסף, אידי אמין הגיע למטוס החטוף רק שעתיים לאחר נחיתתו ולא נתנו לו להתקרב למטוס.
עוד עולה כי לפחות שלושה מדינות ידעו מראש על הפעולה המתוכננת, בניגוד לגישה הישראלית הגורסת כי הוא התנהל בחשאיות. קניה שימשה נקודת חנייה לאחר המבצע עבור מטוסי הצבא הישראלי ושימשה בסיס לוגיסטי לישראל במהלך ההכנה למבצע. גם בריטניה ידעה. לפי המסמכים, דיפלומט בריטי היה נוכח בנמל התעופה באנטבה במהלך המבצע. בנוסף, טיסה של חברת התעופה הגרמנית "לופטהנזה" שהייתה אמורה לנחות באנטבה בוטלה.
במסמכי משרד החוץ הצרפתי שנחשפו נכתב עוד כי שניים מבין שלושת החטופים שנהרגו במבצע מתו ככל הנראה מכדורים ישראליים. כמו כן, הוריו של אחד החטופים שנהרגו, ז'אן-ז'אק מימוני, מעולם לא קיבלו הסבר ברור על חלקו של צה"ל בנסיבות מותו.
מוקי בצר הוא זה שירה ביוני נתניהו ולא האוגנדים. החטוף ז׳אן ז׳אק מימוני היה עד ראיה לירי ולכו נורה גם הוא בידי בצר.