בשנים עשר הימים שנותרו עד לבחירות, גוברת הדריכות ומערכת הבחירות המאוסה והמעייפת הופכת להיות מותחת ואולי אף דרמטית. בימים האחרונים זה התאפיין בספינים שנשמעו בעיקר מימין, על כך שגדעון סער נמצא בהיסטריה ואיבוד עשתונות בגלל ההתרסקות שלו בסקרים.
המטרה של הספינים הללו היא לחזק כמובן את כוחו של הליכוד ולהראות שמי שבגד בביבי, משלם את המחיר ולכן מומלץ למצביעים לחזור הביתה. אולם בפועל הספינים הללו לא נכונים. סער אכן יורד ונחלש אבל זה לא מועיל לליכוד כמעט במאומה ואם כבר אז ההיפך.
הירידה של סער בסקרים אינה מפתיעה כלל, גם לא אותו עצמו. כשסער יצא למסע ההרפתקני הוא לא באמת האמין שהוא יהיה ראש ממשלה והוא גם לא ציפה ולא שאף להגיע לבלפור, לא בשלב הזה לפחות. זה באמת קצת מנותק מהמציאות להקים מפלגה חדשה ולנסות לכבוש איתה את הנהגת המדינה, ההיסטוריה הפוליטית מלמדת שזה כמעט ולא קרה בעבר, למעט מקרים חריגים כמו מפלגת קדימה שנעלמה באותה מהירות בה הוקמה.
סער ניסה לנקוט במהלך פשוט ואף נכון. ההיסטוריה המורכבת שלו בליכוד הציבה אותו במקום מאוד לא נוח. הוא הצליח להשתלב בצמרת המפלגה אבל נתניהו דאג שזה יסתיים בזה ושסער לא יצבור עוד כח ושליטה במפלגה ובשטח. בגלל זה הוא טרח לייבש אותו ולהשאיר אותו מחוץ לכל מוקדי ההשפעה. בהקמת הממשלה האחרונה למרות שסער הביע נאמנות מוחלטת לנתניהו והגן עליו בכל ראיון לתקשורת, נתניהו לא הותיר לו שום תפקיד משמעותי, לא שר, לא סגן שר ואפילו לא יושב ראש ועדה. ההלצה שהסתובבה אז היא שנתניהו מועיד לו את תפקיד נציג הליכוד בוועדת המשנה לענייני כבאות והצלה.
במצב כזה סער הבין שיש מעליו תקרת זכוכית אותה הוא לא יוכל לפרוץ כל זמן שנתניהו קיים. גם החזרה שלו לליכוד עם הזנב מקופל בהכנעה לא ממש הועילה לו, נתניהו כבר סימן אותו. הסיכוי היחיד שלו לעלות בחזרה ולהחזיר את עצמו לקדמת הבמה היה רק באמצעות מהלך בלתי צפוי כמו פרישה מהליכוד והקמת מפלגה.
כדי שהוא יוכל להיות רלוונטי ולא לשקוע ולהיעלם כמו אחרים, נקט סער במהלך נכון ולא עשה את הטעות שעשה חולדאי למשל. חולדאי התחיל עם הצהרת כוונות בגובה בינוני ולכן התרסק. סער לעומתו הציב את השאיפה בנקודה הכי גבוהה כדי שכשתגיע ההתרסקות, היא תיבלם באיזשהו מקום הגיוני באמצע. סער הצהיר מראש על ריצה לראשות הממשלה, לא פחות, כדי שבסופו של דבר הוא יוכל להיות לפחות חלק מממשלה.
הערכת המצב שלו היתה כי אם הסקרים הראשונים יתנו לו מספר גבוה יותר מ-20 מנדטים, הוא יסיים בסופו של דבר עם מספר חד ספרתי באזור הגבוה, כלומר בין שבעה לתשעה מנדטים. וזה בסדר גמור והגיוני מבחינתו. וכשהסקרים הראשונים אחרי הקמת תקווה חדשה העניקו לו 22 מנדטים הוא היה מרוצה והביט בשוויון נפש ובשביעות רצון בהתרסקות האיטית הצפויה שהחלה אחר כך, בינתיים הכל פעל לפי התכנית.
סער לא רוצה את ראשות הממשלה, הוא לא טיפש לחשוב שהוא יגיע לשם במצב הנוכחי. אבל הוא רק צריך שיהיה לו מספיק כח לבוא לעמדת מיקוח לכל קואליציה שתהיה. הוא רוצה להיות רלוונטי כדי לקבל תפקיד שר או שניים, עוד איזה סגן ועוד איזו ועדה וכך הוא בעצם חוזר לגלגל, ככה הוא שובר את תקרת הזכוכית שנתניהו בנה לו על הראש. לכן הגיוני גם שסער ימצא את הדרך להצטרף לכל ממשלה אפילו לזו של נתניהו, יהיה זה אפילו ניצחון מסוים עבורו לבוא לנתניהו מעמדה של כח ולקבל ממנו תפקיד בכיר שאם היה נשאר בליכוד הוא לא היה מקבל אפילו בחלומותיו הוורודים.
בשבוע האחרון הירידה בסקרים החלה להיות מעט יותר תלולה, וכבר עכשיו עומד סער על המנעד שבין שבעה לתשעה מנדטים וזה כבר יכול להיות מדאיג משום שבשבוע וחצי שנותרו הוא עלול להתרסק עוד, אל מתחת לקו המתוכנן. המתח במשרדי תקווה חדשה הוא טבעי ומוצדק, אבל קשה לומר שסער חווה התרסקות מסוכנת. המבחן האמיתי שלו יהיה בשבוע הקרוב, האם הוא ישמור על סיכוייו לחזור לעמדת השפעה בממשלה הבאה, או שמשהו ישתבש והוא יישאר עם החלום ביד.
לפיד מכין את הקרקע
השאלה המסקרנת יותר היא להיכן עוברים המנדטים שיורדים בסקרים ממפלגתו של סער. סביר להניח כי הנשאלים שנתנו בסקרים את קולם לתקווה חדשה הם כאלה שהתחברו למרד שהוא הכריז נגד נתניהו. אלו יכולים להיות אנשי ימין וגם אנשי שמאל באותה מידה, אבל הרבה פחות סביר להניח שהם אנשי ליכוד.
לא מסתבר שיש הרבה מאוד אנשים שהתכוונו להצביע לסער אבל החליטו לחזור בחזרה לשורות הליכוד. יתכן שיש ואולי אף לא מעטים אבל לא הגיוני שמדובר במסה הכבדה של המנדטים שירדו, המסה הזאת מורכבת בעיקר ממתנגדי נתניהו. ככל הנראה אם נחלק אותם לימין ולשמאל מסתבר שהימנים שביניהם הלכו למפלגתו של בנט או אולי אפילו לליברמן, והמרכז – שמאל שבהם הלכו ליש עתיד מה שמסביר גם את העליה המטאורית של לפיד.
אם נצא מנקודת הנחה כזאת, הרי שבין המרוויחים מירידתו של סער נמצא גם נפתלי בנט והמנדטים שמגיעים אליו יכולים להיות משמעותיים ביותר. בנט לא החליט לאיזה גוש הוא מעוניין להצטרף וכרגע הוא שומר על הקלפים אצלו. עם זאת, המנדטים שחונים אצל בנט נחשבים נזילים יותר כי הם נמצאים בטווח השאיבה של הקשית שדחף נתניהו, שבאופן מסורתי נוהג לשתות מנדטים מימינה.
בינתיים, לפיד ממשיך לשמור על השתיקה הרועמת שלו מול הקמפיין האגרסיבי של נתניהו והוא גם טורח להצהיר שהוא לא מתמודד על ראשות הממשלה. לפיד נמצא במקום שונה מסער. יש לו מפלגת יציבה והוא לא צריך לשאוף גבוה כדי להתרסק נמוך, אצלו המצב דורש חשיבה אחרת לגמרי. לפיד על פי ההכוונה שהוא מקבל מיועציו מארה"ב מחכה לרגע שמפלגות המרכז שמאל ינסו להרכיב ממשלה בלי נתניהו.
המכשול העיקרי שיעמוד בדרכם יהיה כמובן מכשול האגו, מלחמת ה'מי בראש'. אם גם לפיד, גם סער, גם ליברמן וגם גנץ יציבו דרישות גבוהות המשמעות תהיה שאין ממשלה, ואם ביבי לא יצליח להרכיב ממשלה ישראל תלך לבחירות חמישיות. לפיד לא רוצה שהכישלון הזה יהיה רשום על שמו ולכן הוא אומר כבר עכשיו לשותפיו: תקשיבו, אין לי בעיה להיות שר בממשלה, אני את הוויתורים שלי עושה עכשיו. מרגע זה הכדור אצלכם, אם תיכשלו ולא תצליחו להעיף את ביבי, אתם אשמים ולא אני.
את אסטרטגיית הכנת הקרקע לגלגול האשמה מראש, הוא למד מנתניהו, אלוף גלגולי האשמה בכל סבבי הבחירות האחרונות. לפיד משתמש פה בעצם בטקטיקה של נתניהו ולכן נתניהו היה הראשון שזיהה זאת ונלחץ. נתניהו מכוון את האש לכיוון לפיד ודורש ממנו להודות שהוא כן לוטש עיניים לבלפור. השתיקה של לפיד והעובדה שהוא לא מודה ברצונו להיות ראש ממשלה, עלולה למוסס את כל הקמפיין שנתניהו בנה ואשר מכוון היישר לראש של לפיד עצמו. ואם לפיד לא משחק את המשחק, נתניהו נשאר לבד בעמדת מבוכה.
המנדטים לא חוזרים לימין
ככל שהמצב הזה יימשך ואם זו תהיה המגמה גם במוצאי הבחירות, המשמעות תהיה שללפיד יהיו מירב הסיכויים להקים ממשלה גם אם היא באמת לא תהיה בראשותו. אם סער יעמוד על כמות המנדטים הנוכחית ולא יתרסק מידי ואם גם בנט לא יתרסק מידי, לנתניהו לא יהיה גוש והכדור יתגלגל למגרש של לפיד.
נתניהו ינסה להקים ממשלה והוא יציע לבנט עד חצי המלכות. חצי המלכות יכולה להיות בדמות רוטציה אבל כפי שאנו מבינים, נתניהו לא יתן לבנט להיות ראשון ברוטציה אלא ילך מקסימום על הבטחה לכהונה בחצי השני של הקדנציה. להצעה כזאת בנט לא יסכים לעולם כי הוא כמו כולם מבין בדיוק מה משמעותו של הסכם כזה.
אבל נניח שהוא כן יקבל מנתניהו הצעה כזאת, הדבר הראשון שהוא יעשה זה לקחת את הצעה וללכת איתה ללפיד כדי לבדוק בכמה הוא מוכן להשוות ולהעלות. לפיד מסוגל לזהות את הפוטנציאל ולתת לבנט להיות ראשון ברוטציה על ראשות הממשלה. זה הרי מה שהוא אומר כבר עכשיו, שלא בוערת לו ראשות הממשלה. כעת נראה את סער, ליברמן וגנץ נשארים בחוץ ולוקחים על עצמם את אות הקלון שהם אלה שסיכלו הזדמנות היסטורית להחליף את נתניהו. אפילו העבודה ומרצ יצטרפו, ובנט יוכל לומר שזו לא ממשלת שמאל אלא ממשלה מאוזנת שהוא, סער וליברמן נותנים לה קונטרה ימנית משמעותית.
ממשלה כזאת לא צריכה להחזיק הרבה זמן והיא גם לא תצליח לשרוד יותר מידי זמן, אבל אם יעברו כמה חודשים, אפילו חצי שנה שנתניהו מחוץ לבלפור, המפה משתנה משמעותית, כל הקלפים נטרפים והבחירות הבאות כבר ייראו אחרת לחלוטין עם מפה אחרת שלא הכרנו, הן מימין והן משמאל. לנתניהו כבר יהיה מאוד קשה לחזור.
הסיטואציה אם כן היא כזאת: סער לא ממש מתרסק, אבל המנדטים שיורדים ממנו מגדילים את הסיכוי להתרסקות גוש הימין. המנדטים הללו הולכים כאמור ללפיד ולבנט בעיקר. כך שלפי התרחיש האמור, הם בעצם נשארים בגוש ה'רק לא ביבי'.
לנתניהו יש סיבה טובה מאוד לדאגה. ככל שסער, בנט ולפיד ישמרו על כוחם הנוכחי זה מקרב את האפשרות שלפיד יקים ממשלה, בראשותו או בניהולו כחליפי וממלא מקום. אין אף אחד בימין ובוודאי שלא במפלגות החרדיות, שיכול לשאוב עידוד מההתרסקות של סער ואפילו לא של בנט. ההיפך. כל התרסקות כזאת מחזקת אולי מעט את נתניהו אבל מחזקת בעיקר את לפיד. ואם שני האנשים הללו יגיעו לתוצאה צמודה, ללפיד יש יותר סיכוי לקבל תמיכה מבנט וסער ולהקים ממשלה. המנדטים הללו נשארים במגרש שלו.
כעת הדילמה של נתניהו תהיה האם לשתות את המנדטים של בנט בצורה אגרסיבית או שלא. מצד אחד נתניהו גם רוצה להגדיל את הליכוד ובעיקר הוא מעוניין להעביר את המנדטים האלה מהמגרש של בנט ולפיד למגרש הימין הבטוח, אבל מצד שני, עדיין יתכן שהוא יצטרך את בנט גדול כדי לצרף אותו בחזרה לגוש הימין. הדילמה היא קשה ואף אכזרית כי כל מנדט שנשאר בידי בנט עלול להכריע איזו ממשלה תקום.
חיית הטרף שהכניעה את ישראל
אירוע נוסף שכמעט ולא הורגש השבוע התרחש במרחק קילומטרים לא רבים ממרכז הארץ ואם לא היתה מערכת בחירות בישראל, האירוע הזה היה תופס כותרות נרחבות יותר: ארגון הטרור חמאס הציג לפחות כלפי חוץ מצג דמוקרטי וערך בחירות פנימיות להנהגת הארגון ברצועת עזה.
בראשות הארגון בעזה עומד בשנים האחרונות רב המרצחים יחיא סינוואר, שהחליף את קודמו איסמעיל הנייה. בחירתו גרמה לדריכות במערכת הביטחון והמודיעין הישראלית משום שהוא נחשב לקיצוני יותר והציג קו מיליטנטי מאוד נגד ישראל.
התוצאות אכן לא איחרו לבוא וכבר זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד החלה מלחמת ההתשה בגבול עזה. סינוואר המציא חזית חדשה מול ישראל ובמקום ללכת שוב ושוב על סבבי לחימה הוא התחיל להביא מידי יום שישי אלפי מחבלים לגדר, שם הם ערכו הפגנות תחת השם צעדות השיבה, שהיו למעשה הפרות סדר אלימות שאתגרו בקביעות את כוחות צה"ל.
במקביל הוא המציא גם את טרור הבלונים, אותו פטנט פרימיטיבי שהביך את היכולות הטכנולוגיות ואת כל הפיתוחים המתקדמים של צה"ל שניצבו חסרי אונים מול הטרור הנפוח. אלפי דונמים של שדות עלו באש והושמדו בטרור השקט שלא זכה להבלטה תקשורתית רבה מידי משום שבחסדי שמים כמעט ולא היו ממנו נפגעים בגוף.
סינוואר יצר מציאות חדשה מול ישראל, מציאות של טרור מתמשך על אש נמוכה. הוא הבין שסבבי לחימה כבדים לא יביאו לשינוי במציאות האזורית ולכן העדיף לנקוט בשיטת הזבוב הטורדני, להתעלק על צה"ל ולהתיש אותו.
ומסתבר שזה עבד לו משום שכעבור תקופה לא ארוכה הטרור הזה אכן החל לדעוך. לא רבים מאתנו כמעט ולא זוכרים בכלל מה זה צעדות השיבה, גם הבלונים הפסיקו להתעופף וזה לא קרה רק בגלל שהרוח חדלה מלנשוב. במקביל התחלנו לשמוע על נציג לא מוכר של השלטון הקטארי שהחל להיכנס ולצאת במעברי עזה כשבאמתחתו מזוודות עם מיליוני דולרים, תשורה לארגון הטרור. המתווכים המצריים ידעו לספר על הבנות עקרוניות שהושגו עם ישראל להקלות יחסיות במצור על עזה כתירוץ רשמי להתפוגגות מלחמת ההתשה.
התקשורת הערבית טרחה לפרסם שוב ושוב תמונות מחלוקת הכסף בבנקים בעזה כדי להתפאר בסיוע ההומניטרי שהפילנטרופ הקטארי מעניק לעזה מוכת האסון ומסייע לחמאס לשלם את המשכורות למשפחות פקידי ועובדי הארגון. התמונות הללו נראו כל כך טובות וכל כך מעוררות אמפתיה, עד שאיש לא טרח לשאול ולהבין מה הפירוש 'פקידי ועובדי חמאס', האם מדובר במתכנתים הבכירים שחמאס מעסיק בחברות ההייטק הרבות שהקים בעזה, או אולי במנהלי ועובדי מפעלי התעשייה והחקלאות שפיתח הארגון בכספי הסיוע הנדיבים שקיבל מהעולם?…
סינוואר הצליח להביא לעזה מיליארדי דולרים שרובם הולכים ישירות להתעצמות הטרור ולפיתוח יכולות הלחימה של חמאס. המצב הזה היה אמור להציב אותו בעמדת המנהיג הבלתי מעורער אבל מסתבר שבכל זאת לא כולם אהבו את ההתנהלות הזאת. ארגון טרור מטבעו הוא ארגון טרור, השקט הזה לא בא טוב בעיניים של כמה מבכירי הארגון צמא הדם, הם פחות התחברו להיגיון ולטקטיקה המתוחכמת והעדיפו לראות אש ובלגן.
לקראת מועד הבחירות נשלף מאי שם מועמד אנונימי יחסית בשם ניזאר עוודאללה, פעיל טרור שכמו סינוואר גם הוא טעם את טעמו של הכלא הישראלי אבל נשאר תמיד כאיש צללים ולא נדחף לקדמת הבמה. התוצאות בסבב הראשון של ההצבעה היו צמודות והסתבר שעוודאללה מייצג כמעט חצי מבכירי הארגון ומפעיליו ולא רק בגלל שהם רוצים אותו אלא בעיקר משום שהם מעוניינים להזיז את המנהיג הנוכחי מכיסאו. (נשמע מוכר?)
בסבב השני הצליח סינוואר לגבור על יריבו בהפרש זעום ממש אבל כזה שהספיק לו להיבחר לכהונה נוספת. במוצאי הבחירות אחרי פרסום התוצאות, קיים סינוואר מסיבת ניצחון יחד עם יריבו המרכזי, השניים הציגו אידיליה מושלמת והכריזו כי הניצחון האמיתי הוא של חמאס ושל אף אחד מהם אישית. עוודאללה הביע תמיכה מוחלטת במנהיגותו של סינוואר משום שמבחינתו ובעיקר מבחינת שולחיו המטרה הושגה. סינוואר נכנס לכהונתו השניה עם יכולות מוגבלות. הוא כבר לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו משום שלפחות חצי מהארגון עשוי לפעול כנגדו.
ההתרחשות הזאת מעבר לגבול צריכה לעניין את ישראל במיוחד בתקופת בחירות. סינוואר ינסה להמשיך את ההסדרה השקטה שהשיג מול ישראל משום שזו הדרך הטובה ביותר עבורו לפתח את ארגון הטרור ולהעצים את היכולות שלו. מצד שני הוא יהיה חייב לתת את האתנן גם ליריביו בתוך הארגון ולספק להם את האלימות והכח שהם מבקשים לראות מול ישראל והמשמעות של זה מובנת לכולנו.
אבל מעל לכל, למעשה הבחירות בעזה חשפו בדיוק את מערכת היחסים של ממשלת ישראל מול ארגון הטרור בעזה. סינוואר שנחשב למחבל מסוכן יותר לעומת קודמיו, הצליח לקפל את ישראל ולגרום לה להיות הראשונה שמאפשרת את התעצמות חמאס בחסות קטאר ואיראן. מבחינת ישראל היתה זו תקופה רגועה יחסית ובחסדי שמים לא היו הרבה נפגעים בגוף בעימותים מול עזה, אבל זה קרה רק בגלל שחיית הטרף המסוכנת איימה וקיבלה את מבוקשה.
איננו מתיימרים לקבוע האם ישראל אכן נוקטת במדיניות הנכונה מול האיום העזתי, יתכן שכן, אבל בשורה התחתונה ההתנהלות הזאת ככל שהיא נכונה, ימין זה לא. זו בדיוק מדיניות השמאל מול איומי טרור. תושבי הדרום אירחו השבוע את ראש הממשלה נתניהו שהגיע לערוך כנסי בחירות בבאר שבע, בשדרות וביישובים נוספים באזור. הם שמעו ממנו על הצורך בממשלת ימין על מלא כדי שניתן יהיה לממש מדיניות של ימין מלא. אבל בתכל'ס, בעוד שניצן הורביץ ויאיר גולן מדברים על הצורך בשיקום עזה, נתניהו עושה זאת הלכה למעשה. אפשר להסכים עם המדיניות הזאת ואפשר שלא, אבל דבר אחד ברור: ימין – זה לא, ימין על מלא – זה בוודאי לא.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
