דיני מספרת:
לפני כשנה כשהסתיימה שנת הלימודים בבתי הספר של הבנות ואני ואחותי, כמו כל תלמידות הארץ, רגע לפני שנפרדנו מהמורה ומבית הספר לטובת החופש הגדול, זכינו לקבל תעודת הערכה עבור הישגינו בלימודים בשנה החולפת. חזרנו הביתה אחת אחרי השניה ותעודתנו בידנו.
מתחתית המדרגות שמעתי את שולמית פותחת את הדלת בתרועה רמה וממש יכולתי לראות בדמיון את הצמות שלה מחייכות לכל עבר. "אין כמו תעודה של כתה א'!" הגיעו מילותיה של אמא לאוזני. כנראה כבר מעיינת בתעודה הצבעונית.
"קריאה – טוב מאד!" קראה אמא בקול ומני שבדיוק בשעה הזו מסיים לאכול את ארוחתו, מתכונן לחזור ללימודי אחר-הצהריים מחא כפיים בהתלהבות. "חשבון – טוב מאד!" מחיאת כפיים.
אמא לא ראתה אותי פותחת את דלת הבית באיטיות ובדממה וחומקת בזריזות לחדרי. מני, בזווית העין, ראה גם ראה. שנינו ידענו שההתחמקות הזו ממש לא תעזור, אבל היא נתנה לי עוד מספר דקות של שקט והכנה נפשית.
תוך כדי הליכה דמומה הבחנתי באמא מחבקת את שולמית וממשיכה: "תורה – טוב מאד!" ועם כל מילה החיוך של שולמית התרחב והתרחב עד שהפך לצחוק שהתגלגל ונכנס מבעד לדלת חדרי הסגורה.
ובכן, סיימתי את לימודיי בכיתה ו' והתעודה שלי אינה מצטיינת לתפארה כמו התעודה של שולמית. יש לי קושי אמיתי בלימודים. קשה לי להתרכז הרבה זמן וכשאני כותבת "האותיות מתבלבלות לי! באמת!" אני מתלוננת באוזני כל מי שמוכן לשמוע. אני מתאמצת מאד להצליח. משתדלת לעמוד במשימות. גם אמא משקיעה המון מזמנה לשבת איתי, לחזור, לשנן, לעשות שיעורי בית וללמוד למבחנים. אך למרות הכל, הציונים בתעודות סוף השנה תמיד היו בינוניים ומטה וליבי התאכזב עמוקות כל פעם מחדש.
"הופסהלליקה!!!" דלת חדרי נפתחה בתנופה מהירה. אמא ניצבה שם, מחייכת. ראשי, שהיה מורכן עד עתה, התרומם ונעמדתי בהפתעה. אמא הבחינה בנטיפי הדמעות על התעודה הפתוחה המונחת על הכרית ובחרה להתעלם.
דעתי היתה נתונה בעיקר להערכות המילוליות שליד כל מקצוע. כתב ידה המעוגל של המורה צביה סיפר על פוטנציאל לא ממומש. הרבה "אבל" היה שם בתעודה:
את מצליחה ב… אבל מתקשה ב…
התקדמת… אבל עדיין אינך שולטת ב…
"בואי למטבח. אבא ואני הכנו לך הפתעה קטנה לכבוד התעודה!" קטעה אמא את מחשבותי הממורמרות.
"התעודה? אפילו לא קראת אותה, אמא!" לא הבנתי את כוונתה של אמא.
"בוודאי שקראתי! אני הכנתי אותה. עם אבא כמובן!" כאן כבר הייתי מבולבלת לגמרי.
מני מספר:
אני, שהייתי שותף בסוד העניינים הרגשתי איך החיוך שבלעתי כמעט חונק אותי. צעדתי אחרי דינה ואמא לכיוון המטבח שם ישב אבא, כמו מורה, מאחורי שולחן האוכל הקטן. מצידו השני של השולחן ניצב כסא, כמו מזמין את דינה להתיישב עליו. דינה הססה והתיישבה לא יודעת למה לצפות.
"הרגשנו שהתעודה שתקבלי עשויה לאכזב אותך ולפגוע במוטיבציה שלך. אז החלטנו לקחת את העניינים לידיים וארגנו לך הפתעה!" כך אבא בקול מסקרן.
מאי שם שלפה אמא חפץ שמאחור נראה כמו תמונה אך כשאבא סובב אותו ראינו משהו אחר לגמרי. אבא הושיט לדינה את ה'תמונה' ואמר לה: "זו תעודת הוקרה שמציגה את מי שדינה באמת – הילדה המדהימה שעושה לנו נחת יום יום! מכולנו באהבה"!
בתוך המסגרת התנוססה לה תעודת הצטיינות הכוללת קטגוריות יצירתיות ושונות מאד ממה שיש בתעודה אותה קיבלה דיני מבית הספר.
דיני מספרת:
זו היתה התעודה האמיתית ביותר שקיבלתי בחיי. הרגשתי מוחשית ממש איך כל הכאב והתסכול שהיו לי נעלמים להם ונמסים בדמעות ההתרגשות שנטפו על זכוכית המסגרת.
הכל קיבל מימד אחר. הציונים הנמוכים. ההשקעה המרובה. ההאכזבה. הכל התגמד. מעריכים אותי! רואים במאמציי! חשים במידותיי הטובות ובמעלותיי האחרות שאינן קשורות לתחום הלימודי, חשוב ככל שיהיה.
אז מה היה שם, בתעודה המעידה, המיוחדת?
[pdf-embedder url="http://www.jdn.co.il/wp-content/uploads/2016/06/תעודה-לסיפור.pdf"]
כתבה אדירה. מסר אמיתי, עם כתיבה קולחת