לקראת סוף ימי השבעה על הרבנית הצדקנית יעל כהן ע"ה אשת חבר למרן ראש הישיבה הרה"ג הרב שלום כהן שליט"א, ישבתי לשיחה רווית רגש וגעגוע עם נכדתה הגב' מירי כהן תחי', בת שלישית לביתה הבכורה הרבנית יפה תחי'.
מטבח, סלון ושני חדרים בלב הרובע היהודי היוו את מעוז החיים. שם, היתה הרבנית רעיה, אם מלכה ומנהלת.
"תודיעו, תמצאו מקום לישון ותבואו" כך היתה אומרת בחיבה לכל מי שרצה לבוא להתארח בסעודות שבת. שולחן שבת הכיל כל מי שרק רצה לבוא, בחורים מהישיבה, נכדים ונכדות, משפחות על ילדיהם. מי שבא ברוך הבא.
מי היה עוזר לה להכין כמויות גדולות כאלה של אוכל?
היא היתה מכינה הכל לבד ללא שום עזרה. גם בשנותיה האחרונות היא לא הסכימה לקבל עזרה ובישלה את מעדני השבת במו ידיה. והיתה זוכרת בדיוק מה כל אחד אוהב וקונה ומכינה במיוחד. לדוגמא: אחד הנכדים לא אהב פלפלים ממולאים אז היא היתה ממלאה לו עגבניות, ואני, לא אהבתי עגבניות אז היא היתה מסמנת על הסיר מה לכל אחד.
ושלא תחשבי, היא היתה מכינה אוכל מושקע. לא זורקת לסיר ודי. מכניסה את ליבה ומחשבותיה באוכל ומגישה בשלווה אופיינית מנה ראשונה, עיקרית ואחרונה…
איך התנהלו ערבי שבתות וחגים, זמנים של לחץ?
זמני לחץ? לא היו אצלה כאלה. הכל מאורגן ומתוכנן מראש. ביום שני כבר היתה עורכת את הקניות, הבית תמיד מאורגן ומסודר וביום רביעי מתחילה את הבישולים וההכנות. 12:00 בצהרים של יום שישי, הכל כבר מוכן. התבשילים מריחים, השולחן ערוך ורוגע. ככה היה גם כשהילדים, שמונה במספר, היו קטנים.
זכור לי שפעם הזמנו אותה ליום הולדת של נינה שהיה אמור להיחגג ביום רביעי והיא אמרה: "את זוכרת שביום רביעי אני עסוקה בהכנות לשבת…"
איך היתה דרכה בחינוך הילדים?
תמיד בנועם, תמיד ברוגע. מעולם לא כעסה ולא הרימה קול. כשמשהו היה מפריע, היתה אומרת הערה כבדרך אגב, בקול שקט ומכבד. כולם היו נשמעים לה כי היתה מכבדת את כולם.
למשל כשנכדה ישבה רגל על רגל היתה מעיפה מבט קל, אומרת בשקט "תורידי" וזהו. ממשיכה הלאה כאילו לא היה דבר.
מה היה מוטו שלה? מה היה הדבר הכי חשוב לה?
המטרה שלה בחיים היתה סבא שלי, הרב שיאריך ימים. הלימוד שלו. הזמנים שלו. האוכל, המנוחה, אלו העיקר של החיים. תמיד דאגה שלא יפריעו את מנוחתו ואת לימודו. כשהנכדים היו משחקים בבית הקטן, היתה מבקשת, עוד לפני שהגיע, שיפנו לרב את המעבר. היא היתה מנהלת לרב את הזמנים ודואגת שהכל יעבוד כמו שצריך.
כל שמחת תורה היינו אצלה, עם בני המשפחה. ופעם אחת מספר נכדות רצו ללכת לישיבות ובתי כנסת אחרים לראות ריקודים ושמחה של תורה והדבר הפריע לסבתא מאד: "בשביל מה? בכל ישיבה אחרת אין את סבא שלכן! אתן צריכות לעשות את הכבוד הכי גדול לתורה של סבא!"
במשך כל השנים לא ויתרה והגישה לרב את האוכל בעצמה. בשעה 13:00 היתה בבית, מה שלא יהיה.
מה היה טיב הקשר שלה עם הנכדים ושאר בני המשפחה?
היה לנו איתה קשר נפלא ועמק. אהבנו לשוחח עימה בכל נושא כי הבינה בכל עניין ועניין. היה תמיד מעניין לשוחח איתה.
היתה זוכרת כל יום הולדת של נכד ונכדה ושולחת כסף מתנה. לא דאגנו, ידענו שסבתא תזכור את יום ההולדת שלנו ותשלח מתנה. "תקני בזה דברים טובים, מה שאת רוצה". לא היתה מבקשת שנספר לה מה קנינו אבל כשסיפרנו לה, היתה שמחה מזה מאד.
איך נהגה בתקופה האחרונה, בימי חוליה? מה אמרה?
סבתא חלתה לפני כשנה וחצי, בחודש אדר. היא אושפזה ונותחה והיו תקופות שהיה נראה שהכל עבר. היא נלחמה על החיים בכל הכח. כל מה שיכלה עשתה בכוחות עצמה. כשהיה לה קשה, לא הסכימה שהנכדים-הילדים יבואו לבקרה. "הילדים לא צריכים לראות אותי במצב לא נעים". כך אמרה והסכימה שיבואו רק זוגות נשואים.
"סבתא, מה שלומך?" שאלו אותה כולם. "הכל בסדר, הכל טוב", היא תמיד ענתה. שום תלונה או סימן שמשהו כואב או מציק.
ובכלל אצלה תמיד היה "הכל בסדר, הכל טוב!". אף פעם לא שמענו אותה מתלוננת או מדברת לא טוב על משהו. פעם, לפני שנים, התארחנו בשבת באיזה מקום שהתנאים שם היו ממש לא נעימים, בלשון המעטה, וכולנו, כל בני במשפחה, התלוננו וקיטרנו אבל היא, אפילו שלא היה לה נעים, לא שיתפה איתנו פעולה: "הכל בסדר, הכל טוב, לא נורא, יעבור".
מתי ראית אותה בפעם האחרונה?
הפעם האחרונה שראיתי אותה היתה בפסח. אז כולם הגיעו אליה מגדול ועד קטן. אבל מאז, לצערי, מסיבות אישיות, לא התאפשר לי לעלות לירושלים ולא זכיתי לראותה שוב. אבל חוץ ממני, כולם כולם נסעו לבקרה ולהיפרד ממנה כי ידענו שהמצב קשה.
לפני כחודש וחצי הכנסנו את בני בבריתו של אברהם אבינו בבני ברק וסבתא, כמובן, לא יכלה להגיע. הרב-סבא שליט"א הגיע, ניגש אלי ואמר שסבתא מינתה אותו לשליח לתת לי את הכסף מתנה ממנה. "שלא תחשבי ששכחה…".
היא נפטרה ביום שלישי, וביום שישי קודם לכן, אחד מבני המשפחה עם תשעת ילדיו רצו לבוא לבקרה והיא לא הסכימה וכיוון שלא רצתה שהילדים יצטערו, שוחחה עם כל אחד מהם בטלפון כחמש דקות, תוך שהיא זוכרת כל אחד לומד, מה תחביביו ותחומי עינייניו. נתנה להם את ההרגשה הכי טובה אף שכבר הרגישה קשה מאד.
שתפי אותנו בזיכרון שיש לך מהרבנית, סבתך.
סבתא תמיד היתה מפנקת את כולם. היינו אצלה בחופשים, היתה קונה לנו את המעדנים שהכי אהבנו, מכינה לנו ארוחות מושקעות, כל אחת מה שאהבה.
עד לפני עשר שנים בערך, סבתא היתה מגיעה לבני ברק בכל יום שני, לבקר את אימה ע"ה. וכמעט תמיד היתה "קופצת" אלינו לביקור ומביאה איתה "משהו טוב". ואם לא הספיקה להגיע היתה שולחת עם מישהו.
האישה הגדולה הזו, הצמיחה לעם ישראל את גדול הדור מרן ראש הישיבה, יאריך ה' ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים.
יהי זכרה ברוך.
