"אמור לי מי ידידיך ואומר לך מי אתה", אומר הפתגם העממי. כאשר מבקשים להכיר דמותו של אדם לעיתים מבלי להכיר אותו אישית, אפשר ללמוד עליו לא מעט הן מצד מבקריו והן מצד משבחיו.
כאשר, למשל, שדרן בזוי, בעל לשון-ביבים מתועבת, בוחר לצאת במתקפה חריפה נגד מאמר שפורסם ב'יתד נאמן', בגלל שאין הוא עולה בקנה אחד עם 'עקרונותיו', הרי זו 'תעודת כבוד' לעיתון, ואוי לנו אם אותו שדרן היה מוצא לנכון לשבח את העיתון.
כך גם כאשר העיתון מותקף ללא הרף בכל מיני אתרי תקשורת שגדולי ישראל יצאו נגדם בחריפות רבה, זו רק עדות נאמנה כי דרכו היא דרך ההשקפה הצרופה והטהורה.
וזה רק משל ודוגמא לפרשיית הבג"ץ האחרונה, בה יצאו השופטים בשצף קצף נגד בית הדין הרבני, תוך שהם נותנים גב ותמיכה לתעודות ה"גיור" שהנפיק בית דין מיוחד לגיור בראשותו של הרב חיים דרוקמן. כאשר אנו מכירים את החלטות הבג"ץ השונות, אשר בעקביות יוצא נגד כל דבר שבקדושה, ופועל לעקירת היהדות בכל דרך שימצא לנכון, הרי אם אותה ערכאה יוצאת נגד בית הדין הרבני, אות של כבוד הוא לבית הדין והוכחה ברורה שהוא פעל על פי דעת התורה וההלכה.
כאשר שופטי הבג"ץ קובעים כי "בתי הדין הרבניים רומסים את כללי הצדק", והשופט אליקים רובינשטיין חובש הסרוגה, מטיף מוסר לדיינים החשובים שפסלו את הגיורים, לא צריך הוכחה גדולה מכך כי אכן בית הדין פעל על פי דעת התורה הצרופה, כאשר יצא נגד הגיורים הסיטונאיים של בית הדין המיוחד לגיור, שהפכו את נושא הגיור לחוכא ואיטלולא.
אותו שופט המכהן בגוף משפטי המוגדר בהלכה כ'מרים יד בתורת משה', הפך עצמו ל'מטיף בשער' לרבנים, דיינים ולומדי תורה בטהרה, ותחת מעטה הכיפה שעל ראשו הוא מרשה לעצמו להיאבק נגד כל דבר שבקדושה. כמו בפסילת חוק דחיית שרותם הצבאי של בני הישיבות, כאשר רובינשטיין שהצטרף לפסילה לא הסתפק בטיעונים משפטיים (אם יש כאלו), אלא הביא דוגמאות מבית הכנסת בו הוא מתפלל, כדי 'להוכיח' כי החרדים צריכים להפסיק את 'חיי הבטלה' שלהם, להתגייס וללכת לעבוד.
לא צריך להיכנס לגוף הטיעונים המשפטיים שהונחו בפני שופטי הבג"ץ. אין צורך לפרט את העיוותים שבאותם 'גיורים' סיטונאיים. לדידנו, עצם העובדה שהבג"ץ 'הכשיר' אותם ומתח ביקורת נוקבת על בתי הדין הרבניים, זו ההוכחה הברורה ביותר, כי אכן בתי הדין פעלו על פי דרך התורה ונהגו על פי ההלכה המסורה מדור דור.
חזק!
חבל, באמת חבל!
האתר המרתק הזה נהיה שופרו של עיתון יתד…