ערב יום הדין, כולנו עוסקים בחשבון הנפש לקראת חמישה ווידויים. כמו כן יש באמתחתנו שפע בקשות נצרכות לכלל ולפרט. מרובים צרכי עמך.
כמה זקוקים אנו לרפואה שלימה? מי לא מכיר בסביבתו הקרובה אנשים, השרויים בצער ממחלות שונות ומשונות בגוף ואף בנפש ל"ע? איזה קשיים רבים מעמנו עוברים, בענייני פרנסה, כאשר ניהול משפחה בהיקף המצוי רק בקרב היראים, משול להנעת מפעל שלם אצל החיצוניים.
על הכל אנו מצפים לזכות להיזכר לחיים, "חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים", "חיים שאין בהם בושה וכלימה".
אין צורך לכפור ח"ו בטובתו של מקום. מבט לאחור בעין טובה, מגלה לנו, כמה חסדים מורעפים עלינו בטובו יתברך, לא כפי מעשינו. אמנם דווקא נקודת מבט זו מעצימה את התביעה העצמית לבדק בית, כשהשאלה היא, האם ראויים אנו?
אכן את חשבון הנפש הפרטי עושה כל אחד לעצמו וכל לב יודע מרת נפשו. אך יש לבדוק גם במישור הציבורי מהו מצבנו ואיך אנו נראים בעיני עצמנו.
בשנים האחרונות אנו עומדים במערכה אישית וציבורית, מול מתקפת מודרנה חדשה בכמה מישורים. שורת גורמים מחוץ ואף משולי הבית, מערערים על מוסכמות רבות וגדרים, שמאחריהם הורגלנו לשכון לבטח שנים רבות.
לא כל מה שפעם היה ברור ומוסכם, שריר וקיים גם כיום אצל חלושי האופי. הללו פיתחו קרירות ספקנית באשר לערכי יסוד, שברור היה לאורך שנים שמי שאינו עומד בהם, אינו יכול לזכות בתואר "חרדי" או "בן-תורה".
גם גחמות ה"תורה ועבודה" וה"ישיבה התיכונית", עולות פתאום מן האוב, כשהעובש והרקב עוד נודף מהן, משל, המדובר הוא בחדשות מרעישות ומרעננות.
מתוך התוהו ובוהו הזה, מפעמת הכמיהה, ליהנות ממוצרי המודרנה החדשניים, המשחיתים את כל העומד בדרכם, גם לפי מושגי החיצוניים. השאלות, "למה לא", או "מה יש", נשאלות באווילות רשלנית, מפיות של אנשים חסרי חוט שדרה תורנית, המבכרים לעצום את עיניהם בתוקף האשליה, "לי זה לא יקרה".
פיתויים שונים ומשונים, שאחריתם גלויה וידועה לכל, עומדים כיום יותר מתמיד, לנוכח כל אדם המעיף עין ברפרוף קל החוצה, כשמעט סקרנות שאינה במקומה, עלולה להוביל את האדם לדרך ללא מוצא.
לנוכח חיצים רבים ומגוונים, ננקטים צעדים ציבוריים במטרה לגדור את הפרצות. לאיש אין נחת משורה כה רבה של גדרים פרטניים, כמו, "סלולארי כשר" וחסימת קווים בטלפון הנייח; איסור על אתרי תקשורת ומחשבים; מכשירי "אם פי" וסרטים; שבועונים; נייעס ומותר גם להוסיף, את האיסור החמור לשהייה בצימרים בימות בין הזמנים.
עם זאת, במציאות הכפויה עלינו, זוהי הדרך היחידה להתמודד ציבורית, עם מכת העכברושים הרוחניים, הרודפת אותנו.
לצערנו, ריבויו המבורך של הציבור החרדי, מגדיל גם את שוליו מקצה המחנה. הפגעים והאסונות שבאים עלינו כתוצאה מאותה קרירות נפשעת, הינם בגדר תופעה רח"ל, שקשה שלא להבחין בה. אשר על כן, חובה ציבורית מוטלת עלינו, לערוך חשבון נפש במישורים אלו.
בעניין זה קשה שלא להתעורר בשעת הזכרת נשמות, מאבדנן של אותן נפשות שנעשקו מעמנו תחת הגדר "גדול המחטיאו יותר מההורגו": כמה נשמות זכות של ילדים רכים שיכלו לגדול לשם ולתפארת, נבזזו על ידי אותם מכשירים תמימים שבקלות דעת לא היה מי שמנע אותם מהם?
כמה תמימות מבורכת, נגנבה מהם בסתר ובבלי דעת, על ידי שליחיו הטכנולוגיים של הס"מ? כמה אנשים תולשים את שערם מבושה וחוסר כל, כתוצאה מרגע אחד של חולשה וזלזול בגדרי הקדושה של הציבור? וכמה רח"ל, כבר אינם מרגישים בכך, היות ונפלטו כליל אל מחוץ למחנה רח"ל? כמה משפחות נשברו? ומה נותר מהשברים הללו, הכוללים נפשות יקרות מפז, שיכלו להאיר את עולמם הפרטי ועולמנו הציבורי? כמה מחלות נפש פשוטו כמשמעו, פשו אצל הנוהים אחר "האושר" המודרני המזויף הזה?
דומה שלקראת יום הדין, כשאנו מצפים לכפרה שלימה מהבוי"ת, אין לנו אפשרות להתעלם מהמערכת הנפשעת המכתרת אותנו מכל עבר, ומאיימת עלינו בשלל כלי נשק מתוחכמים.
הבה אפוא, נתעורר ונקבל על עצמנו, לעמוד על נפשנו נואשות ובתוקף רב. בתקווה, שתפילותינו ישמעו, ונזכה בדין לגדור את פרצותינו, למען לא יישמע עוד שוד ושבר בגבולותינו לעולם ועד.
גמר חתימה טובה לכל בית ישראל.
מאת מ. שוטלנד • פורסם במקור בעיתון 'יתד נאמן'
