איצ'ה מיודענו, הינו אדם לתפארת. נוח למקום ונוח לבריות, מקדים שלום לכל אדם, קטן כגדול. מעולם לא הקדים אי-מי שלום לאיצ'ה, מלבד מאן דהו אחד: ר' גרשון הקשיש, איש בעל צורה כשלעצמו.
גרשון הלזה, לא זו בלבד שזכה ולא פעם להקדים שלום לאיצ'ה, אלא שמעולם לא הקדימו איצ'ה בשלום, ולא בכדי.
בל נטעה. מעודו לא פגע ר' גרשון בשערה משערות ראשו של איש, בודאי לא של איצ'ה. מעולם לא גמל רעה לאדם, וכל איבה נושנה או תביעה ממונית לא הייתה תלויה בינו ובין מיודענו. ובכל זאת, איצ'ה נזהר מלהקדים ולדרוש בשלומו של ר' גרשון, כמפני אש.
אם מבקשים אנו לרדת לשורשו של דבר, יהא עלינו לחזור לאחור, אל אותו יום סגריר בו פגש איצ'ה בר' גרשון לראשונה והקדים לו שלום בפנים צוהלות. "מה שלומך ר' גרשון? איך הבריאות?", התעניין אז איצ'ה בנימה משכנעת.
ור' גרשון, נענה והשיב דבר דבור על אופניו: "מה אומר ומה אדבר, איצ'ה יקירי? הרגליים כבר לא כמו פעם, וגם הגב כואב למדי… הראייה? נו נו… ראתה ימים יפים יותר, והשמיעה? מעורפלת למדי… בשבוע הבא, עלי לבקר את הדוקטור, ונראה מה יהיה לו לומר, ובינתיים, אני מתמודד עם ייסורי הזקנה!", סיפר אז גרשון בקול נכאים.
ואיצ'ה? מאז ומעולם נודע הוא כמבין עניין. בו ברגע קלט, כי ר' גרשון נמנה על אותם טרחנים המבינים דברים כפשטם. שאלה בשלומו של ר' גרשון — הפנים איצ'ה — נתפסת בעיניו כהתעניינות כנה, מה שעשוי לגרור תשובה מפורטת.
ולכך, איצ'ה לא יכול היה להסכים. זמנו מדוד וקצוב, ולשאלה בשלומו של מאן-דהו מעולם לא הקציב אלא כדי דיבור. "ברוך ד', הכל בסדר!", זה המשפט הארוך ביותר שמוכן היה לקבל בתגובה. יותר מכך הוא פשוט לא יכול היה להרשות לעצמו…
לפיכך, מאותו היום ואילך, דאג איצ'ה להסב את פניו כל אימת שר' גרשון נקלע לדל"ת אמותיו. מבלי לשאול, מבלי לדרוש ומבלי לחקור. "עם אנשים שלוקחים כל מילה ברצינות, אין לי עסק!", אמר בליבו, ודי.
אמירות שונות, בעלות משמעות שאינה משתמעת לשתי-פנים, משמשות אותנו בחיי היום יום לשם העברת מסרים שונים לחלוטין ממשמעותן הפשוטה.
כאשר אנו דורשים בשלומו של ידיד או מכר, אין בכוונתנו חלילה להטות אוזן ולהקשיב למסכת תלאותיו. כוונתנו אינה אלא לומר: "שלום ידידי, ראיתי אותך ושיהיה לך יום טוב!". גם אם אין כל קשר בין המסר הזה ובין משמעותן של המילים שאנו מוציאים מפינו.
באותה מידה, כאשר אנו פוגשים ידיד בימים שבין כסה לעשור, ומסיימים שיחה אגבית במילים: "סליחה אם פגעתי בשנה החולפת", בין אם בצירוף המילה 'חלילה' ובין אם בלעדיה, אין כוונתנו באמת ובתמים לשנות דבר מה מכאן ולהבא ביחסנו אל אותו ידיד. הכוונה אינה אלא לומר "גמר חתימה טובה" בנוסח משודרג.
אם יקום טרחן כלשהו, וינסה להיצמד למשמעותן הפשוטה של המילים, הוא עלול לגלות במרבית המקרים חוסר עניין בולט מצד בן שיחו, שלרגע לא התכוון להעביר דווקא עתה תחת שבט הביקורת את מסכת ההשמצות שהטיח בידידו זה לא מכבר כאשר הלבין את פניו ברבים.
המצב מחמיר שבעתיים, כאשר אנו פונים בגישה זו אל מלך מלכי המלכים הקב"ה, בעת שאנו מתוודים לפניו ומונים את חטאינו ביום הכיפורים או בסתם יום של שגרה.
למרבה הצער, במקרים רבים אנו כלל לא מתכוונים למשמעותן הפשוטה של המילים שאנו מוציאים מפינו. אנו לא מתכוונים באמת ובתמים להכיר באשמה, להבטיח שינוי, ולצאת לדרך חדשה. אנו רוצים רק לזכות בסליחה ומחילה, וכמה שיותר בזול.
אנו מוכנים לומר הכל בכל מכל כל, תוך התעלמות מוחלטת ממשמעותן המילולית של המילים. אחרת, אין הסבר מניח את הדעת לכך שאנו מוצאים את עצמנו יומיים-שלשה לאחר יום הכיפורים, בו התוודינו על חטאינו במילים בוטות, חוזרים לאותה הדרך שהשמצנו בחריפות כה רבה.
אולם בכל זאת, דומה כי גם לימוד זכות יש כאן.
שכן כאשר ננסה כולנו לטעון שכשדיברנו לשון הרע או חטפנו תפילה בלי קורטוב של כוונה, לא הייתה כוונתנו לפגוע בכבודו של המלך, אין מן הדין שתתקבל הטענה. וכי אין אנו ברי דעת? כלום אין אנו מבינים את משמעות מעשינו? הלא הזלזול בכבודו של המלך בוטה מאין כמותו!
אך בכל אופן, אפשר שתהיה בפינו התנצלות. שכן בה במידה שיכולים אנו להתעלם ממשמעותן של המילים אותן אנו מוציאים מפינו, ולהעניק להן משמעות מנותקת לחלוטין מהקשרה, חרף רמת המשכל הגבוהה בה חננו אותנו משמים – כך יתכן שעשויים אנו, אף אם הדבר נשמע בלתי הגיוני, להתנתק ממשמעותם הברורה של מעשינו.
מי שיכול לבקש סליחה ולהתכוון לברכת חג-שמח, או לדרוש בשלום ולהתכוון לברכה אגבית, עלול גם לדבר לשון-הרע חרף ידיעת חומרת המעשה, ולהתכוון 'בסך-הכל' לנהל שיחה ידידותית עם מכר.
זה לא מחמיא לאינטליגנציה שלנו, זה לא מכובד בעבורנו, אך אם יהא בכך כדי לזכותנו בדין ולו בטענת חוסר שפיות – והיה זה שכרנו.
מאת ל. מאיר – פורסם במקור בעיתון 'יתד נאמן'
