הממשלה הנוכחית הגדירה את עצמה 'ממשלת שינוי'. שאיפת ראשיה הייתה להקים ולנהל ממשלה חדשה, עניינית, בלי קרבות פוליטיים בכל רגע נתון, בלי דרישות של שהמגזר החרדי, ממש חלומו של כל ישראלי (כמובן למעט מיליון ורבע מצביעי ליכוד וזה בלי לקחת בחשבון את המצביעים החרדים).
אלא שעכשיו, אחרי ארבעה וחצי חודשים של פעילות, אפשר כבר לומר שכלום לא השתנה. כלומר השתנה הרבה – הממשלה באמת לא נכנעת לחרדים יותר. זה נכון. אבל במקום זה היא נכנעת לרע"מ של עבאס. יש ראש ממשלה חליפי, יש מספר שרים נפוח למדי, יש שרים בלי תיק, שרים במשרד האוצר, במשרד ראש הממשלה, יש כספים קואליציוניים, יש כניעה לחקלאים, יש החלטות לא ענייניות בעליל – עיינו ערך ביטול בניית שדה התעופה החדש מסיבה אחת ויחידה: שרת התחבורה הקודמת היא שאישרה אותו ומרב מיכאלי, השרה הנוכחית, רוצה אחד חדש ונוצץ משלה – יש העלאות מיסים בערמות, למרות כל הבטחותיו של בנט – שרוקנו מתוכן ונעשה להם וידוא הריגה, ויש, ועוד איך יש, מריבות פוליטיות קטנוניות בתוך הממשלה ובתוך הקואליציה על דברים של מה בכך.
ראש הממשלה החליפי לפיד, הבטיח לנו 'ממשלה שתשעמם אתכם'. אני לא יודע אם הוא שם לב, אך הממשלה הזו הפכה לממשלה הרועשת ביותר בתולדות ישראל. כמות היריבויות והמאבקים שיודעת הממשלה הזו גדולה יותר ממספר חברי הכנסת הנורבגים שהיא הכניסה. ויש בה הרבה נורבגים. אפילו יותר משהיו בממשלות נתניהו.
מה בכל זאת השתנה? יש לנו את מרצ והעבודה שהוכנסו לקואליציה ומטרידים את כל מי שמנסה להזיז אבן משתלבת ביהודה ושומרון, יש לנו כמה רפורמות שחלקן אמנם טובות אך חלקן גם לא, חוק פרסונלי נגד נתניהו שאולי סיעת ימינה עוד בכל זאת תבלום – אבל אל תבנו על זה, וחוץ מזה – כלום. הפוליטיקה אותה פוליטיקה. האנוכיות אותה אנוכיות והקטנוניות גם היא נותרה כשהייתה.
בשעת כתיבת שורות אלו, חושפת עיתונאית ערוץ 13, אילה חסון, את העובדה ששני בכירים במפלגתו של מנסור עבאס הם בעלי קשרים קרובים לחמאס בעזה. לא פחות. על פי הפרסום, בכיר בחמאס אף הודה נרגשות לראזי עיסא – מספר 15 ברשימת רע"מ לכנסת.
המסקנה היא, שהממשלה הזו צריכה לעבור מן העולם. הדברים הטובים המעטים שעשתה, לא שווים את הנזק. הם לא שווים עוזרת יו"ר ועדת חוץ וביטחון שדעותיה כנראה לא לגמרי תומכות במדינת ישראל כיהודית, והם גם לא שווים את חבריו של מנסור עבאס שמי יודע למה הם חשופים, על מי הם משפיעים ומה הם זוממים.
בתנאי אחד. התנאי הוא שתהיה בישראל ממשלה. אחרת. אם הממשלה הזו תיפול וישראל תלך שוב לבחירות חוזרות ונשנות, ניאלץ להמשיך לסמוך על משמר הכנסת והשב"כ שיעשו את עבודתם נאמנה, ולמרות המצב המורכב, יצליחו לשמור על אזרחי ישראל מפני אויביהם. אבל דווקא בגלל שכל כך לא הגיוני שממשלה כזו מתפקדת כאן, חובתו של הימין הישראלי להציג ממשלה חילופית. אם רוב העם הוא ימני, ואם רוב העם לא מסוגל לשאת את המחשבה שגורמי שמאל קיצוני ולכאורה גם כמה תומכי טרור בשוליים – יושבים בחלונות הגבוהים, על הימין להציג חלופה. ברירה אחת היא האפשרות הפשוטה, זו שגם רוב הימין רוצה בה. ממשלה בראשות בנימין נתניהו. אבל במידה ובנימין נתניהו לא מסוגל לעשות את רצון העם; להביא ממשלה שתחליף את זו הנוכחית, מחובתה של הליכוד להציג ממשלה אחרת. בטחון המדינה חשוב יותר מראש ממשלה כזה או אחר, מוצלח ככל שיהיה. ואם נוכחותו על המפה הפוליטית היא הדבק שמחזיק את תומכי חמאס (לכאורה) במסגרת בעלי ההשפעה – חובתו וחובת הליכוד לעשות מה שצריך כדי שהם לא יהיו שם יותר.
וזה אולי המקום להודות, שחברי הכנסת סמוטריץ' ובן גביר ובכלל מפלגת הציונות הדתית – צדקו בסירובם המוחלט לשבת עם רע"מ. ושאם נתניהו והליכוד היו עושים זאת, הם היו טועים טעות מרה. מצער להיווכח בזה שוב, אבל החברה הערבית עדיין לא הצמיחה מנהיגות אמיתית, אמיצה וראויה, שתרצה ותוכל לשים סוף ליריבות הלאומית ותנסה באמת לעזור לאזרחי ישראל הערבים.
