יהדות ספרד הייתה הקהילה היהודית שהתקיימה בחצי האי האיברי החל מהתקופה הרומית בספרד דרך התקופה הוויזיגותית (קבוצה של שבטים גותים), המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית. שיא תפארתה היה בין השנים ד' אלפים ת"ק- תת"ק, תחת השלטון המוסלמי בתקופה הנקראת תור הזהב, תקופה שציינה את הפריחה התורנית במהלכה היוותה הארץ את המרכז של כל יהודי העולם.
בשנת ד' אלפים שמ"ט (589 לספירה) קיבל עליו המלך הוויזיגותי רֶקָארֶד הראשון, את הנצרות הקתולית. על היהודים נאסר לכהן במשרות ציבוריות המקנות לנושאיהן סמכות להעניש נוצרים.
בשנת ד' שע"ג (613) הוציא המלך סיסיבוט צו האוסר על יהודים להתגורר בספרד, ולמעשה יצר את גירוש ספרד במאה השביעית. יהודים רבים עזבו את ספרד לצרפת הסמוכה ולארצות צפון-אפריקה. הרוב, כ-90 אלף אחרים, נאנסו להתנצר למראית עין.
לאחר 20 שנה, בשנת ד' שצ"ג גזר סיסינט כי מותר ליהודים להתגורר בספרד, אך על המתנצרים נאסר לשוב ליהדות. בשנים אלו נרדפו המתנצרים עד חורמה, ונגזרו עליהם גזרות רבות במטרה למנוע מהם לשוב ליהדותם. בהשפעת כמרים הוחלט לקחת בכוח את ילדי האנוסים ולמוסרם למנזרים ולנוצרים אדוקים כדי שישארו נאמנים לנצרות, אם יפרו את הצו יילקחו הילדים כעבדים.
בשנת ד' תמ"א (681) גזר המלך ארוויג איסור מוחלט על קיום מצוות הדת היהודית בפרהסיה. כתוצאה מכך, נטשו יהודים רבים את ספרד אל צפון אפריקה, וחברו למוסלמים שהתכוננו לכיבוש חצי האי האיברי.
בית הכנסת הישן בעיר קורדובה באנדלוסיה, ספרד. צילום חן לאופולד / פלאש 90
צו הגירוש הסופי
מנהיג האינקוויזיציה תומאס דה טורקמדה סבר כי המיעוט היהודי שנותר משפיע לרעה על "הנוצרים החדשים" ובשנת ה' אלפים רנ"ב (1492) שכנע את המלך פרננדו ואשתו איזבלה להוציא צו שיורה על גירוש כל יהודי ספרד. לאחר כ-5 שנים הורחב הצו גם על יהודי פורטוגל, ובשנת רס"ז (1507) הורחב צו גירוש היהודים על כל תחום השליטה של בית המלוכה הספרדי: דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.
על המגורשים נאסר לקחת עמם דברי ערך כזהב, כסף ותכשיטים, אך הותר להם להוציא רכוש אחר. למכירת בתיהם ונכסיהם ניתנה להם ארכה של שלושה חודשים, שלפי הלוח העברי הסתיים באותה שנה בליל ח' באב, ערב תשעה באב. הספרדים ציפו שהיהודים יאלצו למכור נכסיהם בזול – או להפקירם. ידיעה זו הקשתה על היהודים למכור את נכסיהם. היו שמכרו את חפציהם, אך היו רבים יותר שלא הספיקו, ונטשו רכושם.
קיימות עדויות של סופרים בני התקופה, על ניסיונות לשכנע את העוזבים להמיר את דתם ולהישאר, ועדויות על גורלם המר של מי שלא הסכימו לכך. הללו, משעלו על האוניות – נבזזו, נרצחו ונמכרו לעבדים. הנותרים פנו אל יעד לא נודע, כשהארצות השכנות סירבו לקבל את היהודים לתחומן.
גולי ספרד חיפשו להם מקום מגורים חלופי. רבים ביקשו להיקלט בשכנה הקרובה לספרד, פורטוגל, שדמתה לספרד הן מבחינת התרבות והן בתנאים הגאו-פוליטיים, ובנוסף – היו גם קשרי משפחה בין משפחות יהודיות משתי הארצות.
לאחר שהוחלו גזרות הגירוש גם על יהודי פורטוגל, ניסו יהודים את מזלם במציאת מקלט בצרפת, השכנה הצפונית, אליה עברו לגור ומשם יכלו להמשיך עסקיהם בספרד ובפורטוגל.
סולטן האימפריה העות'מאנית באיזיט השני קלט את הפוטנציאל הטמון במגורשי ספרד ופתח את שערי ממלכתו בפני המגורשים; הוא תמה על התנהגותו הטיפשית של המלך פרננדו ששמט מידיו אוצר יקר כל כך. מרביתם של גולי ספרד פנו לחופי האימפריה העות'מאנית, שהשתרעה אז מן הבלקן ודרום אירופה, דרך המזרח הקרוב ועד לצפון אפריקה.
רוב ההיסטוריונים אומדים את מספר מגורשי ספרד בין 40,000 ל-100,000 נפש. המגורשים גלו לארצות השוכנות לחופי הים התיכון, אל צפון אפריקה ולמחוזות האימפריה העות'מאנית, כמו גם לארצות מערב ומרכז אירופה. חלק גדול מהיהודים, הערכה מדברת על כ-200,000 יהודים, העדיפו להתנצר למראית עין ונותרו בספרד.
צו הגירוש
האינקוויזיציה
רבים מהאנוסים בספרד המשיכו לשמור על מנהגי היהודים בסתר, תוך שלמדו ולימדו תורה. בהמשך התייאשו חלקם מלקיים את המצוות סתר ומשפחות רבות עזבו את ספרד. נוסע ספרדי אלמוני שביקר בארץ ישראל אז פגש בצפת יהודים ספרדים ובהם אנוסים שברחו מהאינקוויזיציה. "בכל המקומות האלה מצאו להם היהודים מפלט מפני הפחד….בכל מקום הם נפוצים, ובכל המקומות האלה הם גורמים לכך שהלשון הספרדית תישמע שוב", סיפר.
בתקופת שלטון המלכים הקתוליים בספרד שימשה האינקוויזיציה הספרדית כבית דין של הכנסייה הקתולית שמטרתו איתור "מינים" נוצריים; כך נרדפו "נוצרים חדשים" שנחשדו בהתייהדות וקיום מצוות התורה. אלו שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה לבתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים אכזריים, או למוות איום בהעלאה על המוקד, או תלייה.
האינקוויזיציה השתמשה בעינויים כבדבר שבשגרה, ואף תיעדה את ההליך בפרוטוקולים מסודרים. כדי ליצור רושם של גוף הוגן, מסודר וצודק, הושמטו לרוב הליכי קבלת ההודאה מן הפרוטוקולים, הכנסייה אסרה על שפיכת דם במהלך העינויים, והאינקוויזיטורים המציאו שיטות עינויים מגוונות שלא הפרו את האיסור הזה.
מאז ועד היום
היהודים שגורשו מספרד נקראו בהמשך "ספרדים", ושמרו על המנהגים המיוחדים שהתפתחו בקהילה בספרד גם בארצות שאליהן היגרו. רבים מהם הוסיפו להשתמש בשפת הלאדינו, היהודית הספרדית. בהמשך התערבו בקהילות המקומיות בארצות מושבם. חלק מן המזרחים הם ספרדים, וכמה מנהגים "מזרחיים" מקורם בתרבות הספרדים שהשתלבו בקהילות השונות.
לפני 53 שנה, ארבע מאות ושבעים ושש שנים לאחר הגירוש, הכריזה ממשלת ספרד בטקס סמלי על ביטול צו הגירוש בבית כנסת במדריד. לפני כעשור הכריזה ספרד שהיא מאפשרת לכל יהודי עם שם משפחה ספרדי, או שיכול להוכיח שהוא נצר למשפחה ממוצא ספרדי, לקבל אזרחות ספרדית.
